פסיקת הוצאות משפט בבית הדין לעבודה

פסיקת הוצאות המשפט בבית הדין לעבודה נתונה לשיקול דעתו של השופט או הרשם בבית הדין. כך נקבע בתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה התשנ"ב 1991.

ברוב המקרים, בתי המשפט נוהגים לפסוק הוצאות כנגד הצד המפסיד בהליך, אך במסגרת בית הדין לעבודה המצב שונה לעיתים לעיתים קרובות מאד.

נציין עוד כי במקרים רבים, ההוצאות שנפסקות למי מהצדדים לדיון בענייני עבודה הנן נמוכות יותר מאשר במערכת בתי המשפט – שלא בענייני עבודה.

לפי החוק, הנוהג והפסיקה בישראל, על בית המשפט לחייב את אחד הצדדים בתשלום סכום מסוים שיסייע לכיסוי הוצאות המשפט.

נהוג שהצד המפסיד בתביעה ישלם את הסכום שנקבע לצד הזוכה על מנת לכסות באופן חלקי לפחות את הוצאות המשפט הכוללות בין השאר שכר טרחת עורך דין ותשלומי אגרה.

בבית הדין לעבודה ההנחה היא שהעובד הוא הצד החלש בתביעה, ולכן נהוג שלא לפסוק הוצאות משפט כנגד העובדים, אלא במקרים חריגים.

לעיתים, יכול שבית הדין יפסוק הוצאות לחובת אחד הצדדים עוד בטרם פסק הדין, ובמסגרת הדיונים ועקב התנהלותו של אותו צד לבזבוז זמן והכבדה על ההליך המשפטי.

ישנם אף מקרים נדירים שבהם בית הדין יפסוק הוצאות לצד שזכה בתביעה באופן חלקי, ולו לאור העובדה שהצד הזוכה הפריז בתביעתו וגרם לבזבוז משאבים יקרים לבית הדין ולנתבע.

כפי שציינו בתחילה, במסגרת פסקי דין רבים כלל לא נפסקים הוצאות משפט, שאז בית הדין מציין לרוב כי "לאור נסיבות המקרה כל צד ישא בהוצאותיו".

הוצאות משפט - דוגמאות מבית הדין לעבודה

אחד המקרים בו עשוי בית הדין לעבודה לקבוע שהוצאות המשפט יחולו על הצד הזוכה הוא כאשר בעל הדין אשר יצא זכאי האריך את המשפט שלא לצורך.

לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, במצב בו בעל הדין האריך את המשפט ללא הצדקה, רשאי בית המשפט להטיל עליו את הוצאות המשפט ללא קשר לפסק הדין ולטובת הצד שכנגד ו/או לטובת אוצר המדינה.

סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969, קובע שבית הדין לעבודה רשאי לאמץ את תקנה 514 כאשר הנסיבות מתאימות.

סוגי הוצאות נוספים שבית הדין לעבודה יכול לפסוק לאורך ההליך ובסופו הינם הוצאות בגין תביעה מוגזמת ובגין תביעה המשוללת כל יסוד.

דוגמה להוצאות שנפסקו בגלל תביעה מוגזמת היא מקרה בו עובד חברת ECI בשם דב זיידמן הגיש תביעה נגד החברה. בתביעה דרש 1.6 מיליון שקלים בגין זכויות פרישה, הפרשי פיצויי פיטורין, הפרשות לקופות גמל ובגין פיטורין שלא כדין.

בחודש ספטמבר 2009 חייב בית הדין האזורי לעבודה את העובד בהוצאות חריגות של 70 אלף שקלים בנימוק שהגיש תביעה מנופחת, וזאת למרות שתביעתו התקבלה באופן חלקי.

לאחר ערעורו של העובד קבע בית הדין הארצי לעבודה כי ישלם 35 אלף שקלים הוצאות משפט.

מקרה בו נפסקו הוצאות בגין תביעה המשוללת כל יסוד הוא פסק דין תע"א 8303/06 בו טען התובע כי היה עובד של החברה (העוסקת בפינוי פסולת נייר) במשך כ–20 שנה ולכן הוא ראוי לקבל את זכויותיו כשכיר כגון הפרשי שכר מינימום, ימי חופשה, עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

אולם, למרות ניסיונותיו להוכיח כי התקיימו יחסי עובד מעביד, התברר שעבד עבור החברה כקבלן עצמאי. בית הדין לעבודה דחה את טענותיו מאחר שהוכח מעל כל ספק שהתובע היה קבלן עצמאי.

בנוסף לדחיית התביעה, בית הדין לעבודה פסק נגד התובע הוצאות משפט גבוהות של 80 אלף שקלים (זאת לעומת סכום של 2.5 מיליון שקלים שדרש התובע בתביעתו) וקבע שטענותיו התבססו על גרסאות שלא היה בהן אמת.

פסיקת הוצאות חריגות

פסק הדין ע"ב 2439/01 שניתן בתאריך 27.12.10 בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה הוא דוגמה לפסיקת הוצאות חריגות: במקרה זה הוגשה תביעה בסך של כ–10 מיליון שקלים על ידי קבוצת סוכני מכירות נגד חברת קלאב הוטל ובעליה משה בובליל.

הטענה הייתה שנעשתה אפליה קשה בתנאי עבודתם והם דרשו לקבוע יחסי עובד מעביד בינם לבין חברות קלאב הוטל.

בית הדין דחה את התביעה בנימוק שהתובעים ניהלו הליך משפטי במשך כ–9 שנים ללא כל בסיס עובדתי בסכומי תביעה מוגזמים. לאור קביעה זו חויבו התובעים בתשלום הוצאות משפט חריגות של 480 אלף שקלים.

בתאריך 23/4/2014 בהליך סע (ב"ש) 30198-09-11 זוהר דודיאן נ' אדיר (עו"ז) שרותי כח אדם בע"מ נפסקו לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח, ולמרות שעל פניו זכה בתביעה ולאור העובדה שחלק ניכר מתביעתו נדחה.

בפסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע נפסקו לטובת התובע הפרשי פיצויי פיטורים בסכום של 3,066 ₪ והפרשי דמי הודעה מוקדמת בסך של 1,082 ₪.

מאידך, בית הדין לעבודה קבע: "משנדחתה מרבית התביעה ומשנדרשה הנתבעת לנהל הליך משפטי מורכב להוכחת גרסתה, ישלם התובע לנתבעת הוצאות בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום".

בתאריך 12 במאי 2014 פסק בית הדין לעבודה בתל אביב, בהליך סע 12646-01-12‏ ‏ נירית אכדרי נ' קופי טיים בע"מ.

התובעת בהליך הגישה תביעה בסכום של 112,315 ש"ח ותביעתה נתקבלה באופן חלקי בלבד. בית הדין פסק לזכותה סך 1030 ש"ח עבור החזר ניכויים מהשכר וכן 465 ש"ח עבור עבודה בשעות נוספות.

כבוד השופטת דגית ויסמן כתבה לעניין הוצאות המשפט: "בהתחשב בפער בין סכום התביעה (112,315 ₪) ובין תוצאת פסק הדין, אנו מורים שהתובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסכום שנפסק לזכותה, כך שאיש מהצדדים לא ישלם דבר לחברו".

ובהמשך לפסק הדין האחרון שצוטט, כבוד השופטת דגית ויסמן פסקה בתאריך 4 לינואר 2015 לזכותו של עורך דין שתבע משרד עורכי דין בו עבד במשך שנה ותשעה חודשים, תוך שהיא מציינת את הדברים הבאים:

"התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהתובע זכאי להפרשי שכר בסך 17 ₪ ואילו הנתבעים זכאים להחזר פיצויי פיטורים בסך 10 ₪, ובקיזוז הסכום זה כנגד זה, התובע זכאי ל – 7 ₪ בלבד. 

נוכח תוצאת ההליך, לאור התנהלותו הדיוניות של התובע שפורטה בהרחבה לעיל, בשים לב למספר הרב של הבקשות הדיוניות שהוגשו, אשר סירבלו את ההליך שלא לצורך, 

ותוך התחשבות בעובדה שהתביעה שכנגד שהוגשה כנגד התובע נדחתה, אנו מורים כי התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך 15,000 ₪, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק".

המדובר בהליך סע (ת"א) 60022-10-10 אלישע ארזואן נ' הורנשטיין גלעד, משרד עורכי דין, ואנו ממליצים לקרוא את פסק הדין המלא והמעניין.

בית הדין החליט לא לפסוק הוצאות...

לעומת מקרים בהם נפסקו הוצאות המשפט, התקיימו דיונים בהם לא נפסקו הוצאות, כמו במקרה הבא בו בוטלה פסיקת ההוצאות שהוטלה על הצד התובע: הרקע לפסק הדין הוא שומר שהגיש תביעה נגד החברה שהעסיקה אותו.

בתביעה הוא טען כי על החברה לשלם לו הפרשי שכר, זכויות סוציאליות והשלמת פיצויי פיטורין גם על התקופה שהתביעות בגינה התיישנו.

בית הדין האזורי חייב את החברה לשלם סכום הנמוך בהרבה ממה שדרש העובד והעובד חויב בתשלום הוצאות המשפט על מנת לכסות את הוצאות הצד השני. 

בסופו של דבר ערער התובע לבית הדין הארצי אשר קיבל את הערעור בנימוק שתביעת העובד לגבי סכומים שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות אינה מצדיקה חיובו בתשלום הוצאות המשפט.

כללים לקביעת גובה הוצאות המשפט

אמות המידה לקביעת גובה ההוצאות נקבעו בפרק ד' "הוראות כלליות" שבתקנות בית הדין לעבודה תשנ"ב – 1991. 

הכלל המנחה הוא שנושא ההוצאות נתון לשיקול דעתם של בית הדין או הרשם בכפוף לקריטריונים אלו:

• בית הדין או הרשם רשאים לקבוע סכום קצוב. אם לא נקבע סכום זה, הרשם יבצע שומה  של ההוצאות.
• במקרה שבית הדין מחייב את בעל הדין לשלם הוצאותיו של הצד השני, הרשם רשאי לקבוע את הסכום עבור אגרות בית הדין, מס בולים, שכר בטלת עדים, שכר מומחים ודמי לינה.
• גובה ההוצאות יקבע לפי החומר שבתיק בית הדין – גם אם בנוסף על בעל הדין לשלם שכר טרחת עורך דין.
• אם בעל הדין הוא עורך דין המייצג את עצמו הוא רשאי לכלול את ההוצאות בשומת ההוצאות שהיה מקבל אילו העסיק עורך דין.

מכאן, שלמרות שבית הדין לעבודה כפוף למספר קריטריונים שנקבעו בחוק לפסיקת גובה הוצאות המשפט, עדיין ההחלטה הסופית על פסיקת ההוצאות היא אינדיבידואלית שכן על השופט או הרשם מוטלת האחריות לשקול כל מקרה לגופו לפי הנתונים הייחודיים למקרה הנדון והתשלומים הקבועים כגון אגרות בית הדין ושכר טרחת המומחים.

מעיון בפסקי דין רבים של בתי הדין לעבודה ברחבי הארץ, ניתן להסיק כי לא קיימים קווים מנחים לפסיקת הוצאות ואין כל שיטה בפסיקות בתי הדין, ממנה ניתן להשליך וללמוד לגבי גובה ההוצאות שיפסקו לטובת מי מהצדדים לסכסוך – אם בכלל.

יש לך שאלות לגבי פסיקת הוצאות משפט בבית הדין לעבודה?
ליחצו כאן לקבלת יעוץ משפטי אישי מעורך דין המתמחה בתחום!