התחייבת לעבוד פרק זמן מינימלי? המעסיק מחוייב לספק עבודה!

התקבלת לעבודה חדשה, עברת הכשרה מקצועית והתחייבת לעבוד למשך פרק זמן מינימלי שאחרת תאלץ לשלם למעסיק פיצוי עבור עלות ההכשרה המקצועית.

השאלה שנשאלת הנה מה לגבי התחייבות המעסיק לספק לך עבודה בהיקף ראוי לאורך תקופת ההתחייבות שלך ומה יקרה אם המעסיק לא יעמוד בכך?

מעסיקים רבים נוהגים להכניס בהסכמי ההעסקה עליהם הם חותמים מול עובדים שהם השקיעו בהכשרתם המקצועית, סעיף המטיל על העובד לשלם להם פיצוי בגין עלויות ההכשרה המקצועית שהם השקיעו בו, במקרה והעובד יתפטר מיוזמתו בטרם חלוף תקופת זמן מינימלית מוגדרת.

על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, ככלל, תנאי אשר מטיל פיצוי מוסכם על עובד שקיבל הכשרה מקצועית והתפטר לפני חלוף תקופת ההעסקה המינימלית, הנו חוקי ותקף, בתנאי שקיים יחס סביר בין סכום הפיצוי המוסכם לבין עלויות ההכשרה ותקופתה, וכן בין משך תקופת ההעסקה המינימלית לעלויות ההכשרה ותקופתה.

בפסק הדין אשר ניתן ביום 8.11.2015 בהליך ע"ע 38834-10-10 טמיר נתיבי אוויר בע"מ נ' קמחי ואח', קבע בית הדין הארצי לעבודה כלל נוסף באשר לתוקפו של תנאי כזה, ולפיו על המעסיק גם לספק לעובד היקפי משרה ושכר הולמים במהלך תקופת ההעסקה המינימלית, אשר יאפשרו לו להשתכר בכבוד ולממש את כישוריו.

באותו תיק נדונו הסכמי העסקה שבין חברת טמיר נתיבי אוויר בע"מ, שהנה חברת תעופה בעלת רישיון הפעלה מסחרית, לבין שני עובדים בשם ליפשיץ וקמחי, ששימשו כטייסים בחברה, ואשר עברו הכשרה מקצועית מטעם החברה, חלקה בחו"ל, לצורך הטסת המטוס הספציפי שאותו ביקשה להפעיל באמצעותם.

במסגרת הסכמים אלו התחייבו הטייסים בין היתר:

• שלא לעסוק בכל עיסוק אחר אלא בהסכמת החברה מראש ובכתב.
• לעבוד בחברה תקופה מינימלית בת שלוש שנים או 720 שעות טיסה לפי המוקדם.
• לשפות את החברה בעלות ההכשרה המקצועית בסך של 15,000$, אם לא ישלימו את תקופת ההעסקה המינימלית, בנסיבות הבאות: אם יתפטרו מעבודתם, אלא אם יתפטרו מחמת הרעה של ממש בתנאים הכלכליים של העסקתם, אם יפוטרו מעבודתם מחמת הפרת משמעת חמורה, במקרה בו לא חודש או לא הוארך או פקע רישיון הטיס של העובדים, מכל סיבה שהיא, למעט סיבה רפואית.

החברה טענה ששני הטייסים הפרו את התחייבותם לעבוד בה את תקופת ההעסקה המינימלית, מאחר שהם החלו לעבוד בחברת טיסה אחרת ללא אישורה, ותבעה מהם את תשלום הוצאות הכשרתם המקצועית, בהתאם להוראות הסכם העבודה.

הטייס ליפשיץ אשר עבד בחברה 10 חודשים בלבד טען בין היתר, כי במועד חתימת ההסכם, הוא הסתמך על כך שיועסק על ידי החברה בהיקף של 20 שעות חודשיות לכל הפחות, וגם נאמר לו שהאינטרס של החברה הוא שהטייסים יעבדו גם במקומות עבודה נוספים, מאחר ואין באפשרות החברה לספק שעות טיסה שיהוו שכר עבודה ראוי, אולם לאורך זמן יזכה להכנסה ראויה מהחברה.

ברם בפועל, החברה לא שיבצה אותו לכמות שעות הטיסה שלהן התחייבה בהסכם, אלא רק ל-7-6 שעות טיסה בחודש, וכתוצאה מכך שיעור שכרו החודשי הממוצע עמד על כ-2,000 ₪ נטו לחודש.

במהלך הזמן, היקף שעות הטיסה שניתנו לטייס אף הלך ופחת יותר ויותר. מאחר שהחברה אישרה לו לעבוד במקום עבודה נוסף, לאור היקף התעסוקה הנמוך שהיא נתנה לו, נענה הטייס להצעת עבודה שקיבל מחברה אחרת שאינה מתחרה בחברה, וזאת לאחר שהבהיר לה את מחויבותו לעבודה בחברה.

ברם כעבור שבועיים החברה פיטרה אותו למרות שעבודתו הנוספת בחברה השניה לא פגעה בשעות הטיסה המועטות ממילא בחברה, ולמרות שליפשיץ הבהיר לחברה שהוא מבקש להמשיך לעבוד בה.

בית הדין האזורי קבע, בין היתר, שהחברה לא התחייבה להעסיק את ליפשיץ בהיקף שעות מוגדר, ושליפשיץ הפר במודע את הסכם העבודה שלו מאחר שהחברה סירב לאשר את עבודתו בחברה השניה, ולכן החברה זכאית לפיצוי בגין הוצאות ההכשרה של ליפשיץ, בסך של כ-20,000 ₪.

הטייס קמחי לעומת זאת, זומן לטיסה אחת בלבד כעבור חודש מאז שובו מהכשרתו בחו"ל. לאחר מכן הוא ביקש מהחברה לאשר לו לעבוד בחברת ישראייר אך היא סירבה.

לטענת החברה, היא סירבה לאשר לו לעבוד בישראייר מאחר והוא התחייב לעבוד בישראייר 5 ימים בשבוע, והסכים להקצות לה רק יומיים בשבוע, אף זאת בעדיפות שניה ובכפיפות ללו"ז של ישראייר, ולכן לא יכול היה לקיים את התחייבויותיו כלפיה על פי הסכם העבודה.

קמחי טען כי החברה אמרה לו שאין לה התנגדות עקרונית לעבודה במקומות עבודה נוספים, מאחר שהיה ברור שאין ביכולתה לספק משרה מלאה לטייסים, וכי בהסכם שנחתם עמו נכתב במפורש שהוא יהיה רשאי לעבוד במקביל גם בישראייר וארקיע.

אמנם, לאחר כמן החברה דרשה ממנו למחוק את המילים "ישראייר וארקיע" מההסכם, מאחר והיא אינה מסכימה שיעבוד במקביל בחברות תעופה אחרות, אולם הוא סירב לכך, שכן נוכח היקף העסקתו הלא מובטח והצפוי בחברה הוא חייב לעבוד במקום עבודה נוסף לצורך פרנסתו.

בית הדין האזורי קבע, בין היתר, שקמחי ידע שהחברה מצפה ממנו לנכונות לזמינות מירבית לשם עבודתו אצלה ולא לעיסוקים אחרים, ולפיכך היה עליו להודיע לחברה מראש שהוא מתכוון לעבוד בחברת ישראייר, ולא להעמידה במצב של עובדה מוגמרת.

כתוצאה מכך קבע בית הדין שעל קמחי לפצות את החברה בהוצאות ההכשרה הממשיות והישירות שהוציאה החברה עבורו, בסך של 13,000 ₪. שני הטייסים והחברה הגישו ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי בפני בית הדין הארצי לעבודה.

המעסיק מחוייב לספק לך היקף משרה הולמת - ההחלטה בערעור

במרכז הליך הערעור, נדונה חוקיותן של שתי ההוראות בהסכמי ההעסקה לפיהן התחייבו שני הטייסים להשיב לחברה את עלות הכשרתם המקצועית במידה ולא יעבדו בה תקופת העסקה מינימלית, וכן שלא לעבוד במקום עבודה נוסף ללא הסכמת החברה.

בית הדין הארצי ציין כי המדובר בהוראות היוצרות פגיעה בחופש העיסוק של העובדים, ועל כן יש לבחון האם בנסיבות המקרה מתקיים האיזון הראוי בין זכותם של העובדים לחופש העיסוק, לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק לחייב את העובדים בהשבת עלות ההכשרה.

זאת לרבות ובהסתמך על עיקרי פסק הדין שניתן בעניין זה על ידו בהליך ע"ע 1828-10-11 ורד זפרן גני נ' האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל.

זכות העובד לחופש העיסוק הינה זכות חוקתית, אולם היא אינה מוחלטת, מאחר שיש לאזנה מול האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק המצדיקים מתן תוקף להגבלתה במהלך תקופת העבודה ולאחריה.

תוקף הגבלה על חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, במיוחד עת העובד מועסק במשרה חלקית, מותנה בכך שנערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק.

בחינת תוקפה של הוראה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, כמו גם לאחר סיומה, נערכת על רקע מעמדה של זכות העובד לחופש העיסוק, זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, והצורך לאזן בין זכותו של העובד לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובד, וגם זאת רק עד המידה הראויה.

מכאן, שתוקפה של התחייבות חד צדדית של העובד לתקופת עבודה מינימלית, וכן תוקפה של הוראה המחייבת את העובד להשיב למעסיק את עלות הכשרתו המקצועית, מותנה בכך שהיא משקפת איזון אינטרסים ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיק המצדיקים הגבלת חופש העיסוק של העובד ובמילים אחרות, בעמידתה במבחני סבירות ומידתיות.

במסגרת אותו התיק, קבע בית הדין הארצי כי אין מקום לאכוף את הוראת ההסכם המחייבת את העובדים להשיב לחברה את עלות ההכשרה, מאחר שאין איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק והאינטרס הלגיטימי של החברה ליהנות מפרי השקעתו בהכשרה המקצועית של העובד, וזאת לאור נסיבות המקרה דנן:

• העובד מחויב לתקופת העסקה מינימלית, וחשוף לסנקציה של השבת עלות ההכשרה המקצועית ככל שיסיים את עבודתו במהלך תקופת ההעסקה המינימלית.
• מנגד, המעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימלית, ובכלל זה אינו מחויב לספק לו היקף מינימלי של עבודה בפועל המאפשר לעובד לממש את כישוריו, ואינו מחויב לספק לעובד רמת הכנסה מינימלית המאפשרת לו פרנסה בכבוד.
• בפועל, מועסק העובד בהיקף חלקי ביותר כך שנגרמת פגיעה הן בזכותו לממש את כישוריו המקצועיים והן בזכותו למצות את כושר ההשתכרות שלו, וכן נפגעים כישוריו המקצועיים וניסיונו המצטבר.
• למרות העסקתו של העובד בהיקף חלקי ביותר אצל המעסיק, אוסר המעסיק על העובד לעבוד במקומות עבודה אחרים, וזאת על יסוד הוראה נוספת בהסכם המגבילה את חופש העיסוק של העובד.

כתוצאה מכך קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה בעד ההכשרה לבין רמת השתכרותו של העובד ולבין גובה השתכרותו בפועל בתקופת ההעסקה, בפרט שבאותו מקרה המדובר היה בהכשרה מקצועית לעבודה הספציפית אצל המעסיק, ולא בהכשרה מקצועית המקנה לעובד מיומנות לעבודה אצל מעסיקים אחרים.

העובד מחוייב לפרק זמן מינימלי - המעסיק מחוייב לתת מספיק עבודה!

כאשר קיימת לעובד התחייבות מכח הסכם העסקה לתקופת העסקה מינימלית ולהשבת עלות ההכשרה במקרה של הפרת ההתחייבות, קמה למעסיק במקביל התחייבות הדדית כלפי העובד, מכח חובת תום הלב, לאפשר לעובד לספק לו היקפי משרה ושכר הולמים במהלך תקופת ההעסקה המינימלית, באופן שיאפשר לו לממש את כישוריו ולמצות את כושר השתכרותו, בין בעבודה אצל המעסיק ובין בעבודה אצל מעסיקים אחרים.

במקרה בו מסיבות שונות הדבר אינו אפשרי אצל המעסיק, מופר האיזון הראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק לדרוש תקופת העסקה מינימלית או את עלות ההכשרה, וכתוצאה מכך אין לאכוף על העובד את התחייבותו להשיב את עלות ההכשרה.