עצרת לחשוב מה יהיה כשנזדקן?

ראיתי את סבא שלי גוסס במשך חודשים ארוכים, עד שהוא נפטר והזדכה על נשמתו אי שם למעלה או למטה, תלוי את מי שואלים. שש שנים לאחר מכן ראיתי גם את סבתא שלי גוססת והלב הזה שהבטיחו לי שכבר לא יירמס, נמעך ונדרס בשנית.

כאב לי מאוד על הסבל שלהם ועל האובדן שלי, אבל אלו היו רק הסיבות האגואיסטיות שגרמו למחשבות שלי לסעור ולהתבלבל. אם להיות כנה, הפיצוץ האמיתי וחוסר היכולת להכיל הגיעו לא רק בגלל שסבא סבל ולסבתא כאב, הן נבעו מתוך הבנה מצערת, שהפחד להזדקן לא תלוש מהמציאות.

הזילות הנוראית שבה מתייחסים למבוגרים ובפרט לקשישים במדינת ישראל מעוררת השתאות וכמי שצפתה מקרוב בקרנבל העצוב שמתרחש בין כותלי בתי החולים ומחוצה להם, אין ביכולתי להישאר אדישה ובאמת להאמין באמרות קלילות של הדור הצעיר, דוגמת עזבו אתכם שטויות, הכל יהיה טוב.

יש לי חדשות בשבילך - כנראה שלא הכל יהיה טוב.

המספרים שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להכיר!

נכון להיום מעל 21% מהקשישים במדינה נמצאים מתחת לקו העוני וגם אלו שאינם נופלים תחת אותה הגדרה, לא באמת מצליחים להתקיים בכבוד.

1 מתוך 5 קשישים נאלץ לעבוד כדי לכלכל את עצמו, ביניהם ניצולי שואה, חיילים לשעבר ועוד אנשים מן השורה שעבדו כל חייהם, מתוך ידיעה (שקרית) שכשיגיע הרגע שבו הם לא יוכלו עוד לדאוג לעצמם, המדינה תדאג להם.

רק כדי לסבר את האוזן, הסכום המקסימלי של קצבת הזקנה עומד על 1531 ₪ בלבד, כסף שלא מספיק אפילו כדי לשלם על דירת חדר באזורי מגורים נחלשים.

מכסת שעות הסיעוד המגוחכת שניתנת לקשישים סיעודיים שרוצים להמשיך לשהות בביתם, עומדת על מקסימום 18 שעות שבועיות, שלא מכסות אפילו יממה ורשימת המספרים הקיקיונית עוד ארוכה.

כל שנה מוגשות בפני הביטוח הלאומי מעל 32,000 תביעות לקבלת קצבאות סיעוד וזקנה ורק מחצית מהן מאושרות. אותם זקנים סובלים מבעיות בריאותיות, מצוקות נפשיות, בדידות, חרדה ודימוי עצמי שמדרדר כמו כדור אש אל תהום ובתוך כל זה אין מי שיתמוך, לא כספית ולא רגשית.

על מנת לקבל את מה שמגיע להם, צריכים כל אותם זקנים לעבור מבחני תלות, בהם נמדדת יכולתם להתלבש לבד ולהדליק את הגז. נו באמת, האם זה שמישהו זוכר איך ללבוש מכנסיים אומר שהוא לא זקוק לסיוע נפשי ו/או בריאותי? האם זה שמישהי זוכרת איך להדליק את הגז הופך אותה למתפקדת? לא.

סבתא שלי היתה אלופה בבישולים וכמוני, היא גם אהבה את זה. במבחן התלות שנערך לה, אחרי שכבר אובחנה כלוקה במחלת שכחה בדרגה חמורה, היא זכרה איך להדליק את הגז והדבר היחידי שעוד הקנה לה עצמאות ושליטה על הגוף והשכל שלה, היה זה ש'פגע' לה בדירוג הסופי שקבעה המעריכה מטעם הביטוח הלאומי.

יתרה מכך, קשישים רבים שעומדים בפני אותה אחות שמגיעה אליהם הביתה כדי לבדוק אותם, מנסים לא אחת להציג את מצבם כטוב יותר מכפי שפועל קורה במציאות, כיוון שהם נבוכים להודות בכך שהם שוכחים, נופלים, עייפים, לא שולטים בסוגרים, בדיכאון ועוד כהנה וכהנה.

הברירה שניתנת לאותם זקנים שאין להם מספיק כסף כדי לשלם על הבריאות שלהם, היא להזדקן בבית חולים סיעודי (לא בהכרח בפיקוח) ולחטוף מעת לעת השפלות פיזיות ונפשיות ממטפלים שבחרו במקצוע, רק כי לא היתה להם ברירה אחרת.

התמקדות בהווה או חוסר אחריות - איפה עובר הגבול? 

בזמן שבכירים במשרד הבריאות עסוקים במריבות פנימיות, אין מי שישלם על התרופות והטיפולים שההורים שלך ואתה זקוקים או תזדקקו להם בעתיד. ואם כבר בעתיד עסקינן, האם מעבר לידיעה שהמעסיק מפריש לך פנסיה, הקדשת דקה של מחשבה בנוגע לעתידך הפיננסי?

כנראה שלא, כי גם אתה כמוני וכמו יתר הצעירים ש'חיים את הרגע', רגיל להתעסק בהווה ולסמוך על העובדה שהנך אזרח שומר חוק שמשלם מיסים, בתקווה שזה מה שיציל אותך כשיגיע תורך להזדקן.

למזלי אני עדיין צעירה, בריאה ויפה, מה שאומר שבשנים הקרובות כנראה אוכל לכלכל את עצמי בלי יותר מידי בעיות.

השאלה היא, מה יקרה כשהעור המתוח שלי יתחלף בקמטים, כשהשיער הבלונדיני יהפוך ללבן, כשהידיים החזקות יתחילו לרעוד או כשחלילה המוח החריף שלי יפסיק לתפקד כמו פעם. האם גם אז אוכל לחייך ולומר הכל יהיה טוב? אין לדעת.

לפעמים אני חולמת שאני מזדקנת, מאבדת את הזיכרון ומשתגעת ואז מתעוררת מבועתת מהמחשבה שהאפשרות שדבר כזה יקרה לא מאוד מופרכת. נדמה שעתידו של הדור הצעיר לוט בערפל ושהמושג להזדקן בכבוד ישאר אצל רבים מאיתנו בגדר פנטזיה.

הפחד שלא אוכל לדאוג לעצמי בכוחות עצמי צף ועולה מעת לעת כשאני נתקלת בתחקיר חדשותי על מוסד סיעודי או בית חולים כזה או אחר, כשאני רואה את הקשיש הבודד על כיסא גלגלים בפינה של שוק הכרמל ולצדו מטפל זר משועמם שמתעסק בפלאפון ובמיוחד כשאני נזכרת במסכת העינויים הביורוקרטיים והנפשיים ששני האנשים האהובים עליי חוו במשך הרבה יותר מידי זמן.

אנשים שכל חייהם מילאו את חובותיהם החוקיות כלפי המדינה והיו אזרחים הגונים, מקבלים יריקה לפנים בסוף ימיהם. העובדה הזו מעידה עלינו כחברה דברים לא מאוד נוצצים ולפני שנצליח לעשות שינויים במאקרו, אני חושבת שכל אחד ואחת מאיתנו צריך ברמה הפרטית לדאוג לתחת של עצמו ולקחת אחריות על חייו.

הרבה צעירים לא מודעים לזכויותיהם החוקיות בכל הנוגע לקרנות הפנסיה.

יש כאלה שאין להם מושג כמה כסף מופרש כל חודש, אחרים אינם יודעים כי באפשרותם להעביר את קרן הפנסיה לאפיק משתלם יותר, חלקם אף לא מפרישים כסף לפנסיה ולא מעט מהם גם בוחרים לפדות את כספי החיסכון בשלב מוקדם מידי, מה שגורם להם להפסיד עשרות אחוזים משווי הפנסיה העתידי, או במילים פשוטות יותר – להפסיד עשרות ואף מאות אלפי שקלים, שהיו יכולים לשמש אותם בחייהם הבוגרים.  

זה אמנם טוב ויפה לרצות לחיות בחופשיות, להיות אופטימיים ולקדש את הכאן ועכשיו ואני לרגע לא מזלזלת בכך, להפך.

אני חיה את חיי הכי קרוב להווה שאני מצליחה. אבל ויש כאן אבל גדול, אי אפשר להתעלם מהחישובים הבסיסיים הכלכליים שאני ואתה צריכים לעשות, כדי שבעוד חמישים שנים או יותר, לא נמצא את עצמנו כחלק מהסטטיסטיקות העצובות על מצב הזקנים בישראל.

יהיה לנו טוב, יהיה לנו טוב אם רק...

אתניקס שרים שיהיה לנו טוב אם רק נישא תפילה קטנה אל השמיים, אבל מה לגבי אלו שהדיבור בינם לבין אלוהים קצת רופף, האם די להם להסתפק בתפילות או שמא עדיף שיתעוררו ויביטו למפלצת בלבן של העיניים?

מאמינים ושאינם מאמינים מנסים להתמודד עם בעיית האטימות לאנשים השקופים ובפרט לזקנים במדינתנו ועל אף ההאשמות (המוצדקות) שלא ניתן להימנע מהן ביחס לזילות ולחוסר האחריות הממשלתית בנושא, יש גם אנשים טובים בדרך.

סל הבריאות אמנם לא מושלם, אבל הוא לפחות קיים, ארגוני צדקה אוספים תרומות כדי שלאלו שבנו את המדינה בשתי ידיים יהיה ממה לחיות ובינתיים נקבעות כל מיני תקנות חדשות בנוגע לפנסיה שלך ושלי, שנועדו לנסות לעצור את הכדור המתגלגל, לעורר מודעות ציבורית ו'להבטיח' את המחר של כולנו.

אני, כמו כל אחד אחר, רוצה להזדקן צלולה ובגוף בריא, אבל למקרה שמשאלותיי לא יתממשו וכדי שלא אצטרך להסתמך על אמונה שיהיה לנו טוב, אני בוחרת לצאת לרגע מתוך הבועה שעוטפת אותי ולהקדיש דקה של מחשבה לרגע הבא.

ובינתיים, עד שמי שצריך לקחת אחריות על מצב הזקנים במדינה יקום משנת החורף שלו, כדאי שאנו כחברה נגלה מחויבות וסולידריות כלפי הזקנים סביבנו וננסה כל אחד ולו במעט, לשנות קצת מפיסת האלוהים הקטנה שלו, כדי שנוכל לשיר בלב שלם שיהיה לנו טוב.

האמנם יהיה לנו טוב?