הענקת חופשה פנימית לעובדים - נוהג מקובל

עובד שהועסק כמנהל מחלקת ניקיון בעיריית רמת גן הגיש תביעה כנגד העירייה, בגין העובדה כי לא הותר לו לפדות ימי חופשה פנימית שנצברו לזכותו.

בתום תקופת העסקתו שולמו לעובד מלוא זכויותיו על פי חוק, אך העירייה סרבה לשלם עבור ימי חופשה פנימית רבים שהעובד צבר, ימי חופשה אלה ניתנים לכל עובדי הניקיון בעירייה.

בית הדין לעבודה הסביר מהו נוהג ובחן האם הענקת חופשה פנימית הנה נוהג מקובל בין עובדי מחלקת הניקיון בעירייה, ולפיכך פסק לטובת העובד וזיכה אותו בפיצויי כספי גבוה.

להלן פסק הדין המלא:

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו ס"ע 15994-10-10

לפני: כב' השופטת  ד"ר אריאלה גילצר-כץ

התובע: ברוך קפוזה - ע"י ב"כ עו"ד שלמה בכור

הנתבעת: עיריית רמת גן - ע"י ב"כ עו"ד גלית דמארי-סקורקה

פסק דין

האם זכאי התובע לחופשה פנימית – זוהי הסוגיה העומדת להכרעת בית הדין.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. התובע הועסק כמנהל מחלקת שירותי ניקיון באגף התברואה בעיריית רמת גן מחודש 7/2000 ועד ליום 25.12.06.

2. ביום 8.11.00 נחתם עם התובע חוזה עבודה אישי.

3. התובע עבד 6 ימים בשבוע.

4. עם סיום העסקתו שולם לתובע פדיון חופשה שנתית (55 ימים).

המחלוקת:

הצדדים חלוקים בסוגיה האם מגיע לתובע פדיון חופשה פנימית.

לטענת התובע, על פי הנוהג וההסכמים שחלו על הנתבעת קיבלו עובדי מחלקת הניקיון תוספת של 20 ימי חופשה פנימית וכן 9 ימים נוספים עבור עבודה מיוחדת בערבי חג. לפיכך התובע זכאי ל-29 ימי חופשה פנימית לשנה. בסיום עבודתו עמדו לזכות התובע 110.5 ימי חופשה פנימית.

לטענת הנתבעת, התובע שעבד על פי חוזה אישי אינו זכאי לחופשה פנימית, כפי שנקבע בחוזהו. התובע עבד 6 ימים בשבוע והוענקו לו 26 ימי חופשה שנתית, מניין הימים המוענק לעובדים 6 ימים בשבוע. התובע קיבל שכר כולל של 12,000 ₪ שכלל את כל שעות עבודתו.

עדויות:

שמענו את עדות התובע וכן העידו מטעמו:

• מר ראובן שמר, מנהל אגף תברואה, פיקוח ורישוי עסקים בעיריית רמת-גן משנת 1997.
• מר אריה עבודי, סגן מנהל אגף תברואה בעירייה.
• מטעם העירייה העידה גב' שוש אלפרט, מנהלת אגף משאבי אנוש.

הכרעה

1. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי במסמכים שהוגשו ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

2. הראיות שהוצגו בפני בית הדין תומכות בתביעת התובע:  

תלוש השכר לחודש 7/02 (נספח א' לתביעה):

3. בתלוש השכר לחודש 7/02 צויין סמל 189 ("ימי חופשה פנימית").

4. על פי ההלכה הפסוקה – "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת." (דב"ע מז/146- 3 יוסף חוג'ירת נ' שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19, 27).

לטעמנו, הלכה זו מתייחסת לכל הנכתב בתלוש השכר, המהווה הודאת בעל-דין.

5. הנתבעת שילמה לתובע בחודש 7/02 פדיון חופשה פנימית. תלוש השכר מהווה הודאת הנתבעת בזכותו של התובע לקבלת חופשה פנימית.

תדפיס ריכוז ימי חופשה פנימית (נספח ב' לתביעה):

6. תדפיס ריכוז של ימי חופשה פנימית נוהל על ידי הנתבעת ונערך באופן מסודר. מסמך זה הוא מסמך בכתב יד כנגד עדות בעל פה של הנתבעת.

"למעשה, מנסה המערערת להביא כאן עדות בעל-פה כנגד ראיה בכתב, דבר שאין לקבלו, לאור הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (ראה לעניין זה פסק-דינו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 444/59 [1], בעמ' 542)" (עא 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג. חברה זרה פ"ד, כרך מה, חלק חמישי, תשנ"א/תשנ"ב 1991 עמ' 853).

דואר אלקטרוני שנשלח מאת מנהל כוח אדם באגף תברואה (נספח ג'):

7. בר סמכא בעירייה, מנהל כ"א באגף, כותב למנהל משאבי אנוש בעירייה במפורש כי לזכותו של התובע עומדים 110.5 ימי חופשה פנימית. 

חוות דעת היועצת המשפטי של הנתבעת (נספח ד' לתצהיר התובע):

8. במכתבה של היועצת המשפטית של הנתבעת קובעת עו"ד גלית דמארי כדלקמן: "1. המסמכים שהועברו מלמדים, שלמרות שלא שבהסכם העבודה של העובד שבנדון לא אוזכרה זכאות לימי חופשה פנימיים לעובד, בפועל זכות זו הוענקה לו והעירייה נהגה בהתאם לכך. זאת ועוד, על פי מכתב מאיר פאר מיום 15.6.02, שולם לעובד פדיון של 25 ימים שנצברו לו במהלך עבודתו.

 2. דרך המלך הייתה לאפשר לעובד ניצול בפועל של ימים עובר לפרישתו. נמסר לי כי סמוך למועד פרישתו לא התאפשר לעובד לנצל ימי חופשה פנימית, נוכח המחלוקת בשאלת הזכאות."

9. עדת הנתבעת, גב' אלפרט, הודתה בחקירתה כי לא הכירה ולא בדקה חלק מהמסמכים שהוצגו בפניה ושצורפו לכתב התביעה (עמ' 14 שורה 8 לעדות אלפרט, עמ' 14 שורה 14 לעדות אלפרט וכן עמ' 14 שורה 21 לעדות אלפרט). הנתבעת, אם כן, לא הזימה מסמכים אלו.

10. סיכום ביניים – ממסמכי העירייה עולה בבירור כי ניתנים ימי חופשה פנימית בנתבעת והתובע אף קיבלם בפועל.

נוהג:

11. התובע הצליח להוכיח כי קיים נוהג בעירייה ליתן חופשות פנימיות:

"ת.   אני לא זוכר שיש הסכם כתוב, יש הבנה. כי העיריה שעמד בראשה שרגא ברוש, הוא באופן גורף העביר את כל אגף התברואה לעבוד 5 ימים, גם פועלים, גם פקידים." (עמ' 13 לפרו' שורות 6-5 לעדות עבודי).

12. ראובן שמר, מנהל האגף, העיד בתצהירו (ס' 3) כי אכן קיים נוהג בדבר קבלת חופשה פנימית:

"התובע קבל ימי חופשה פנימיים כדין כמו גם עובדים אחרים באגף וזאת בגין עבודתו בימי ו', מוצ"ש וערבי חגים ועבודות מיוחדות וזאת במקום הזכות לשעות נוספות. ימי החופשה הם למעשה זכות קוגנטית שהחליפה את זכותו לשעות נוספות."

13. התובע הרים את הנטל כי חופשה פנימית שולמה גם למנהלי מחלקות ואגפים: מר נפתלי שלומי, מנהל מחלקת מוסך ותחבורה, מר ראובן כספי, מנהל אגף תברואה. עדותו של התובע נתמכה בעדות עדיו.

14. עוד הצליח התובע להוכיח כי הזכות לחופשה פנימית ניתנה גם לעובדים שהועסקו בחוזה אישי:

"ש. כספי היה בחוזה אישי?

 ת. הוא הועסק בחוזה אישי כמוני."

(עמ' 10 לפרו' שורה 18 לעדות שמר)

וכן: "מר כספי היה מנהל אגף התברואה ופיקוח עירוני. הוא הועסק בחוזה אישי. הוא קיבל ימי חופשה פנימיים."

(עמ' 10 לפרו' שורות 32-29 לעדות עבודי)

וכן: "מר אמר הוא מנהל מח' חשבות וכוח אדם באגף התברואה – עדיין. הוא הועסק בחוזה אישי. הוא קיבל חופשה פנימית.

מר אלי בן עמי בעבר היה תפקידו עוזר למנהל אגף התברואה, היום הוא מנהל מחלקת תכנון ופיתוח. הוא מועסק בחוזה אישי. עד כמה שידוע לי הוא קיבל חופשה פנימית.

מר יהושע רבינוביץ היה סגן מנהל מח' שירותי ניקיון, הוא קיבל חופשה פנימית.

מר כדורי שמש תפקידו היה סגן מנהל מח' שירותי ניקיון או ממלא מקום, הוא קיבל חופשה פנימית.

מר יהודה סיד היה מנהל מח' שירותי ניקיון, התובע החליף אותו. יהודה סיד קיבל חופשה פנימית.

שלומי נפתלי היה מנהל מח' מוסך ותחבורה וקצין הבטיחות, אני החלפתי אותו, הוא קיבל חופשה פנימית. אני אומר בוודאות כי אני הייתי פקיד כוח אדם." (עמ' 11 לפרו' שורות 10-1 לעדות עבודי).

עדת הנתבעת אישרה כי מר שמר ואחרים עבדו על פי חוזה אישי:

"ש. האם את מכירה את מר שמר?

 ת. כן. הוא עובד בחוזה אישי. לא ידוע לי אם הוא קיבל חופשה פנימית ולא בדקתי את זה לדיון היום.

ש. מר שמר הגיש תצהיר ואת נתת תצהיר בעקבות התצהיר שלו?

ת. נכון

ש. ולא בדקת אם הוא קיבל חופשה פנימית?

ת. לא בדקתי ואני לא יודעת אם הוא מקבל חופשה פנימית. שמר לא כתב בתצהיר שהוא קיבל חופשה פנימית." (עמ' 16 לפרו' שורות 10-3 לעדות אלפרט).

"ש. אמר איציק האם עבד בחוזה אישי?

ת. הוא עובד בחוזה אישי. אני לא בדקתי אם הוא קיבל חופשה פנימית.

ש.ת. אלי בן עמי עבד בחוזה אישי, לא ידוע לי שהוא מקבל חופשה פנימית.

ש.ת. יהושע רבינוביץ הוא סגן מנהל מחלקה שהנושא שלו עומד באוצר, הוא ביקש, לא קיבל, לצאת לחופשה פנימית והנושא שלו עומד לדיון במשרד האוצר.

ש.ת. כדורי שמש לא עובד בעיריה. עבד בעבר. אני לא זוכרת מה היה תפקידו, באותה תקופה לא הייתי.

ש.ת. אני לא מכירה עובד בשם יהודה סיד.

ש.ת. אני מכירה עובד בשם שלמה נפתלי, הוא עבד בעיריה והוא היה מנהל מחלקת המוסך, לא ידוע לי אם קיבל חופשה פנימית. ראיתי בתצהיר שכתוב שהוא קיבל, מן הסתם זה דברים מאוד ישנים..."

(עמ' 16 לפר' שורות 23-13 לעדות אלפרט).

15. אשר על כן מסקנתי היא שגם מנהלים שהועסקו בחוזה אישי קיבלו חופשה פנימית.

16. לטענת הנתבעת, התובע קיבל 26 ימי חופשה שנתית מאחר שעבד 6 ימים בשבוע ועל כן אינו זכאי לחופשה נוספת. אין דעתי כדעת הנתבעת. עוד בשנת 1988 עבר המשק ל-5 ימי עבודה בשבוע. למרות זאת, התובע נדרש לעבוד 6 ימים בשבוע באופן קבוע:

"ת. מן הסתם הוא היה צריך לעבוד 6 ימים בשבוע כי זה ההסכם." (עמ' 17 לפרו' שורה 8 לעדות אלפרט).

17. התובע אף נדרש לעבוד בלילות, בערבי חג, במוצ"ש ובמוצאי חגים ובחגים, לכן פוצו העובדים ובכללם התובע ב-29 ימי חופשה פנימית.

עמדת משרד האוצר:

18. חוזר מנכ"ל משרד האוצר מיום 3.2.08 שצורף על ידי הנתבעת קובע: עובד אשר לגביו נקבע שבוע העבודה בימים א'-ה', הנדרש לעבוד ביום שישי, לצורך מתן שירותים חיוניים – בהתאם לקביעת המנהל הכללי של הגוף – יקבל בתמורה יום פנוי ביום א' שלאחריו או באחד מימי העבודה האחרים באותו שבוע או בשבוע שלפניו.

ימים פנויים אלה אינם ניתנים לצבירה. עובד כנ"ל, הנדרש לעבוד בחלק מיום השישי, יינתנו לו במקום השעות בהן עבד, שעות פנויות כמספר השעות בהן עבד ביום שישי.

האמור בסעיף זה אינו חל על עובדים שמועסקים לפי חוזים אישיים בשכר כולל, אשר אינם זכאים לתמורה (או חופשה) בעד עבודה נוספת (כגון: חוזה בכירים)." (סעיף 9 לחוזר מנכ"ל מס' 462, נספח ד' לתצהיר הנתבעת).

19. חוזר שהוצא למעלה משנה מסיום עבודתו של התובע, אין לו כל נפקות משפטית. לא הוכח ע"י הנתבעת כי נהלי משרד הפנים או האוצר אסרו מתן חופשה פנימית, טרם הוצא החוזר.

20. יצויין כי הנתבעת לא סברה כי במקרה דנן יש צורך בשמיעת  עמדת הממונה על השכר (דברי ב"כ הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 13.12.11 בפני כב' השופטת קרן כהן)

סוף דבר

21. התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 53,814 ₪ בגין פדיון ימי חופשה פנימית, סכום זה ישא ה"ה וריבית כחוק מיום 1.12.06 ועד לתשלום המלא בפועל.

22. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. סכומים אלה ישאו ה"ה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

23. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏‏ז' אלול תשע"ד (‏02 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

יש לך שאלות לגבי פדיון חופשה פנימית?