דחיית תביעה לקבלת גמלת שמירת הריון

מעשה בתביעה שהגישה גב' שלי זילברשפורן כנגד המוסד לביטוח לאומי, לאחר שתביעתה לקבלת גמלת שמירת הריון נדחתה על ידי המל"ל, בטענה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בתקופה שעובר ליציאתה לחופשת לידה.

עוד טען הביטוח הלאומי כי התובעת לא עמדה בהגדרה החוקית למושג "עובד" כפי שמופיעה בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, והסיבות לכך הנן שהתובעת לא הציגה הוכחות לקבלת שכר כנדרש מעובדת המועסקת בעסק משפחתי, וכי לאחר שעזבה לצורך חופשת לידה לא אוייש תפקידה בידי עובדת מחליפה.

לאור דחיית בקשתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, פנתה התובעת והגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו, בדרישה להפוך את החלטת המל"ל ולשלם לה גמלת שמירת הריון.

בית הדין בדק את נסיבות העסקתה הנטענות, לפי המבחנים הקבועים בפסיקה, ובחר לדחות את תביעתה מסיבות דומות לאלה של המוסד לביטוח לאומי.

להלן פסק הדין המלא:

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ב"ל 29977-04-13 - 02 אפריל 2015

לפני: כב' השופטת  איריס רש

התובעת: שלי זילברשפורן ע"י ב"כ: עו"ד שי פרטוש

הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד מירב ירושלמי
       
חקיקה שאוזכרה:

חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995: סע'  1, 50, 58

תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969: סע'  1(ב)

חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: סע'  3

פסק דין

1. תביעת התובעת לתשלום דמי לידה וגמלת שמירת היריון בגין ההריון והלידה של בנה ביום 19.10.2009 נדחתה על ידי הנתבע במכתבו מיום 24.01.2013 בנימוק כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין המעסיק הנטען.

2. כנגד דחייה זו הוגשה התביעה שבפנינו.

הנתבע טען להתיישנות התביעה וזאת לנוכח העובדה שהתביעה נדחתה ביום 9.05.2010 וכן לדחיית התביעה לגופה מחמת העדרם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין המעסיק הנטען.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

3. התובעת ילידת שנת 1983.

4. לטענת התובעת, במועדים הרלבנטיים לתביעה, היא עבדה אצל "אברהם אורי - טורבו אנרגיה" בית עסק להתקנת דודי שמש ודודי חשמל המצוי בבעלותו של אביה (להלן - העסק).

לטענתה, שימשה כפקידה, ובמסגרת זו היא ניהלה את המשרד, ספקה מענה טלפוני, נתנה שירות ללקוחות העסק, הנפיקה חשבונות וקבלות, ביצעה הפקדות בבנקים ועמדה בקשר עם ספקים. 

5. לטענת התובעת היא עבדה בעסק מיום 1.03.2009 עד ליום 4.09.2009, מועד בו יצאה לשמירת הריון שנמשכה עד ליום הלידה. התובעת טוענת כי במהלך חודש 10/2009 הגיעה לעבודה ליומיים, אך רופא הנשים אסר עליה לחזור לעבודה.

ביום 19.10.2009 ילדה התובעת את בנה הבכור (להלן - הלידה הראשונה).

מיום 19.10.2009 עד ליום 31.01.2010 התובעת שהתה בחופשת לידה.

6. ביום 28.01.2010 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה וגמלת שמירת היריון (נ/1, נ/2).

7. בתום חקירה שבוצעה בעניינה, החליט הנתבע לדחות את תביעתה כמפורט במכתבו מיום 9.05.2010 (להלן - ההחלטה הראשונה), וכדלקמן:

"1. מעמדך כעובדת שכירה אצל המעסיק אברהם אורי טורבו אנרגיה נבחן על ידינו על-פי הגדרת "עובד" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי.

2. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי אדם יוכר כעובד שכיר אם מתקיימים בינו לבין מעבידו יחסי עובד ומעביד ו/או בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: שהוא עובד ב"מפעל", עובד באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד שכיר אחר.

5. לגופו של עניין, מבדיקת מעמדך הגענו להחלטה שאין להכיר בך כעובדת שכירה ע"פ הגדרת "עובד" שבסעיף 1 לחוק מהנימוקים המפורטים להלן:

א. לא הוכחו תשלומי שכר קבועים או הפקדות סדירות לחשבונך - השכר שולם בחלקו בהמחאות ובחלקו במזומן וללא תיעוד עקבי, סדיר.

ב. לא הועסק עובד אחר במקומך, לפני תחילת העסקתך ואף בתום תקופת העסקתך.

ממכלול הנתונים המפורטים להלן לחילופין ו/או במצטבר עולה כי לא ענית להגדרת עובד על-פי חוק הביטוח הלאומי. אנו רואים בסוג עבודתך בתקופה בה דווחת כשכירה כעזרה משפחתית גרידא וכמי שלא התקיימו בה התנאים שבחוק. הינך רשאית לערער על החלטתנו זו לבית הדין האזורי לעבודה תוך 6 ימים מיום קבלת מכתבנו" (ההדגשה שלי- א.ר) (נ/1). 

8. ביום 1.02.2010 שבה התובעת לעבודה, עד ליום 1.12.2011- בו ילדה את בתה (להלן- הלידה השנייה). התובעת שהתה בחופשת לידה מיום 1.12.2011 ועד ליום 1.03.2012. בגין לידה זו הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי לידה ביום 19.02.2012 (נ/6) - תביעה זו התקבלה ושולמו לה דמי לידה.

9. התובעת פוטרה מעבודתה ביום 2.03.2012.

10. עקב קבלת התביעה לתשלום דמי לידה בגין הלידה השנייה, פנתה התובעת לנתבע ביום 20.09.2012, בעניין תשלום גמלת שמירת היריון וגמלת דמי לידה בגין הלידה הראשונה.

11. הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 24.01.2013 מאותם טעמים בהם דחה תביעתה בהחלטה הראשונה בדבר העדרם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין העסק (להלן- ההחלטה השנייה).

12. התובעת הגישה תצהיר מטעמה. בדיון שהתקיים ביום 5.01.2015 נחקרה התובעת בפנינו בחקירה נגדית. בתום הדיון, ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

התיישנות התביעה

13. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (להלן- תקנות המועדים להגשת תובענות), קובעת: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכול לפי המאוחר יותר".

לעניין מועדים שנקבעו בחיקוק נקבע בפסיקה כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק או בחקיקת משנה להארכת מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, אין בית-הדין מוסמך להאריך את המועד להגשתם [ראו למשל: עב"ל 177/10 צהיי יברקו נ' המל''ל (ניתן ביום 16.09.2010); וראו לאחרונה עב"ל 7701-10-13 רמת מגשימים נ' מחמד עלי עבד ארחמן עדוי ואח' (ניתן ביום 5.03.2015)].

14. במקרה דנן, הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי לידה ולגמלת שמירת הריון בגין הריונה הראשון ולידת בנה ביום 28.01.2010 (נ/1, נ/2). תביעה זו נדחתה במכתב הנושא תאריך 9.05.2010 (נ/4).

אין בפי התובעת טענה כי לא קיבלה את מכתב הדחייה הנ"ל ובחקירתה הנגדית היא הודתה כי קיבלה את מכתב הדחייה (עמ' 8 ש' 17-19 לפרוטוקול) וכן כי ידעה שתביעתה לא אושרה (עמ' 9 ש' 15-29 לפרוטוקול). התובעת לא הגישה ערעור על החלטת הנתבע מיום 9.05.2010 בתוך המועד הקבוע בתקנות.

אין חולק כי ערעור על ההחלטה הוגש רק ביום 17.04.2013 - בחלוף כשלוש שנים ממתן ההחלטה הראשונה, ולאחר שהתקבלה ההחלטה השנייה בעניינה.

התובעת לא טענה כי נבצר ממנה להגיש את התביעה במועד, אלא שלאחר שקיבלה את דמי הלידה עבור הלידה השניה וזאת בסיוע של עורך דין היא מצאה לנכון להגיש בקשה לבחינה מחודשת של התביעה בגין הלידה הראשונה לנוכח העובדה כי המדובר באותה מערכת יחסים ובאותן נסיבות (ראו האמור בנ/5 ובסעיף 15 לתצהיר התובעת).

יצויין כי בחקירתה הנגדית טענה התובעת לראשונה כי לא הגישה ערעור על ההחלטה הראשונה מאחר שהייתה טרודה בבעיות רפואיות של בנה (עמ' 9 ש' 15-18 לפרוטוקול) ואולם גם בטענה זו אין הצדקה מספקת כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות ולהאריך לתובעת את המועד להגשת התביעה.

15. התובעת מוסיפה כי התביעה דנן מתייחסת להחלטת הנתבע מיום 24.01.2013 לדחות את התביעה החוזרת לדמי לידה בגין הלידה הראשונה ולפיכך, התביעה הוגשה ביום 17.04.2013 בתוך המועד הנקוב בתקנות. עוד נטען כי הנתבע לא דחה את התביעה החוזרת מחמת התיישנות ובמכתב הדחייה מיום 24.01.2013 ניתנה לתובעת האפשרות לערער על ההחלטה בתוך 12 חודשים מיום קבלתה, כפי  שעשתה בפועל. לטענת התובעת, בנסיבות אלו, הנתבע מנוע מלהעלות טענת התיישנות. 

16. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע:

"3. אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". 

הנתבע העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה במסגרת כתב ההגנה. לפיכך, אין בעובדה שהנתבע לא דחה את התביעה החוזרת על הסף ו/או לא העלה את טענת ההתיישנות בהחלטה השנייה כדי למנוע מהנתבע להעלות את טענת ההתיישנות.

17. באותו האופן, אין לקבל את טענת התובעת לפיה מכתב הנתבע מיום 24.01.2013 מהווה החלטה חדשה המאריכה את תקופת ההתיישנות. צודק הנתבע בטענתו לפיה בהתכתבות שניהלה התובעת עם המוסד לביטוח לאומי לצורך בחינה מחודשת של תביעתה לדמי לידה, אין כדי להאריך את המועד לערעור על ההחלטה מיום 9.5.2010. בעניין זה נפסק:

"לא יכול להיות ספק שחליפת המכתבים בין המוסד לבין מבוטח אינה יוצרת מחסום מלפני המוסד לטעון טענת התיישנות" [עב"ל 564/05 תמר אבידר נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 30.11.2006); עב"ל 370/09 האני שחאדה נ' המוסד לביטוח לאומי (16.9.2010)].

נציין כי קבלת טענת התובעת משמעה יצירת מסלול עוקף התיישנות, כך שכל מבוטח שיבקש לערער על החלטת הנתבע לאחר תקופת ההתיישנות יגיש לנתבע בקשה לבחון מחדש את החלטתו או שיגיש תביעה חוזרת.

מנגד, הנתבע יסרב לבחון מחדש את החלטותיו כדי שלא להיחשב כמי שויתר על טענת ההתיישנות ובכך ייגרם נזק למבוטחים.

18. לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית על הסף מחמת התיישנות.

למעלה מהצורך, יובהר כי גם בחינת התביעה לגופה מוליכה למסקנה כי דין התביעה להידחות כמפורט להלן.

זכאות התובעת לתשלום גמלת היריון ודמי לידה

19. סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי דן בתנאים אשר בהתקיימם תהא מבוטחת זכאית לתשלום דמי לידה, כלהלן:

"(א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית...".

סעיף 58 לחוק דן בזכאות מבוטחת לגמלת שמירת היריון, וקובע כי בכדי שמבוטחת כאמור תהא זכאית לגמלה זו צריך שיתקיימו בה תחילה התנאים הקבועים בסעיף 50 לחוק. מכאן, שעל מנת שהתובעת תהא זכאית לתשלום הגמלאות המבוקשות עליה לענות, להיחשב כ "עובדת" או כ"עובדת עצמאית", כהגדרת מונחים אלו בחוק.

20. המונח "עובד" כמשמעו בחוק הביטוח הלאומי מוגדר בסעיף 1 לחוק כדלקמן:

""עובד" - לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".

21. התובעת עבדה בעסק שהינו בבעלות אביה. הפסיקה קבעה, כי קרבה משפחתית כשלעצמה אין בה כדי למנוע אפשרות של היווצרות יחסי עובד מעביד. יחד עם זאת, כאשר הצדדים הם קרובי משפחה יש מקום לבחון בקפידה רבה יותר את טיב היחסים שנוצרו, דהיינו: האם מדובר ביחסים וולונטריים, התנדבותיים או בקשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות.

לעניין זה יש לתת את הדעת, בין היתר לסימני היכר, כגון: מסגרת שעות העבודה, שכר ריאלי או סמלי, האם העבודה מתבצעת באופן סדיר וכד'.

(דב"ע נג/87-0 חוה פייגלשטוק נ' המוסד, פד"ע כו 283; דב"ע מז/ 6-0 סרוסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 434; דב"ע לג/108-0 המוסד לביטוח לאומי נ' כץ, פד"ע ה 31; דב"ע נג/87-0, פייגלשטוק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 283;; עב"ל 166/99 חיה שחר נ' המוסד, ניתן ביום 31.7.01).

22. כמו כן, יש לבחון האם מעשיו של בן המשפחה חרגו מ"עזרה משפחתית", שאם לא כן, לא נקשרו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. נטל ההוכחה כי יחסים בין בני משפחה חורגים מ"עזרה משפחתית" ולובשים אופי של יחסי עובד ומעביד מוטלים על בן המשפחה הטוען לקיומם.

מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית צריך לשכנע כי קיימת בין הצדדים מערכת של חובות וזכויות מכח קשר חוזי.

לפיכך, הפסיקה קבעה שני תנאים  מצטברים שצריך שיתמלאו על מנת שבן משפחה שאין בינו לבין המפעל יחסי עובד ומעביד ייחשב כעובד. האחד – עבודה סדירה והשני –האם אלמלא עשה בן המשפחה את העבודה היא הייתה נעשית בידי עובד. [דב"ע מז/6-0 מרדכי סרוסי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 434; עב"ל 535/09 עליזה בן אלישע נ' המוסד לביטוח לאומי, (ניתן ביום 15.9.10)].

23. התובעת העידה כי כאשר החלה לעבוד בעסק, לטענתה בחודש 3/2009, לא היה אדם אחר שאייש את התפקיד ואביה הוא אשר ביצע את המטלות הפקידותיות (עמ' 14 ש' 21-24, ש' 31-33 לפרוטוקול):

"ש. מי עשה את כל העבודה לפני שהתחלת לעבוד?

ת. אבא שלי.

ש. הוא גם ענה לטלפונים וגם שילם חשבונות והזמנות?

ת. הוא עשה פולואו מי לפלאפון שלו ושילם חשבונות.

ש. לפני שהתחלת לעבוד אף אחד לא אייש את המשרד?

ת. לא זוכרת מה היה לפני כן, כן היו פקידות לפני כן אבל חודשיים או שלוש לפני שהתחלתי לעבוד לא הייתה שם פקידה."

התובעת העידה כי חודשיים-שלושה טרם הגעתה לא הייתה שם פקידה (עמ' 14 ש' 18-19 ו-31-33 לפרוטוקול).

גם אביה של התובעת הצהיר דברים דומים בתצהירו אשר הוגש במסגרת התביעה לתשלום דמי לידה בגין הלידה השנייה, כדלקמן:

"4. ברצוני לציין כי במשך כל שנות פעילותו של העסק הייתי מעסיק פקידות לסירוגין. הייתה לי פקידה קבועה במשך 8 שנים בשם סיגל מורדי אשר עבדה בעסק כפקידה עד לפני כ-10 שנים. מאז סיגל מורדי, התחלפו מספר פקידות, כל אחת עבדה במשך תקופה מסוימת" (ההדגשות במקור- א.ר) (נספח לכתב התביעה).

עוד התברר כי לא היה מחליף לתובעת בתקופה שבה שהתה בחופשת לידה (עמ' 15 ש' 29-30. לפרוטוקול):

"ש. מי החליף אותך בחופשת הלידה?

ת. אבא שלי."

הנה כי כן מהעדויות עולה כי תפקידה של התובעת לא היה מאויש טרם תחילת עבודתה בעסק או - לכל המצער, אויש לפרקים.

כך גם, בתקופה שבה התובעת שהתה בחופשת לידה לא היה מחליף, אלא אביה מלא את תפקידה. גם לאחר שהתובעת סיימה לעבוד בעסק בחודש 11/2011 אביה לא שכר עובד אחר, אלא מלא את התפקידים בעצמו (סעיף 8 לתצהירו של אבי התובעת שצורף לתביעה לדמי לידה).

מכאן, שלא התקיים בתובעת התנאי ההכרחי להוכחת היותה "עובדת" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי.

24. כך גם, בבחינת טיב הקשר בין הצדדים, אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר והתמורה בעד העבודה.

זאת מן הטעם שיחסי עובד מעביד מחייבים, מטבעם, וכרגיל, קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה [עב"ל (ארצי) 15509-10-10 חג'אג'רה - המל''ל (6.09.2012)]. התובעת הציגה בפנינו תלושי שכר לתקופה שמחודש 3/2009-10/2009 (ואולם כל התלושים הונפקו בתאריך 12.01.2010, בדיעבד, ולא במהלך החודשים בהם ניתנו- עובדה שיש בה כדי לפגום במהימנותם).

כאשר עומתה התובעת עם עובדה זו השיבה שמדובר בהעתק שהוצא בחודש ינואר 2010. בבד בבד הודתה שקיבלה תלושי שכר מדי חודש וייתכן שההעתקים מתויקים אצלה בבית (עמ' 17 ש' 5-11 לפרוטוקול).

הימנעות התובעת מהצגת התלושים מזמן אמת פועלת לחובת התובעת וזאת בהתאם להלכה הפסוקה לפיה כאשר בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית המצויה בהישג ידו, בהעדר הסבר סביר, המסקנה המתבקשת היא כי לו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו ולכן ניתן לזקוף אותה לחובתו [ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993) וההפניות שם]. 

זאת ועוד. בכל תלושי השכר מופיע סכום זהה בסך 2,895 ₪ ולא מופיעים בהם ימי חופשה או מחלה שנוצלו על ידי התובעת.

בחקירתה הנגדית כשהתובעת נשאלה בעניין זה היא השיבה כי ההסכם בינה לבין אביה ובאופן דומה ההסכם שבין אביה לבין הפועל הנוסף שעבד אצלו, הוא: "מתי שצריכים לוקחים וזה לא יורד מהשכר, מעסיק טוב" (עמ' 15 ש' 16-18 לפרוטוקול), ולכן אין אזכור לימי חופשה או מחלה בתלושים.

אפילו נקבל גרסת התובעת כאמור, הרי שאין בכך כדי ללמד על תמורה שהועברה לידה בפועל בהתאם לסכום המצוין בתלושי השכר. טפסי ההפקדות לחשבון הבנק של התובעת בחודשים הרלוונטיים לתביעה, אינם משקפים את הסכום המופיע בתלושים.

כך, בהתאם למסמכי ההפקדות שהובאו בפנינו בחודש 3/2009 הפקידה התובעת 1,650 ₪ בלבד; בחודש 4/2009 הפקידה התובעת 2,000 ₪ בלבד; בחודש 6/2009 הפקידה התובעת 1,000 ₪ בלבד; בחודש 7/2009 הפקידה התובעת 1,020 ₪ בלבד; בחודש 9/2009 הפקידה התובעת 3,000 ₪ סכום שהוא, בכלל, גבוה מהסכום המצוין בתלוש ובחודש 10/2009 הפקידה התובעת 500 ₪ אף שעל-פי תלוש השכר הגיע לה סך של 290 ₪ בלבד (כל הפירוט האמור ראו בנ/8).

התובעת העידה כי שכרה שולם לה בחלקו בצ'ק ובחלקו במזומן:

"חלק בצ'ק חלק במזומן וחלק הייתי לוקחת מאבא שלי באמצע החודש במזומן על החשבון" (עמ' 15 ש' 31-33 לפרוטוקול).

לגבי הכסף המזומן שלקחה מאביה, טענה התובעת, כי הוא תועד ברישום שנערך ביניהם ולאחר סגירת החשבון מדי חודש הרישום נזרק לפח (עמ' 16 ש' 1-6 לפרוטוקול).

מכאן שגם אם נקבל גרסת התובעת בדבר אופן תשלום שכרה - בצ'ק ובמזומן גם יחד, הרי שלא הוכח בפנינו הסכום שהועבר לידה במלואו, שכן אין הוכחה בדבר הרישום החודשי והמסמכים מהבנק אינם מתיישבים עם הסכומים שנרשמו בתלושים. בפרט כאשר לגבי חלק מן החודשים מושא התביעה [5/2009, 8/2009], כלל לא מופיעות הפקדות. 

התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קיבלה תמורה בעד עבודתה ואת גובה התמורה.

25. אם לא די בכל אלה - התובעת העידה שבתקופה אחרת, עוד בהיותה סטודנטית, עזרה לאביה בעסק בעבודה הכוללת תיוקים ואיוש המשרד בהתאם לצורך - וזאת ללא כל תמורה (עמ' 13 ש' 13-25 לפרוטוקול). עבודה זו שביצעה אז, דומה במהותה לעבודה אותה ביצעה מאוחר יותר ואשר בעטייה, לטענתה, שולם לה שכר.

גם אביה בהודעתו לחוקר (נ/3), הבהיר כי התובעת "עשתה בנקים והנה"ח כל הזמן ללא שכר והיו פקידות לסירוגין".

לפיכך, לא נמצא הבדל בין העבודה שביצעה התובעת כ"עזרה משפחתית" לבין העבודה שביצעה כעובדת. כאשר התובעת עומתה בחקירתה הנגדית עם הקושי לאבחן בין העבודה שבצעה במסגרת "עזרה משפחתית" לבין העבודה שביצעה כעובדת בחקירתה הנגדית היא השיבה כך:

"ההבדל הוא שכל התקופה שעבדתי ללא תמורה זה היה כדי להיות שם לעזר, הייתה שם תמיד פקידה במקביל וזה היה גם חלק מהאפשרות שלי להתמקצע בזמן שלמדתי את הנהלת החשבונות, כשחזרתי לעבוד שם בשכר לא הייתה שם פקידה ואני ניהלתי את המשרד בפועל" (עמ' 17 ש' 23-26 לפרוטוקול).

עדות זו סותרת את הדברים שנאמרו על ידי התובעת בעדותה קודם לכן, ולפיהם בחלק מהתקופות בהן סייעה בעסק לא הייתה עובדת נוספת מלבדה (עמ' 13 ש' 22-23 לפרוטוקול).

26. גם לגבי תקופת העבודה התגלעה סתירה מהותית בגרסת התובעת. בעוד שהתובעת העידה שהחלה לעבוד אצל אביה בעסק בחודש 3/2009, במסמך אחר שהגישה לנתבע ביום 25.06.2009 במסגרת בקשה להפחתת קנסות ציינה במפורש כי החלה לעבוד בעסק "רק בחודש האחרון" (נ/7), היינו בחודש 5/2009.

27. לנוכח העובדה כי התובעת לא הוכיחה שעבודתה בוצעה על ידי עובד אחר, טרם תחילת עבודתה, במהלך חופשת הלידה וכן לאחר סיום עבודה, כמו גם העובדה שלא לא ניתן להתחקות אחר התמורה ששולמה לתובעת בפועל וחוסר ההתאמה בין תלושי השכר להפקדות בבנק והעובדה שהתובעת מלאה את אותו תפקיד בתקופות קודמות כ"עזרה משפחתית" - לא שוכנענו כי היחסים בין התובעת לאביה חרגו מגדר "עזרה משפחתית הדדית".

לכך נוסיף כי העובדה שהתובעת בחרה שלא להביא לעדות מטעמה את אביה ואת הפועל שעובד עימו. הימנעות מהבאת עדים מרכזיים פועלת גם כן לחובת התובעת.

סוף דבר

28. תביעת התובעת נדחית על הסף ולגופה.

29. מאחר שעסקינן בדיני ביטחון סוציאלי אין צו להוצאות.

30. ערעור בזכות על פסק-הדין יוגש לבית-הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, (02 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

שאלות בנושא שמירת הריון? בעיות מול המוסד לביטוח לאומי?