קמפיין MeToo# והשלכותיו על נשים בשוק העבודה

מיניות היתה מאז ומעולם נושא בוער, תרתי משמע, כאשר הגבולות המיניים בכל תרבות ולאורך השנים השתנו וממשיכים להשתנות.

מה שהיה מותר פעם, אסור היום וככל שהמודרניזציה משתלטת על חיינו, כך עולה המודעות לזכויות שיש לכל אישה על גופה וכבודה, מתהדקים הגבולות ונחקקים חוקים, שמטרתם למנוע הטרדות מיניות ולהגן על נשים (וגברים) ברחוב, בעבודה ואפילו בבית בחיק המשפחה.

העניין הוא, שעל אף אותה מודעות מבורכת וחוקים, שחלקם אף נאכפים, אנו עדיין עדים למגמה כואבת שבה 1 מתוך 1 מהנשים בעולם ובפרט בישראל הוטרדה, לפחות פעם אחת ואף יותר. את ההטרדות הללו חוות ילדות, נערות, מבוגרות, רזות, שמנות, יפות יותר ויפות פחות. כולן חוות הטרדות ברמה כזו או אחרת, בבית ספר, בצבא ובמיוחד במקום העבודה.

נתונים מראים ש-4 מכל 10 נשים חוו הטרדה מינית במקום העבודה, מספרים מלחיצים לאור העובדה שכדי להתפרנס, מרביתנו מבלים כשליש מחיינו בעבודה.

מקום העבודה נודע כקרקע פורייה להתפתחות הטרדות מיניות וכדי להגן על הנשים המועסקות מפני אותה תופעה מזעזעת, נקבעו בחוק תקנות מחמירות. אלו מגדירות מה נחשב כהטרדה, מה ניתן לעשות כנגד התופעה ואילו עונשים צפויים לעבריינים שיעברו על החוק ויפנו את העיניים, הלשון ו/או הידיים שלהם למקומות שאינם שייכים להם. 

לדאבוננו, משהו במערכת המשומנת שהקימו עדיין לא מספיק כדי למגר את תופעת ההטרדות המיניות ונראה שהטרדות ובפרט כאלו במסגרת ניצול יחסי מרות במקומות עבודה, זה עניין שעוד ידרוש מאיתנו סבלנות, משאבים וזמן, עד שייעלם מחיינו לחלוטין.

בכל שבוע צצה פרשיה חדשה, לרוב כזו שבראשה מתנוסס שמו של ידוען או איש ציבור כזה או אחר ולפני כחודש וחצי, אליסה מילאנו, שחקנית ומגישה, החליטה לפתוח בקמפיין תיוגים, שבו היא קוראת לכל מי שהוטרדה מינית לתייג בפייסבוק או באינסטגרם MeToo#.

הקמפיין עלה כתגובה לסערת ההטרדות המיניות בהוליווד ובראשה המפיק הארווי ויינשטיין, שחשוד במספר מעשי אונס וכן בעשרות תקיפות מיניות.

הקמפיין עורר מהומה גדולה שעדיין ממשיכה להתחולל, גם בחו"ל וגם בישראל. אל אליסה הצטרפו ליידי גאגא, יונית לוי, מיה דגן, שירי מימון, מעיין קרת, בת חן סבג, יעל אבקסיס ואפילו הג'ודאית יעל ארד.

מעל 12 מיליון נשים, מפורסמות ושאינן, חשפו פוסטים ברשתות החברתיות עם התיוג MeToo# והמספרים ממשיכים לטפס.

אותו קמפיין, מבורך לדעת אלו ומקולקל לדעת אחרים, מעלה אצלי באופן אישי הרבה שאלות, כשהבולטת שבהן היא - מה ההשפעה של הקמפיין לטווח הרחוק והאם אכן מדובר בהעלאת המודעות ואיזשהו קצה של פתרון למצב או שמא זה לא יותר מגל פרובוקציות חסר תכלית.

גל שעתיד לחלוף ולהשאיר אחריו צלקות על הנשים המוטרדות, על הגברים שהואשמו ואם לבחון את הנושא במקרו, גם על הזדמנויות התעסוקה של נשים במעגל העבודה.

נתונים יבשים על האמת הרטובה

בשנת 1998 נחקק החוק למניעת הטרדה מינית שמטרתו המוצהרת: "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו וכדי לקדם שוויון בין המינים".

חשוב להדגיש שהמחוקק לקח בחשבון את העובדה שמקום עבודה לרוב מפגיש בין גברים לנשים ושבסביבה שבה שוהים יחד שני המינים שעות רבות באותו חלל ובתנאי לחץ משתנים, נוצרת אינטראקציה טבעית בין המינים, אינטראקציה שחלקה כוללת גם חיזור ואינטימיות.

המחוקק לא התכוון למקרי אינטימיות שמקורם בהסכמה הדדית ובוגרת של הצדדים, אלא במקרים שבהם יש אלמנט של כפיה וחוסר היענות לבקשה של המוטרדת, להפסיק את ההטרדות כלפיה, כפי שמגדיר החוק.

בנוגע לקביעה מהי הטרדה מינית, מסתייעים בתי הדין לעבודה במה שנכתב בפסק הדין בהליך עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר: "[...] המכנה המשותף לכל הצורות של הטרדה מינית הוא התנהגות בעלת אופי מיני של אדם אחד שיש בה כדי לפגוע באדם אחר".

עם זאת ועל אף האמור לעיל, הטרדות מיניות ממשיכות להתרחש במקומות עבודה ובפרט במקרים שבהם בעל סמכות מנצל לרעה את מעמדו ומטריד את העובדת תחתיו.

אגב, כשמדובר על בעלי מרות אשר מנצלים לרעה את מעמדם הבכיר במקום העבודה כדי להטריד עובדות הכפופות להן, לא רק הממונה הישיר, הבוס, יחשב כבעל מרות, אלא כל מי שהנו בעל השפעה וסמכות במקום העבודה.

מובן שהטרדה מינית כלפי נשים במקום עבודתן, גורמת לנחיתות יחסית ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, מה שמוביל נשים רבות לבחירה הרסנית – הבחירה לשתוק לנוכח ההטרדות שהן חוות, מחשש לפגיעה בתנאי העסקתן, היעדר קידום או גרוע מכך, פיטורים.

יש פער עצום בין מספר הפוסטים שעלו בקמפיין MeToo# לבין מספר ההטרדות שקרו בפועל והבחירה לשתוק נובעת מסיבות שונות, כשהמכנה המשותף לכולן הוא פחד.

פחד לשבש לעצמך את הקריירה, פחד מהתגובה של הסובבים אותך בעקבות חשיפת המקרה והנורא מכל – הפחד שלא יאמינו לך.

כל זאת ועוד מביאים למצב שבו על אף שכולם יודעים שאחת מאחת הוטרדה מינית, מוטרדת מינית ועוד תוטרד מינית בעתיד – התופעה לא מפסיקה.

הטרדות מיניות לרוב מתבצעות בנוכחות של שני אנשים בלבד, מה שמקשה מאוד להכריע מי דובר אמת ומי משקר, במיוחד בשל היעדר ראיות.

אגב, רק 23% מהתיקים שהגיעו לפרקליטות הועברו לבית המשפט והוגשו בגינם כתבי אישום, 48% נסגרו בשל חוסר ראיות ורק 11.6% מחוסר אשמה. מסע העינויים שעוברות המתלוננות מול מערכות הצדק מפרך ומעביר את הקורבן אונס נוסף, חדירה לפצעים הכי עמוקים ובסוף, שבירה מנטלית, שמובילה להפסקת הליכי התביעה וויתור מצד המתלוננת.

כתוצאה ישירה מכך, פעמים רבות הצדק נותר עמום, גם במצב שבו מישהי כבר אזרה אומץ ובחרה לשבור שתיקה ולהתלונן.

קמפיין MeToo# נותן במה לכל אותן נשים ששתקו כל השנים ומעודד אותן לדבר ולחשוף את המקרים האישיים שלהן, בין אם על ידי תיוג בלבד ובין אם על ידי שיתוף המקרה, עם שמות או בלי.

אותה שבירת שתיקה, שלעיתים מתרחשת אחרי 25 שנים, לא באמת מאפשרת לגוף שאמור להיות אמון על החוק והצדק במדינה לשפוט, משום שחוק ההתיישנות על מקרים של הטרדות מיניות הנו 7 שנים.

כך קורה ששמותיהם של דמויות מפתח בטלוויזיה, ברדיו ובפוליטיקה בישראל ובעולם נותרים מקוטלגים לעד כמטרידים, בלי שאף אחד יכול לבדוק האם אכן היה או לא היה.

מעבר לכתם שנשאר אצל אותם גברים, בצדק או שלא, גם הנשים עצמן לא באמת מוצאות פורקן לכאבן ונראה שלקמפיין הזה, על אף היתרון הברור שלו, העלאת המודעות למצב, הבעת סולידריות והרתעה של מטרידנים פוטנציאליים, יש כמה וכמה חסרונות.

גברים אקראיים שנחשפים לקמפיין אכן נרתעים והרתיעה הזו יוצרת אצלם ריחוק וחשש מתקשורת עם נשים ובפרט כשמדובר על תקשורת במקומות עבודה.

יש שיגידו 'טוב מאוד! עדיף שיחששו ולא יפנו אליי בכלל' אך מוכרחים להסכים, שכמי שדורשות שוויון, לא ייתכן שבמו ידנו נביא למצב שהגבר שלידי במשרד יפחד להחמיא לי על מעיל חדש שקניתי, רק כי אולי אפרש את המחמאה שלו באופן שגוי.

אם נעזוב לרגע את המעיל בצד, הרתיעה הזו שמא מישהי תתהפך עליך או על מי מחבריך לעבודה, גורמת למעסיקים לחשוב פעמיים לפני שהם מקבלים לעבודה את מיכל או שירה, רק כי הן נשים יפות וצעירות.

האפקט שנוצר בקרב מעסיקים, בכל תחום ובכל גיל, מביא לכך שהם מעדיפים להימנע מלהעסיק נשים שעלולות לגרום ל"בעיות" במשרד. זה מצער מאוד, אבל זה המצב.

בוסים נמנעים מלקבל לעבודה בנות צעירות שנראות טוב וההימנעות הזו לא בהכרח נובעת מחשש אישי שלהם. גם אם המנהל עצמו יודע שאין שום סיכוי שהוא ינסה ליצור אינטראקציה מינית עם אותה עובדת, מישהו מהעובדים האחרים במשרד עלול לפזול לכיוונה או חלילה היא עצמה, עלולה להאשים אותו לשווא בהטרדה, רק הקידום שביקשה לא נענה בחיוב ועוד כהנה וכהנה.

אפשר להגיב על הפחד הזה בזלזול, אפשר לומר שעל ראש הגנב בוער הכובע ואותם מעסיקים שנמנעים מלהעסיק בנות בעצם מעבירים את האחריות למקום אחר, אפשר להגיד הרבה מאוד דברים שליליים ולכעוס על האפליה המינית שהם יוצרים.

אבל ויש כאן אבל גדול, אי אפשר להתעלם מכך שזה המצב ובין אם נרצה ובין אם לא – אנחנו הנשים נפגעות באופן ישיר מכל הכיוונים.

מצד אחד אנחנו ממשיכות להיות מוטרדות ומאידך, הזדמנויות התעסוקה שלנו, שגם ככה לא נמצאות בשיאן, מצטמצמות עוד יותר.

מעסיקים מגיבים על קמפיין MeToo#

לא פוליטיקלי קורקט להודות בזה, אבל בוסים (וגם בוסיות) מעדיפים גברים. הסיכויים של גבר להתקבל לעבודה גבוהים משמעותית מסיכוייה של אישה עם אותן יכולות.

אני יכולה להבין מדוע עדיין יש פערים משמעותיים בין תנאי העסקתן של נשים לתנאי העסקתם של גברים. אנחנו רוצות שוויון, אבל בפועל רובנו לא באמת פועלות להשגתו ואני אחדד את כוונתי.

מבחינה ביולוגית אין לגבר אפשרות ללדת (וחבל שכך), אך יש לו אפשרות לצאת לחופשת לידה במקומך, לקחת חלק פעיל יותר בגידול הילדים ולמעשה להשתתף באופן שווה בכל מה שכרוך בהורות.

כך קורה, שנשים ובמיוחד בגיל הפוריות, מקבלות זכויות מיוחדות במקום העבודה, גם במהלך ההריון וגם לאחריו. חשוב לשאול, האם ההגנה שאנחנו מקבלות בעבודה, לא יוצרת במקרים מסוימים יותר נזק מתועלת והאם זה לא מה שגורם, בין היתר, למעסיקים להעדיף לבחור גברים על פני נשים.

אלו כמובן רק נקודות מיני רבות, שגורמות למעסיקים להעדיף גברים. לפער העגום מתווסף חשש ישן-חדש, הפחד להעסיק נשים אטרקטיביות, שמא אלו יוטרדו מינית על ידי מי מהקולגות שלך או גרוע מכך, יאשימו אותך בהטרדה מינית שלא קרתה.

לשתיקה יש מחיר אבל גם למילים ואנחנו משלמות מחיר יקר, תמיד. קמפיין MeToo# ממחיש את האבסורד שבמצב הקיים ואמנם הוא העלה וממשיך להעלות את המודעות להטרדות מיניות, אך לצד העלאת המודעות להיקף הבעיה, יש פה גם ירייה מסוימת ברגליים של עצמנו.

ראיינתי שלושה מנכ"לים ושאלתי אותם מה דעתם על הקמפיין ובפרט, מה תהיה השפעתו על הפן התעסוקתי, משמע השלכותיו על הזדמנויות התעסוקה של נשים. שלושתם פה אחד הסכימו, שעם או בלי הקמפיין, נשים סובלות מאפליה בשוק העבודה.

פ., מנכ"ל חברה מוכרת שמנהל כ-35 עובדים, ענה שהוא באופן אישי לא רואה שום בעיה להעסיק נשים צעירות ויפות.

"אני מנהל חברה שבה 90% מהפרויקטים הם קצרי טווח ואני מניח שזה, בין היתר, אחד הדברים שמשאירים אותי מחוץ למשחק. עם זאת, אני לגמרי יכול להבין למה מעסיק שעובד במשרד סגור עם צוות קבוע, יעדיף לא להעסיק בנות ובמיוחד בנות שנראות טוב".

כששאלתי אותו אם הוא מבין שהבעיה היא לא באופן שבו מישהי נראית, מתלבשת או מדברת, אלא באינטראקציה פוגענית מצד גברים, הוא השיב:

"אני לא גאה במה שאני אומר ואין ספק שהאחריות היא קודם כל ולפני הכל של גברים שלא מבינים איפה עובר הגבול בין מחמאה להטרדה, אבל אני יכול להגיד שהרתיעה שנוצרה היא בלתי נמנעת".

עוד המשיך פ. והסביר, שכל עוד אף אחד לא יודע שאתה מפלה, אין באמת סיבה מספיק טובה לא להפלות.

"אני אגיד לך תכלס, אם יש אפשרות להימנע מבעיות, או במילים אחרות להימנע מלהעסיק נשים צעירות ויפות, אז למה לא. לפני שבוע אחת העובדות שלנו, מישהי שאני מכיר כבר הרבה זמן, הגיעה עם סוודר חדש עם כיתוב מדליק. רציתי להגיד לה שהסוודר יושב עליה מדהים ואז עצרתי את עצמי ואמרתי – אני יכול לתת לך מחמאה בלי שזה ייחשב הטרדה מינית?".

פ. טוען שהקמפיין יוצר וייצור בהמשך ריחוק בין המינים ושלצד האפקט החיובי שלו, יש גם אפקט נגד שאי אפשר להתעלם ממנו.

מעבר לכך אמר: "לפעמים השיקולים הם לא רק מקצועיים ואין איך להדוף את זה. אחד הקולגות שלי בעבודה פרש, רק כי אשתו חשבה שהוא ברומן עם עובדת אחרת, מה שלא היה ולא נברא. אז אתה אומר לעצמך, אם זה עלול לגרום לי מתחים בבית - למה לי?"

ש. מנכ"ל חברה העוסקת בתחום הפיננסי מעסיק כ-60 עובדים הודה בפה מלא שיעדיף לא להעסיק נשים צעירות ובמיוחד כאלו שנראות טוב יותר מהיתר.

"אני חושב שהקמפיין הזה משפיע מאוד על הזדמנויות התעסוקה של נשים. זה לא רק העניין של הטרדה מינית אלא גם פגיעה בשם הטוב שלך. בסופו של יום, ברגע שמישהי הגישה נגדך תלונה או נגד מישהו מהעובדים בחברה שלך, זה כבר לא משנה אם היא תנצח בהליך או לא, עשית או לא עשית, התווית של המטרידן דבקה בך.

אף אחד לא הולך לבדוק אם זוכית או לא. הרעש נוצר ואתה את החשיפה השלילית כבר קיבלת. זה גורם לנטישה של לקוחות במגזרים מסוימים, מציג את הארגון באור שלילי, עושה בעיות בבית ומול חברים שלך וגוזל ממך זמן ומשאבים, גם אם לא עשית כלום".

על אף שש. מודע לבעייתיות שבדבריו, הוא מרגיש צורך לשים את כל הקלפים על השולחן.

"מראש אני וגם חברים אחרים שלי שמנהלים עובדים, נעדיף להעסיק נשים יותר מבוגרות או לחלופין נשים ממגזר דתי או חרדי. זה חוסך לך כאבי ראש וסוגר פתחים, במידה והיו קיימים כאלו. יותר קל לשמור על יחסים פוליטיקלי קורקט עם נשים מבוגרות או דתיות. אתה מגביל את עצמך וגם העובדים שלך. אי אפשר להיות יחד בחדר סגור, אין סמול טוק, אין צחוקים, אין ארוחות צהריים, לא מחליפים חוויות אישיות ובקיצור, מנהלים יחסי עבודה נטו".

ש. מוסיף ואמר: "אני חושב שהקמפיין פונה יותר לקהל של נשים ואני מטיל בספק את הכוח שלו באמת לשנות. את מה קורה כולם יודעים ואף אחד לא נופל מהכיסא. אני חושב שגם הנשים עצמן יודעות שדברים שקרו לפני עשרים שנים, שהתרבות הייתה אחרת, הם לא בהכרח ברי שיפוט היום. המודעות והנורמות היו שונות וזה לאו דווקא אומר שאותם גברים פשעו.

להתעמת עם מתלוננת שלא חשפה שנים את המקרה, מקרה שאין לו תיעוד, זה כמו ללכת להוכיח שאין לך אחות. גם אם אתה יודע שאתה בסדר גמור, ברגע שתהיה תלונה נגדך אתה תצטרך להתמודד עם מצב נתון. עובדת תרצה קידום או שכר יותר גבוה ואני אסרב. היא תגיד שהטרדתי אותה וההמשך ידוע. מי שחושש לשמו הטוב ימנע מלהעסיק נשים אטרקטיביות ומי שגם ככה מטריד, זה בכל אופן לא משנה לו".

ל. מנהל חברה טכנולוגית ותיקה ומעסיק כ-15 עובדים הגיב לשאלתי ואמר:

"אני מעסיק עובדים 18 שנים. מאז שהייתי יותר צעיר תמיד הקפדתי להיזהר בצורה קיצונית, מהסיבה שהייתי מודע לנושאי הטרדות מיניות וההשלכות שלהם, הרבה לפני קמפיין MeToo# ולאור עברי המקצועי.

ראיתי מה קורה לחיים של מעסיק כשמישהי החליטה שהוא הטריד אותה. היה או לא היה, הבנאדם משלם מחיר אישי, משפחתי וכלכלי אדיר וזה לא משנה אם יצליחו להוכיח או אם הוא ישלם פיצויים. אין אדם שרוצה שזה יקרה לו ובטח שלא מעסיק".

בהמשך התייחסותו לקמפיין המתוקשר אמר:

"למרות שאני חושב שהקמפיין הזה פנטסטי וגברים צריכים לשמור על כבודן של נשים, בטח במקומות עבודה ועל אחת כמה כשיש יחסי מרות, אני עדיין רואה את עצמי מאוד נזהר, עד לרמה שאני אבחר לא להעסיק אישה שיכולה להיות מוכשרת ומתאימה לדרישות בגלל האופי שלה, המראה החיצוני, ההתנהגות, איך שאני מפרש את מה שהיא משדרת או איך שהגברים סביבי עלולים לפרש את כל אלו.

כשאני אראה אחת כזו אני אחשוב צעד קדימה ואגיד שאני מעדיף לא להכניס נפצים לסביבה שלי, כי הטבע שלהם הוא נפיץ. עדיף לי פשוט לוותר מראש, למה לקחת סיכון?

במקרה של הקמפיין הזה, אני חושב שההובר חשיפה ותקשורתיות וזה שהרבה מקרים מתפרסמים אחרי כל כך הרבה שנים, זה לא בהכרח הפתרון ולא בהכרח מהמניעים הנכונים. הקמפיין עושה גם נזק. זה לא אומר שצריך לוותר עליו, אבל לא נותנים מספיק משקל לאפקט הנגד.

הבעיה היא לא של המתלוננות, אלא של גופי התקשורת שממהרים לפרסם כל מה שעשוי להביא להם עוד קצת רייטינג וטראפיק. אני חושב שצריך להגיד לאותם גופי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, תחשבו פעמיים לפני שאתם מפרסמים על הטרדה כזו או אחרת של גבר שהוא כבר סבא. אדם יכול לאבד שליטה על העסק שלו, בלי שניתנת לו ההזדמנות להגיב או להישפט כחוק".

יש אי שוויון ולעד יהיה. יש בין נשים לבין גברים פערים פיזיים וביולוגיים וזו עובדה. אבל, אם נצליח לשנות את השיח ולהגביר מודעות, נוכל להגיע למצב שנשים לא מפחדות ללכת בלילה לבד ברחוב ושמעסיקים לא מפחדים להעסיק נשים, רק כי אולי זה יגרור את החברה שלהם לאיזושהי פרשיה של הטרדה מינית.

אפליה על רקע מיני קרתה, קורית ותמשיך לקרות. בין אם זה פחד לגיטימי של המעסיקים או בין אם זו תמיכה בוטה בעידוד האפליה המגדרית, זה המצב והפגיעה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תמשיך כל עוד אף אחד לא יאכוף את החוק כראוי.

כנגד הטרדות מיניות ובפרט כאלו המתרחשות במקום העבודה יש שלושה צעדים שניתן וצריך לנקוט.

הראשון הוא במישור המשמעתי, להגיש תלונה בפני הממונה על הטרדה מינית במקום העבודה.

השני הוא במישור האזרחי, להגיש כנגד המטריד תביעת פיצויים בפני בית הדין לעבודה, תביעה כספית שיכולה להגיע לפיצויים עד לסך של 120,000 ₪.

השלישי הוא במישור הפלילי, הגשת תלונה במשטרה לשם פתיחת הליכים פליליים כנגד המטריד, אשר במידה ויורשע, אף עלול להיות צפוי למאסר.

מעסיקים חייבים להיות עם יד על הדופק ולשמור קודם כל על הלשון של עצמם, תרתי משמע ושנית כל, על זו של הקולגות שלהם ושל יתר הגברים שעליהם הם ממונים. זו אלטרנטיבה הרבה יותר הוגנת וריאלית, מאשר למנוע מעובדת יפה ומוכשרת לקבל משרה, רק כי נראית 10 מ-10.

אפשר להתמודד עם אפקט הנגד!

הכוח שקמפיין MeToo# נותן לנשים (והוא נותן), הצדק שזה אולי מניח והפגיעה החמורה והבלתי נמנעת בסיכויים שלך ושל הבת שלך להתקבל לעבודה, הם גורמים שמוכרחים לשים לב אליהם.

אין כאן תשובות חד משמעויות והנטייה הטבעית שלי היא לעודד נשים שנפגעו לחשוף את העבריין שהטריד. אך עם זאת, אני פשוט חייבת לשים על השולחן גם את ההשלכות השליליות של הקמפיין.

החשיפה הפומבית של מקרי הטרדות מיניות שאבד עליהם הקלח, משפט השדה ברשתות החברתיות והיעדר יכולת לשפוט במוסדות המקובלים, משאיר אותנו בלוז לוז סיטיואיישן.

הגברים שבאמת הטרידו לא מקבלים את העונש המגיע להם, אלו שהואשמו לשווא נשארים עם חותמת שחורה לכל החיים, הנשים שהוטרדו לא זוכות לקבל את הצדק ובמעגל התעסוקה, זה שאת יפה וצעירה הופך לחיסרון, עבורך, עבור חברות שלך ועבור הילדות שיש לך או עוד יהיו לך.

רק כדי לעשות סדר ולפני שתקומו לצעוק שעד שאת לא עוברת הטרדה מינית את לא מבינה על מה מדובר, גם אני הוטרדתי מינית, יותר מפעם אחת ובדרגות חומרה גבוהות.

אני לא חושבת שכל מי ששורק לי ברחוב וזורק איזו הערה על החזה שלי צריך להיכנס לכלא, למרות שזה היה נחמד אם היו לוקחים לכל אותם מזילי ריר איזו אצבע או שתיים, שיהיה קשה יותר לשרוק או לגעת.

אני מבינה שיש קשת רחבה של הטרדות מיניות ויותר מכל, מבינה שעל פי מערכת המשפט הדמוקרטית בישראל, אדם חף מפשע עד שלא הוכח שהוא אשם ולכן מוכרחים לנהל הליכי חקירה.

יכולתי לכתוב פוסט ארוך על אחת ההטרדות המיניות שחוויתי ולתייג MeToo#, אבל בחרתי שלא, כי MeToo# אבל את מי זה מעניין?

בחרתי לא לשתף את החוויה הטראומטית שלי ברשתות החברתיות, כי עברו הרבה שנים ומעבר לפורקן רגעי ואולי הכפשת שמם של אלו שהעזו לפלוש למרחב הפרטי שלי, לא באמת הייתי משיגה יותר מידי.

אני חושבת שצריך לטפל בבעיה מהשורש, לעודד חשיפה של מקרים בזמן אמת, לשנות את הליכי החקירה ולחנך ילדים מגיל צעיר שהשיר "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?" לא רלוונטי יותר לתקופתנו.

אל תתלבטו היכן עובר הגבול, לא זה לא ואין צורך לתת פרשנויות נוספות למילה או לנסות להבין למה מישהי מתכוונת כשהיא אומרת לא.

אני מבינה שלא קל לפתוח את הפצעים כשהם טריים ויש הרבה עכבות שעוצרות נשים שהוטרדו מינית מלהיחשף.

תחושת אשמה, בושה, הדחקה, ביקורת (כי שתית יותר מידי, כי השמלה הירוקה שלך הייתה קצרה וכי הלכת אליו לבד באמצע הלילה), חשש לפגיעה בעתיד המקצועי ובתנאי העבודה ובעיקר, לפחות מנקודת מבטי האישית, הלקאה עצמית על איך לא עצרתי את זה וחתכתי לאידיוט את העיניים, הידיים והביצים.

אם תשאלו אותי – לדבר או לשתוק, אז לדבר. תמיד לדבר. אבל בחייאת ראבק, דברו לפני שחוק ההתיישנות יחול גם על המקרה שלכן. תשכנעו את חברות שלכן לדבר ובשום פנים ואופן אל תתנו לעברייני מין להסתובב חופשיים בינינו.

הגיע הזמן שהמילה מטריד תיעלם מעולמנו. הטרדה מינית ו/או אונס זה לא מטריד, זה מבטל לחלוטין את כבוד האדם וחירותו, או במקרה שלנו כבוד האישה וחירותה.

אני שואפת לחיות בעולם שבו נשים יוכלו להרגיש בטוחות בכל זמן ובכל מקום וכדי שהשינוי הזה באמת יתממש, מוכרחים לקחת על המצב אחריות קולקטיבית, גם נשים וגם גברים.

קחו אחריות על עצמכם, תצעקו כשמשהו מסריח בסביבתכם, תתמכו בנשים שהוטרדו לחשוף מיד את ההטרדות ונסו ליצור מציאות טובה יותר בשביל האישה שלכם, הילדה שלכם או העובדות שאתם מעסיקים.

ובנימה אופטימית זו, מי ייתן שבפעם הבאה שמעסיק פוטנציאלי יפגוש בחורה יפה לראיון, מה שיש לה בין הרגליים לא יהווה שיקול בקבלתה לעבודה.