כך תערערי על דחיית תביעת גמלת שמירת הריון

שמירת הריון הינו מצב במסגרתו נאלצת אישה הרה עובדת, שכירה או עצמאית, להיעדר ממקום עבודתה במהלך תקופת הריונה, עקב קיום מצב רפואי הנובע מההריון ואשר מסכן את האשה ו/או את עוברה.

או במידה וסוג העבודה, מקום ביצוע העבודה, או אופן ביצוע העבודה, מסכנים את האישה ו/או את עוברה, ולא נמצאה לה עבודה חלופית מתאימה במקום העבודה, כך קובע סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי. 

 

אשה עובדת שנמצאת בשמירת הריון, איננה זכאית לתשלום שכר עבודה מן המעסיק במהלך תקופת ההריון.

תחת זאת הינה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי תשלום גמלת שמירת הריון, וזאת בהתאם לסעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי.

מטרת הגמלה הינה להגן על העובדת ולהבטיח לה הכנסה גם בתקופת שמירת ההריון. 

 

לשם קבלת גמלת שמירת ההריון, יש להגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון, בהתאם לסעיף 11 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998.

מסמכי תביעה זו כוללים בעיקרם טופס גמלה לשמירת הריון, אשר ימולא על ידי העובדת והמעסיק, וכן טופס אישור רפואי לשמירת הריון, אשר ימולא על ידי רופא נשים מומחה בלבד.

 

המוסד לביטוח לאומי יכול לדחות את התביעה לקבלת גמלת שמירת הריון על בסיס נימוקים טכניים ו/או נימוקים רפואיים.

נימוקים טכניים יכולים לכלול, בין היתר, את הנימוקים הבאים:

1. האשה אינה תושבת ישראל.

2. האשה אינה עובדת שכירה או עצמאית, אשר שולמו בעדה דמי ביטוח לאומי עבור 6 חודשים לפחות מתוך 14 החודשים שקדמו ליום שבו היא הפסיקה את עבודתה עקב שמירת ההריון.
 

3. אשה אשר משולם לה תשלום בעד תקופת שמירת ההריון מגוף אחר, לדוגמא - עובדת אשר מקבלת דמי מחלה מהמעסיק שלה במשך תקופת שמירת ההריון שלה.

 

נימוק רפואי יכול להתקיים כאשר הרופא מטעם המוסד לביטוח לאומי לא קיבל את האישור הרפואי על שמירת ההריון שמטעם הרופא המומחה לנשים של התובעת, מאחר ולדעתו הסיבות הרפואיות אינן מצדיקות שמירת הריון, או שסוג העבודה או עיסוקה של האישה אינם מהווים סכנה כלפיה או כלפי העובר, בהתאם לאמור בחוק.

 

במידה והתביעה לקבלת גמלת שמירת הריון נדחתה על ידי הביטוח הלאומי, ניתן להגיש ערעור על החלטה זו באמצעות הגשת תביעה כנגד הביטוח הלאומי בפני בית הדין האזורי לעבודה.

את התביעה יש להגיש תוך 12 חודשים ממועד קבלת הודעת המוסד לביטוח לאומי על דחיית התביעה לגמלת שמירת הריון.

 

במידה והחלטת הדחייה מבוססת על טענה רפואית, בית הדין עשוי למנות רופא תעסוקתי מומחה מטעמו כדי לבדוק סוגיה זו, ולהכריע מבין טענות הצדדים בעניין זה.

בעניין זה קבעה הפסיקה כי מעמד חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית הדין הינו בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי, וכי ככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה, ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן.

כך נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה במסגרת ההליכים עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ' בוארון, וכן עב"ל 683/07 מצליח נ' המוסד לביטוח לאומי נ' בוארון, ועוד.

עוד נקבע כי בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין וזאת משהאובייקטיביות המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. כך נפסק בהליך דב"ע 411/97 בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי.

במסגרת הליך ב"ל 46378-10-14 מעיין גולדברג נ' המוסד לביטוח לאומי, נדון ערעור שהגישה על החלטת המוסד לדחות את תביעתה לגמלת שמירת הריון, מהטעם לפיו רופא המוסד קבע כי הסיבה בגינה ניתנה לתובעת שמירת הריון אינה מעידה על צורך בשמירה כפי שנקבע בסעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי.

בית הדין מינה מומחה רפואי מטעמו, אשר קבע כי התובעת לקתה בהיפראמזיס גרבידרום, שפירושה הקאה עיקשת במהלך ההריון, אשר יכולה לגרום לבעיה באיזון הנוזלים בגוף האישה, כפועל יוצא מכך לשיבוש במערכות הגוף ולתופעות קשות. עוד קבע המומחה כי בעיה זו יכולה לסכן את התובעת בהיותה בהריון. 

 

בית הדין דחה את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה המומחה הרפואי אינו בקיא בהגדרת המונח סיכון לאשה הרה והגדרת המונח שמירת הריון.

בית הדין קבע כי המומחה הבהיר מפורשות כי ההקאה העיקשת ממנה סבלה התובעת בכל שעות היממה ובכל מקום הינה מסוכנת, כיוון שעלולה הייתה לגרום להתייבשות, חוסר איזון במלחים ופגיעה רב מערכתית.

בכך יש כדי לענות על הגדרת הסעיף על פיו לאור הנתונים הרפואיים וההקאה העיקשת ממנה סבלה התובעת, המצב הרפואי כתוצאה מההריון מסכן את התובעת. לפיכך, משלא הוכח כי דבק פגם בחוות דעת המומחה אשר ההייתה ברורה מנומקת ומפורשת, אזי לא הוכח כי קיימת הצדקה ממשית לסטות מחוות הדעת.

בהתאם לכך נקבע כי יש לאמץ קביעות המומחה בחוות דעתו, ולקבל את ערעור התובעת על החלטת המוסד לביטוח לאומי.

גם על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה ניתן להגיש ערעור, וזאת בפני בית הדין הארצי לעבודה, ותוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.