{if 0} {/if}
|
לא רבים הם העובדים שממשיכים לעבוד גם לאחר הגיעם לגיל הפרישה לפנסיה, כפי שבחר לעשות בוחן רכב ותיק שהמשיך לעבוד עד הגיעו לגיל 81 (!) וגם אז חדל לעבוד רק מאחר שהעסקתו הופסקה ביוזמת המעסיק.
אותו בוחן רכב הנו בעלים של חברה שהפעילה בעבר מכון רישוי בשם "מכון איילון". בשנת 1999 התגלה כי מכון איילון נהג להעביר כלי רכב טסט [מבחן שנתי לרכב] מבלי שהוא בדק אותם ובעקבות זאת הוקפאה הרשאת החברה שלו להפעיל מכון רישוי וגם תעודת הבוחן שלו נשללה ממנו למשך מספר שנים.
כעבור שנה ובמהלך שנת 2000 שכרה חברת קומפיוטסט את המבנה והציוד של חברת מכון איילון, והפעילה בו מכון רישוי מטעמה בתמורה לתשלום תמלוגים ודמי שכירות לבוחן הרכב.
בנוסף העסיקה אותו קומפיוטסט כבוחן רכב מטעמה וזאת עד לסיום העסקתו על ידה במהלך שנת 2019.
בעקבות הפסקת עבודתו הגיש בוחן הרכב הקשיש תביעה לבית הדין לעבודה כנגד קומפיוטסט במסגרת תיק סע"ש 7970-10-19 ש.כ. נ' קומפיוטסט הנדסת ציוד לרכב בע"מ.
התובע טען שקומפיוטסט העסיקה אותו למעשה כשכיר ופיטרה אותו שלא כדין ולכן מגיעים לו פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות. קומפיוטסט, מנגד, טענה שהיא העסיקה אותו כקבלן עצמאי בלבד, כנגד חשבוניות שהוא הוציא לה.
עוד טענה קומפיוטסט שהעסקתו של התובע למעשה נכפתה עליה בעל כורחה ולאחר שהוא התחנן בפניה שתעסיק אותו מאחר שאף אחד בתעשיה לא הסכים להעסיקו בעקבות הממצאים שהתגלו לגביו, וזאת כתנאי להסכמתו להשכיר לה את מבנה המכון שלו.
לפיכך, רק בשל חוסר תום לב קיצוני זה של התובע יש לשלול קיום יחסי עבודה ביניהם, אם הם אכן קיימים.
המחלוקת בין הצדדים עסקה איפוא בשאלה האם התקיימו ביניהם יחסי עובד מעסיק. בית הדין לעבודה הבהיר שהשאלה האם בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק תוכרע לפי המבחן המעורב, אשר בנוי משילוב של מספר מבחנים וזאת כפי שנקבע במספר רב של פסקי דין.
המבחן הדומיננטי מביניהם הנו מבחן ההשתלבות, לפיו העובד השתלב במפעל של המעסיק ואין לו עסק משלו שמשרת את המפעל כגורם חיצוני.
המבחנים הנוספים כוללים את:
אף אחד מהמבחנים הללו אינו מכריע כשלעצמו, אלא ההכרעה בשאלה זו היא על ידי בחינת התמונה בכללותה ושקלול מלוא הסממנים הנוגעת למערכת היחסים בין המעסיק למועסק.
בהסתמך על העדויות והראויות שהוגשו בפניו, הגיע בית הדין למסקנה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעסיק וזאת בהתאם למרבית המבחנים של המבחן המעורב.
מבחן ההשתלבות: התובע השתלב ועבד כבוחן רכב בעשרות מכוני הרישוי של החברה, תוך שימוש במדים וציוד ששייכים לה. מנגד, התובע לא סיפק לקומפיוטסט שירותים מקצועיים באמצעות עסק משלו, לבד מהשכרת המבנה של החברה שלו לקומפיוטסט. בנוסף, התובע עבד בקומפיוטסט משרה מלאה של 6 ימים בשבוע, 9 שעות ביום, מה שתומך במסקנה שהוא לא עבד גם במקום אחר.
מבחן התלות הכלכלית: נמצא כי התובע היה תלוי בקומפיוטסט לפרנסתו ולא הועסק כעובד שכיר במקום אחר.
מבחן הקשר האישי: התובע עשה את עבודתו בעצמו במכוני הרישוי של קומפיוטסט, עשה שימוש בבגיוד וציוד שלה וגם עבר קורסים והשתלמויות מטעם קומפיוטסט.
מבחן הכפיפות והפיקוח: התובע נהג לדווח לבעלים של קומפיוטסט על ימי עבודתו.
צורת תשלום השכר: אמנם התובע קיבל את שכרו כנגד חשבוניות שהוציא לקומפיוטסט, אולם בפסיקה נקבע שאופן תשלום התמורה אינו יכול לקבוע ולהכריע בשאלת (אי) קיומם של יחסי עבודה, כי אם רק לבסס מעמד.
בנוסף דחה את בית הדין את טענתה של קומפיוטסט לפיה יש לשלול את ההכרה בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בשל חוסר תום לבו של התובע, מאחר שהדיעה לפיה התנהלות חסרת תום לב של עובד שוללת את עצם קיומם של יחסי העבודה בין הצדדים לא התקבלה בסופו של דבר בפסק דין כותה.
לאחר הכרתו של התובע כעובד שכיר של קומפיוטסט, חישב בית הדין את הזכויות המגיעות לו הודות למעמד זה.
תחילה נקבע שמאחר שהתובע סיים את עבודתו בקומפיוטסט בגיל 81 כלומר לאחר גיל פרישה, אין משמעות לשאלה האם הוא פוטר או התפטר לעניין זכאותו לפיצויי פיטורים וזאת לפי סעיף 11(ה) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, בהתאם לכך נפסקו לו פיצויי פיטורים בסך של 220,405 ₪.
בנוסף נפסקו לו תשלומים נוספים בגין הפקדות מעסיק לגמל, פדיון חופשה, דמי הודעה מוקדמת, חלף הודעה מוקדמת וכן פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בשל היעדר שימוע, כך שבסך הכל נפסק לו סך של 341,472 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
קריאה בנושא: דוגמאות נוספות להכרה ביחסי עבודה מול פרילנסרים