משמעותו של אשם תורם במקרה של תאונת עבודה

טענת אשם תורם במקרה של תאונת עבודה הנה טענת הגנה של נתבעים בתביעות פיצויים אזרחיות שעוסקות שבתאונות עבודה, לפיה גם לעובד עצמו יש תרומה ואחריות משלו לעצם התרחשות התאונה, ולכן יש לגזור את חלקו שלו בקרות התאונה מתוך סכום הפיצויים הכולל שמגיע לו בגינה.

נטל ההוכחה של טענה זו מוטל על כתפי הנתבע, שטוען טענה זו.

דוגמאות קלאסיות להתנהגות עובד שמהווה אשם תורם או רשלנות תורמת, קשורות בדרך לכלל להתנהלות העובד בקלות דעת ותוך אי שמירת כללי הזהירות המתבקשים ולרבות תוך אי ציות לנוהלי העבודה ו/או להוראות הבטיחות.

למשל, כאשר העובד מבצע עבודה מסוכנת ללא נקיטת אמצעי בטיחות כגון חבישת קסדה, משקפי מגן, אפוד מגן, שימוש בחבלי קשירה ו/או ריתמה לעבודה בגובה וכדומה, או תפעול של מכונה חדשה מבלי שלעובד יש את ההכשרה המיומנות והידע המתאימים כדי להפעילה ועוד.

הבסיס המשפטי לטענת אשם תורם בתאונת עבודה

הבסיס המשפטי לטענת אשם תורם מעוגן במסגרת סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע כך:

68. אשם תורם
(א)    סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור.
(ב)    הופחתו הפיצויים לפי סעיף קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפרע אילולא אשמו.
(ג)    הוראות הסעיפים 11 ו-83 יחולו כל אימת שנמצאו שנים או יותר חבים לפי סעיף קטן (א) על נזק שנגרם לאדם, או שהיו חבים אילו נתבעו לדין.

כלומר, ככלל, כאשר הנזק שנגרם לניזוק  אירע בחלקו בשל אשמו של הניזוק עצמו ובחלקו בשל אשמו של אדם אחר, לא תידחה תביעת הפיצויים של הניזוק רק בשל אשמו של הניזוק עצמו, אלא שיש להפחית משיעור הפיצויים שייפסק לניזוק את חלק האחריות שלו להתרחשות הנזק לו. 

מה המשמעות של טענת אשם תורם?

במידה ונקבע לעובד יש אכן אשם תורם להתרחשות תאונת העבודה, יש לכמת באחוזים את שיעור האחריות של העובד בהתרחשות התאונה ולנכות אותם מסכום הפיצויים שמגיעים לו.

לדוגמא, במידה וייקבע ששיעור האשם התורם של העובד הנו 30%, אזי יהיה על הנתבע לשלם לו 70% מחישוב סך כל סכום הפיצויים שייפסקו לעובד בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.

במקרים קיצונים ונדירים מאד, בהם אשמתו של העובד בגרימת תאונת העבודה היתה מלאה ובלעדית לו בלבד, יועמד שיעור האשם התורם שלו על 100% ומשמעות הדבר הנה איון סכום הפיצויים שייפסק לו. כלומר, הנפגע לא יקבל פיצויים בכלל.

עם זאת יובהר שלטענת אשם תורם יש רלוונטיות ומשמעות רק במסגרת תביעות פיצויים של העובד כלפי המעסיק ו/או כל גורם אחר שלדעתו גרם לו את התאונה, אולם אין לה כל רלוונטיות כשמדובר בתביעת העובד כנגד המוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל ממנו את כל הזכויות שמגיעות לעובד שנפגע בתאונת עבודה.

לפיכך, גם אם התאונה נגרמה באופן מלא או חלקי באשמת העובד עצמו, הוא עדיין יהיה זכאי לממש את הזכויות שלו כנפגע עבודה מול המוסד לביטוח לאומי.

מגמת הפסיקה לגבי ייחוס טענת אשם תורם לנפגע/ת תאונת עבודה

מגמת הפסיקה בכל הקשור לייחוס אשם תורם לעובד הנה למעט ככל האפשר בהטלת אחריות על העובד בגין רשלנות תורמת מצידו ולהטיל עליו אחריות רק במקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין.

יחד עם זאת, ישנם בכל זאת מקרים בפסיקה בהם הוטלה על העובד אף אחריות כבדה משל המעסיק ועל כן יש לבחון כל מקרה לגופו.

כך נקבע לדוגמא בפסק הדין המעניין בהליך ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ:

"קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

ההלכה היא שיש להקפיד עם המעסיק יותר מאשר עם העובד, אשר השתדל למלא אחר הוראות מעסיקו. כך נקבע בין השאר במסגרת פסק הדין בהליך ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו.

הרציונל הוא שלמעסיק יש חופש פעולה מלא, מאחר ויש לו שליטה על סוג העבודה ומהותה וכן על ציוד ונוהלי העבודה והבטיחות, המעסיק הוא שתוחם את גבולות העבודה לעובד על פי כישוריו וניסיונו התעסוקתי של אותו עובד. כן אחראי המעסיק על אופן ההדרכה של העובד.

כך קבע ביהמ"ש העליון בפסק דינו המפורט בהליך ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם:

"מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעסיק בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעסיק הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו..."

מהרציונל לפיו המעסיק הוא הגורם שמופקד על העבודה והוא זה שמכתיב את תנאיה, נובעת גם ההנחה המשפטית שככלל, עובד נפגע בתאונת עבודה כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר על ידי המעסיק, ועל כן אשם תורם יחול על העובד רק כאשר העובד חרג מגבולות הסיכון שיצר המעסיק.

כלומר, על המעסיק להוכיח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בד' אמות הסיכון שיצר המעסיק ברשלנותו. כך נקבע מפורשות במסגרתו של פסק הדין המפורט בהליך ע"א 741/83 חנן גוריון נ' פרץ גבריאל.

נסביר עוד כי כל אותם המקרים שהוכרו בפסיקה כמקרים בהם ישנו אשם תורם של הנפגע היו אותם המקרים בהם הוכיחו המעסיקים בראייה פוזיטיבית כלשהי את קיומו של האשם התורם של העובד הנפגע.

המבחן להטלת אשם תורם הנו מבחן האדם הסביר. כלומר, יש לבחון האם אדם סביר היה פועל אחרת מהאופן בו פעל התובע? האם היה עליו להיזהר יותר?

כך נקבע בין השאר במסגרת פסק הדין המעניין בהליך ת"א (חי') 985/03 דיאב בילאל נ' ערמוש – חברה לעבודות חשמל בע"מ.

עוד נפסק כי קביעת האשם התורם תיעשה על פי המבחן של מידת האשמה, כאשר עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. כך נקבע בהליך ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם.

קראו עוד בנושא: הוכחת קשר סיבתי במקרה של תאונת עבודה