כמה ימי חופש מגיעים לי בשנה?

חופשה שנתית הינה אחת מהזכויות המוקנות לעובד במסגרת חקיקת המגן. הזכות לחופשה הינה זכות בסיסית הניתנת לכלל העובדים במשק, כחלק מהחובה שחלה על המעביד להעניק לעובדיו תנאי עבודה מינימאליים.

חופשה שנתית מהווה זכות קוגנטית באופן זה, שאין להתנות אחריה. לפיכך, הסדר ימי חופשה, אשר נקבע לגבי ענף או מגזר מסוים או סוכם עם עובד באופן פרטני במסגרת הסכם העבודה, יחול רק ככל שהוא מקנה מכסת ימי חופשה ארוכה יותר מזו הקבועה בחוק ומשפר בכך את זכויותיו של העובד.

ברוח זו, הסכם הגורע ממכסת ימי החופשה המצוינת בחוק, אינו בעל תוקף.

הסדרת הזכאות לחופשה השנתית שלך בדין הישראלי

במערכת המשפט הישראלית, החוק המרכזי, אשר מסדיר זכויות עובדים לגבי חופשה ממקום העבודה הנו חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (להלן: "החוק"). החוק אשר היה בין דברי החקיקה הראשונים שהתקבלו לאחר הקמת המדינה, מושתת על אמנת העבודה הבינלאומית מספר 52 משנת 1936.

במהלך השנים תוקן החוק מספר פעמים, אך הרציונאל העומד בבסיסו נותר בעינו: חופשה שנתית מהעבודה מאפשרת לעובד לנוח ולאגור כוחות ובכך תורמת בעקיפין לשמירה על תפוקתו בהמשך.

החוק מסדיר את משך החופשה השנתית בתשלום, לה זכאי כל עובד, כתלות בוותק של העובד במקום העבודה, המהווה פרמטר מנחה, אליו מצטרפים גורמים נוספים.

היבטים אחרים, אליהם מתייחס החוק, הנם: המועד בו מתאפשר לממש את זכות החופשה וכן נושא התשלום לעובד עבור תקופת שהייתו בחופשה.

לפי סעיף 36 לחוק חופשה שנתית, על מעביד להציג את תמצית החוק בכל מקום המשמש לעסק, משלח יד או לשירות ציבורי. תמצית החוק תוצג במקום בולט ונוח לגישה וקריאה של העובד.

משך החופשה השנתית שמגיעה לעובד בישראל

החוק קובע אחידות לגבי משך החופשה בין כלל העובדים אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד. הקריטריון המרכזי, אשר משפיע על אורך החופשה השנתית, הנו הוותק, שצבר העובד במקום העבודה, באופן הבא:

• עבור כל אחת מארבע שנות העבודה הראשונות יהיה זכאי העובד ל-14 ימי חופשה שנתית
• עבור השנה החמישית - הזכאות עולה ל 16 ימים
• בעד השנה השישית - זכאות של 18 ימים
• בעד השנה השביעית - זכאות של 21 ימי חופשה שנתית
• מהשנה השמינית ואילך  זכאי העובד ליום נוסף עבור כל שנת עבודה, עד לתקרה של 28 ימי חופשה שנתית סך הכל

במסגרת מכסת ימי חופשה אלה, הניתנים לעובדים, נכלל גם יום מנוחה שבועית אחת לכל שבוע עבודה, בהתאם לדתו של העובד ולאורכו של שבוע העבודה.

עבור בן הדת היהודית, אשר עובד שישה ימים בשבוע, יום המנוחה השבועי הנו יום שבת ועבור עובד יהודי, המועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים, ימי המנוחה יהיו שישי ושבת.

בהתאם לכך, עובד המועסק שישה ימים בשבוע זכאי בארבע שנות עבודתו הראשונות לחופשה בת 12 ימים נטו (14 יום כולל שישי שבת) ועובד המועסק בשבוע עבודה בן חמישה ימים זכאי לקבלת 10 ימי חופשה נטו (12 יום כולל שישי שבת) בארבע שנות עבודתו הראשונות.

עובד בשכר יומי או שעתי זכאי לחופשה שנתית  כמו עובד בשכר חודשי בתנאי שהוא:

• עבד אצל אותו מעסיק לפחות 75 ימים רצופים באותה שנה או בשנתיים רצופות
• יש לעובד זה חוזה עבודה עם מעבידו לתקופה רצופה של יותר מ 74 ימים
• אם העובד לא עונה התנאים הללו הוא זכאי רק לתשלום בגובה 4% משכר עבודתו בתקופה המדוברת

החופשה תינתן לעובד בחודש האחרון של שנת העבודה או במשך שנת העבודה לאחריה. על העובד להודיע למעבידו 30 יום מראש לפחות על כוונתו לצאת לחופשה.

בעיקרון, החופשה השנתית לא ניתנת לצבירה. עם זאת רשאי העובד בהסכמת המעביד לקחת רק 7 ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן לו בשתי שנות העבודה הבאות.

החופשה שהעובד לוקח תהיה רצופה. מאידך, אם המעסיק הסכים לבקשת העובד בתיאום עם ועד העובדים במידה ויש כזה, אפשר לחלק את החופשה ובתנאי, שיציאה אחת תהיה לפחות ל-7 ימים רצופים.

תיקון לחוק חופשה שנתית

בתאריך השביעי לפברואר 2016 התקבל בכנסת ישראל תיקון לחוק חופשה שנתית, שמוסיף לכל עובד שכיר בעל ותק של 4 שנים במקום העבודה יום חופשה נוסף החל מתאריך ה-1 ביולי 2016 ויום חופשה נוסף החל מתאריך ה-1 לינואר 2017.

ימים ותקופות שלא ילקחו במניין ימי החופשה של העובד/ת

• שירות מילואים של העובד
• חופשת לידה
• יום מנוחה שבועי או חג שלא עובדים בהם לפי חוק או הסכם עם המעביד
• שביתה או השבתה
• תאונה או מחלה
• ימי אבל

האם מגיע לי תשלום עבור ימי חופש?

המעביד חייב לשלם לעובד עבור חופשתו את הסכום השווה לשכרו הרגיל. כמו כן, קיימת חובה להפריש לעובד/ת כספים לפנסיה בזמן החופשה.

עובד לפי שכר חודשי יקבל את אותו שכר כאילו עבד בתקופת חופשתו. עובד לפי שכר יומי יקבל תשלום לפי שכר יומי ממוצא כפול מספר ימי החופשה. שכר יומי ממוצע מחושב לפי חילוק שכר רבע השנה שקדמה לחופשה ב-90 יום.

לצורך חישוב תשלום עבור חופשה לפי בסיס שכר עבודה לא יביאו בחשבון הוצאות מיוחדות שהמעביד משלם לעובד שאינן קיימות במהלך חופשתו.

דמי החופשה ישולמו במועד ששולם שכרו הרגיל כאילו לא יצא לחופשה. אם העובד יצא לחופשה בת 7 ימים לפחות וביקש להקדים את ביצוע התשלום, המעביד ישלם לו לכל המאוחר, יומיים לפני תחילת החופשה.

איבוד הזכות לדמי חופשה – אם עובד שיצא לחופשה בתשלום ועבד במקום אחר תמורת שכר באותה תקופה הוא לא יהיה זכאי לדמי חופשה. אם התשלום בוצע, רשאי המעביד לנכות אותו משכר עבודתו או לגבות אותו כמו כל חוב אזרחי.

פדיון חופשה – עובד שהפסיק עבודתו לפי שניצל את חופשתו השנתית המגיעה לו לפי כל התנאים הנלקחים בחשבון, המעביד ישלם לו פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה ששילם לו כאילו לא הפסיק לעבוד.

חובת תשלום – המעביד חייב לשלם דמי חופשה לפי הזכויות של העובד. אי תשלום כמוהו כהלנת שכרו של העובד.

עובד שדמי חופשתו הולנו, רשאי הוא לפנות בתלונה ליחידה לאכיפת חוקי העבודה שהוקמה במשרד התעשייה והמסחר. התלונה תיחקר.

אם ימצא שהמעביד הפר את החוק, המשרד יתרה בו מינהלית וידרוש לחדול מכך או שיודיע לו על קנס שהוא מטיל עליו בגין אותה הפרה. המעביד יכול לבקש שימוע במסגרתו ינסה לשכנע את הגורם הממונה במשרד שאין הוא חייב לשלם ואין הצדקה להטיל עליו תשלום קנס.

אם השימוע לא התקבל המעביד זכאי להגיש ערעור בפני ועדת ערר של משרד התמ"ת. אם הוועדה דחתה את בקשתו ואישררה את מתן הקנס הוא רשאי לערער על החלטתה בפני בית הדין לעבודה.

בכל מקרה, תקופת ההתיישנות על תביעת דמי חופשה שלא שולמו עומדת על 3 שנים.

ליחצו כאן לפניה וקבלת יעוץ משפטי אישי מעורך דין המתמחה בזכויות העובד!