איסור אפליה בשל מקום מגורים

סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, אוסר על המעסיק להפלות בין עובדיו או דורשי העבודה, בין היתר גם מחמת מקום מגוריהם.

האיסור להפלות עובדים בשל מקום מגוריהם הוסף לסעיף 2(א) לחוק במסגרת תיקון 22 לחוק, ונכנס לתוקף החל מיום 4.12.2014.

בדברי ההסבר של הצעת החוק של תיקון 22 לחוק צויין כי כדי להתמודד עם מקרים שבהם ההבחנה בין עובדים או מועמדים לעבודה היא על בסיס מקום מגוריהם כשלעצמו, ולא על בסיס עילת אפליה אחרת הקבועה כבר בחוק ומשתקפת במקום המגורים, מוצע להוסיף לסעיף 2(א) לחוק עילה שעניינה הפליה מחמת מקום מגורים.

משמעות איסור זה הינה שדי באפליה על רקע מקום מגורים כדי להיחשב כאפליה אסורה וכעבירה על החוק וזאת גם מבלי שיש באפליה מניע אחר.

לפיכך, אסור למעסיקים לדחות מועמדים לעבודה על סמך מקום מגוריהם בלבד, אלא עליהם לתת הזדמנות שווה גם למי שמתגורר הרחק ממקום העבודה.

בנוסף, אסור למעסיק לדחות מועמדים לעבודה רק בשל העובדה שהם מתגוררים, לדוגמא בשטחי יהודה ושומרון, דבר שיכול לשקף ולהצביע על השקפת עולמם וכן על דיעותיהם הפוליטיות-אידיאולוגיות, או בכפרים ערביים, דבר שמעיד על מוצאם האתני, הואיל והמדובר בעילות אפליה שאסורות כבר ממילא לאור האיסור להפלות מחמת גזע, דת, לאומיות, ארץ מוצא, השקפה ומפלגה.

עקרונית, איסור ההפליה מחמת מקום מגורים מתפרש על פני כל השלבים הבאים: קבלה לעבודה, תנאי העבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורים או פיצויי פיטורים וכן הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.

אולם מטבע הדברים דומה כי האיסור הנו רלוונטי במיוחד בשלב של עצם הקבלה לעבודה וכן בכל הקשור לתנאי העבודה והקידום בעבודה.

ניסיון החיים מלמד כי מעסיקים רבים עלולים להירתע מקבלה לעבודה או קידום של עובד שגר רחוק יחסית ממקום העבודה, בשל החשש שהמרחק עלול לפגוע בזמני הגעתו ולכתו מהעבודה, וכפועל יוצא מכך, עלול גם לפגוע במידת זמינותו והתמסרותו למקום העבודה.

עם זאת יובהר כי בדומה ליתר עילות האפליה המנויות בחוק, הבחנה בין עובדים או בין דורשי עבודה על בסיס מקום מגוריהם המתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה, לא תיחשב הפליה לפי החוק, כאמור בסעיף 2(ג) לחוק.

כך לדוגמא, במידה והמדובר במועמד לתפקיד רופא בבית חולים אשר עליו גם לשמש ככונן לשעת חירום, ועל כן חשוב שהוא יגיע לבית החולים במהירות האפשרית במידה והוא מוזעק אליו, אזי סביר להניח כי תנאי המרחק שבין מקום מגוריו לבית החולים הנו תנאי לגיטימי, אשר מתחייב מאופיו ומהותו של תפקיד זה.

לאיסור על אפליה מחמת מקום המגורים של העובד יש גם השלכה כלכלית על המעסיק הואיל ומשמעות הדבר היא שעליו לשלם דמי נסיעות מוגדלים יחסית עבור עובד שגר רחוק יחסית ממקום עבודתו.

יחד עם זאת המעסיק איננו מחוייב לשלם לעובד דמי נסיעות בסכום העולה על תקרת דמי הנסיעות הקבועה בצו ההרחבה לעניין זה, אשר עומדת על סך של 26.40 ₪ החל מיום 1.1.2014.

סבלת מאפליה בגלל מקום מגוריך?

מועמד לעבודה או עובד שחש כי הוא הופלה על ידי מעסיק כלשהו בשל מקום מגוריו, רשאי להגיש תביעה כנגדו בפני בית הדין לעבודה, בהתאם לסעיף 10 לחוק.

במסגרת התביעה ניתן לבקש צו לפיצויים גם אם לא נגרם נזק ממוני וזאת בשיעור שייראה לבית הדין בנסיבות העניין.

בנוסף, ניתן לבקש גם צו עשה או צו מניעה במקרה והענקת סעד הפיצויים בלבד איננו צודק, וזאת אף למרות האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, אשר קובע כי לא ניתן לאכוף את החוזה, כאשר האכיפה הינה "כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי".

סעיף 9 לחוק קובע כי בתביעה של עובד / דורש עבודה בשל הפרת הוראות סעיף 2 לחוק, מוטלת על המעסיק חובת ההוכחה כי הוא פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 לעניין הקבלה לעבודה, תנאי העבודה וכיו"ב, וזאת במידה והמעסיק קבע לגביהם תנאים או כישורים, והעובד / דורש העבודה הוכיח שנתקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים.

במקרה והמועמד לעבודה לא חשף מרצונו את מקום מגוריו, והמעסיק שאל אותו בזמן ראיון העבודה היכן הוא גר, יתכן והדבר יטיל עליו את הנטל להוכיח כי הוא לא הפלה את המועמד בכך שהוא סירב לקבלו לעבודה בשל מקום מגוריו.

עם זאת יש לזכור כי בהתאם לסעיף 3א לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, אשר נכנס לתוקף ביום 30.1.2015, מוטלת על המעסיק החובה למסור למועמד לעבודה הודעה בכתב לגבי אי קבלתו לעבודה, דבר שמצריך לכאורה גם את בירור כתובתו של המועמד.

אולם, ניתן להתגבר על כך באמצעות לקיחת כתובת המייל או מספר הפקס של המועמד, מאחר שהחוק קובע שניתן לשגר את ההודעה בכתב גם  באמצעי אלקטרוני או אמצעי טכנולוגי אחר.

הפלו אותך בעבודה בגלל מקום מגוריך?