הכרה בהטרדה מינית של עובדת כתאונת עבודה

כאשר עובדת מוטרדת מינית במקום עבודתה, פתוחות בפניה מספר דרכים לנקיטת הליכים במקרה כזה כנגד המטריד: הגשת תביעת פיצויים אזרחית, הגשת תלונה פלילית במשטרה וכן הגשת תלונה משמעתית בפני הממונה על הטרדה מינית במקום העבודה, בתנאי שמועסקים בו יותר מ-25 עובדים.

לעיתים העובדת מצליחה איכשהו להותיר את פרשת ההטרדה המינית מאחוריה, אך לעיתים ההטרדה המינית עלולה לגרום לעובדת לטראומה קשה במיוחד ולהותיר אותה עם פגיעה נפשית עמוקה, שמתבטאת בחרדות, דיכאון, הפרעות שינה, פגיעה עמוקה בדימוי העצמי של העובדת ועוד.

ככל שההטרדה המינית במקום העבודה היתה בוטה יותר ונמשכה יותר ויותר זמן, כך גם גדל הסיכון לפגיעה נפשית. במקרים מסויימים הפגיעה הנפשית הנה כה עמוקה, עד שהיא אף עלולה לפגוע בכושר העבודה של העובדת.

במידה והעובדת נותרה עם פגיעה נפשית או פיזית כתוצאה מההטרדה המינית שהיא חוותה, ביכולתה להגיש גם תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי, להכרה בהטרדה המינית כתאונת עבודה.

ברוב המקרים ומטבע הדברים מדובר בעיקר בפגיעה נפשית. ככל שההטרדה המינית הייתה בוטה יותר, ונמשכה יותר ויותר זמן, כך גם גדל הסיכון לפגיעה נפשית, אשר יכולה להתבטא בחרדות, דיכאון, הפרעות שינה, פגיעה עמוקה בדימוי העצמי של העובדת. 

ההכרה בהטרדה המינית כתאונת עבודה תזכה את העובדת בקבלת הזכויות המגיעות לכל נפגע עבודה מטעם המוסד לביטוח לאומי, כגון קבלת דמי פגיעה עד ל-90 יום ולאחר מכן קבלת קצבת נכות מעבודה, במידה ונקבעה לה נכות על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו, כיסוי של הוצאות הטיפול הרפואי ועוד.

בנוסף, במידה והעובדת מבוטחת בגין אובדן כושר עבודה, היא תהיה זכאית לקבל את דמי הביטוח המגיעים לה עקב אובדן כושר העבודה שלה בשל ההטרדה המינית שהיא חוותה.

הפסיקה בארץ בנושא ההכרה בהטרדות מיניות כתאונות עבודה איננה מפותחת, אולם ניתן ללמוד על נושא זה מהפסיקה שישנה בנושא ההכרה בפגיעה נפשית כתאונת עבודה.

ככלל, תאונת עבודה מוגדרת כתאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו. תאונת עבודה יכולה לגרום לפגיעה פיזית, כפי שקורה בדרך כלל, אך גם לפגיעה נפשית.

על פי הפסיקה בארץ, על מנת שפגיעה נפשית תוכר כתאונת עבודה, יש להוכיח כי היא נגרמה עקב אירוע חריג או מאמץ מיוחד שאירעו בעבודה. כלומר, על העובדת להוכיח כי בעבודתה אירע אירוע חריג, וכי קיים קשר סיבתי בין אותו אירוע חריג לנזק הנפשי שנגרם לה.

בהתאם לכך, ניתן לומר כי הטרדה מינית בהחלט מהווה אירוע מיוחד וחריג, אשר אינו יכול להוות חלק משגרת העבודה היומיומית הרגילה של העובדת, ובמידה והיא גרמה לנזק נפשי לעובדת, אזי ניתן יהיה להכיר בה כתאונת עבודה.

כאן המקום להזכיר כי בשנת 2014 נעשה נסיון חקיקתי לעגן את נושא ההכרה בהטרדות מיניות כתאונות עבודה. אולם, למרבה הצער, נסיון זה כשל ולא הבשיל לכדי דבר חקיקה מחייב, מעבר למעבר בקריאה טרומית בכנסת.

מדובר בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – הכרה בפגיעה מינית בעבודה כתאונת עבודה), התשע"ג–2013, אשר ביקשה להוסיף לחוק הביטוח הלאומי את סעיף 84ב, לפיו פגיעה מינית בעובד שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו תוכר כפגיעה בעבודה, ולהאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 296(ב) לחוק לעניין הפגיעה המינית ל-36 חודשים, להבדיל מתקופה בת 12 החודשים שחוק הביטוח הלאומי קובע בהתייחס לתביעות אחרות.

בדברי ההסבר של הצעת החוק צויין כי הפגיעה מינית פוגעת בכבודו העצמי והחברתי של הנפגע, לרבות בעצם ההתעלמות של הפוגע מרצונו החופשי של הנפגע ולמעשה שוללת את זכותו הבלעדית לגופו ומיניותו.

פגיעה שכזו משפילה ומבזה וחותרת תחת האוטונומיה שכל אדם באשר הוא זכאי לה.

לפיכך מטרת הצעת החוק הנה להגן על העובד ולאפשר ביטחון סוציאלי לנפגע, במקרה בו נגרם נזק ובמצב בו אינו מסוגל לשוב לאורח חיים תקין בשל הפגיעה.

לעניין הארכת תקופת ההתיישנות, כלומר, התקופה שבמהלכה ניתן להגיש את התביעה בפני המוסד לביטוח לאומי, צוין שההצעה להאריך את תקופת ההתיישנות, לעניין הפגיעה המינית בלבד, מ-12 חודשים ל-36 חודשים, נועדה לאפשר לנפגע פרק זמן ארוך יותר להגשת התביעות, בשל המודעות לקושי בהתמודדות הנפשית ובהגשת תביעות בפגיעות מסוג זה.

בנוסף, ייתכן והנזק הנפשי שנגרם לנפגע יצטבר ועילת התביעה תתגבש מספר שנים לאחר האירוע המזיק.

כאמור, הצעת החוק לא הבשילה לכדי חוק מחייב, ויש לקוות כי יחודשו המאמצים לאישורה המלא והסופי ובהקדם האפשרי.

קראו בהרחבה: על השפעותיו הפחות ברורות של קמפיין MeToo# על שוק העבודה