תביעה לפי חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה ס"ע 12383-11-11 06 יולי 2014

לפני:   

• כב' השופטת  מיכל פריימן
• נציג  ציבור (עובדים)  מר אלי רומאני
  פסק דין בתביעה של עובדת שפוטרה בהריון - שיוויון הזדמנויות בעבודה פסק דין בתביעה של עובדת שפוטרה בהריון - שיוויון הזדמנויות בעבודה

התובעת: ליובוב חרצ'נקו ת.ז. 318109212 ע"י ב"כ: עו"ד ארז רוזנטל

הנתבעים   

1. מרכז הבניה כרמיאל בע"מ ח.פ. 51-455114-2
2. אברהם כחלון ת.ז. 022261465 - ע"י ב"כ: עו"ד רועי גמליאל
       
חקיקה שאוזכרה: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988: סע'  2, 2(א), 9, 9(א)

פסק דין

כללי

1. התובעת החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בנתבעת 1 ביום 13.3.11.

2. בחודש 5/11, כחודשיים מתחילת עבודתה, הודיעה התובעת לנתבע 2, מנהלה של הנתבעת 1 ובעל המניות הבלעדי שלה (להלן גם "הנתבע"), על כך שהיא בהיריון.

3. יום עבודתה האחרון בפועל של התובעת היה ביום 14.7.11. סה"כ עבדה התובעת אצל הנתבעת כ-4 חודשים.

4. נסיבות סיום עבודתה של התובעת שנויות במחלוקת. אין חולק, כי התובעת הייתה בהיריון במועד סיום עבודתה.

5. לטענת התובעת, פוטרה מעבודתה שלא כדין, עקב הריונה וללא מתן זכות שימוע.

התובעת תובעת פיצוי בסך 50,000 ש"ח לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, וכן פיצוי בגין אי עריכת שימוע בגובה 3 משכורות בסך 13,632 ₪.

כמו כן תובעת התובעת הפסדי שכר וזכויות שהייתה מקבלת אלמלא פוטרה במהלך הריונה, ועד אחרי הלידה, לרבות פיצויי פיטורים, בסך כולל של 23,098 ₪.

6. לטענת הנתבעים, אין כל קשר בין הריונה של התובעת וסיום עבודתה.

לטענת הנתבעים, התובעת לא מילאה תפקידה כראוי ועקב הידרדרות ביחסי העבודה שהגיעו לשפל ביום 14/7/11 התובעת נטשה את מקום העבודה והתפטרה.

7. לצד המחלוקת באשר לסיבת ונסיבות סיום ההעסקה, תבעה התובעת גם דמי חופשה שנתית, תשלום עבור ימי מחלה ותשלום בגין הודעה מוקדמת.

בתביעתה תבעה התובעת הפרשות לפנסיה אולם חזרה בה מתביעה זו עוד במהלך הדיון המוקדם לאחר שהוכח כי מלוא ההפרשות הועברו לחברת כלל.

8. מטעם התובעת הוגשו תצהיר שלה, תצהיר בעלה ותצהיר רו"ח אסתי ויינגרטן, מעסיקה קודמת של התובעת, אשר זומנה כדין למתן עדות ולא התייצבה. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבע, תצהיר מר כחלון יוחאי ותצהיר רו"ח יאיר שח"ל.      

לנוכח אי התייצבות עדת התובעת שהוזמנה כדין, מאחר ולא מצאנו בעדותה כעדות שיש בה לשפוך אור על העובדות שבמחלוקת (המדובר במעסיקה קודמת של התובעת) ולא ראינו הצדקה להביא להימשכות הדיון בקביעת ישיבה נוספת לשם שמיעת עדותה, נמשך תצהירה מן התיק.

9. נדון תחילה בשאלה האם התובעת פוטרה, או התפטרה. ככל שמסקנתנו תהיה כי פוטרה, נבחן את טענת התובעת כי פוטרה עקב ובשל הריונה וכן את עתירותיה הכספיות הנובעות מסיבות פיטוריה.

לבסוף נבחן את התביעה הכספית לדמי מחלה, פדיון חופשה ודמי הודעה מוקדמת.

נסיבות סיום העבודה

10. אין למעשה חולק בין הצדדים, כי ביום 14.7.11, בעת שהנתבע שוחח בטלפון בסמוך לתובעת, העירה לו התובעת כי הוא מפריע לה בעבודתה וביקשה כי ינהל את השיחה במקום אחר. עוד אין חולק כי הנתבע אמר לתובעת בתגובה כי אם לא טוב לה היא יכולה ללכת הביתה.

11. לטענת התובעת, שיחת הטלפון התנהלה בצעקות רמות ולפיכך ביקשה מן הנתבע בנימוס כי יעבור לנהל את השיחה במקום אחר כי היא מתקשה להתרכז בעבודתה.

כתגובה, לטענתה, הנתבע זרק את הטלפון בהפגנתיות על הדלפק, צעק עליה כי הוא בעל הבית ומי היא בכלל וכי אם לא מתאים לה היא יכולה ללכת.

התובעת פרצה בבכי ואמרה לנתבע שלא יפה לדבר כך לאשה בהיריון ובתגובה אמר לה הנתבע כי היא יכולה ללכת הביתה. לדבריה, אספה את חפציה, יצאה מהחנות כשהיא בוכה כאשר העובדים שהיו בחוץ ראו אותה יוצאת בבכי.

לטענת התובעת, היא החלה לחוש שלא בטוב ולסבול מכאבי בטן ובחילות ועל כן נסעה ישירות לקופ"ח שם אושרו לה 8 ימי מחלה. בהמשך קיבלה התובעת אישור מחלה נוסף עד ליום 25.7.11 (בגין דלקת גרון).

12. לטענת הנתבע, התובעת פנתה אליו בגסות רוח ודרשה בתקיפות כי ימצא לו מקום אחר לדבר. הנתבע התרחק על מנת לסיים את השיחה ובסיומה אמר לתובעת כי אם לא טוב לה היא מוזמנת לעזוב. בתגובה, התפרצה התובעת בקללות וגידופים, נטלה את חפציה ועזבה את העסק בהפגנתיות.

13. לטענת התובעת בתביעתה (ובמכתב ששלחה באמצעות בא כוחה ביום 24.7.11), בעלה ניסה לשוחח עם הנתבע ולברר את שאירע אך הנתבע סירב לשוחח עימו.

בתצהיר הבעל עלתה גירסה שונה, לפיה כן שוחח עם הנתבע, וזה אמר לו, בין היתר, כי לא בטוח שהתובעת תחזור לעבוד לאחר חופשת הלידה כי הוא לא מסתדר איתה.

14. ביום 18.7.11 נשלח לתובעת מכתב סיום העסקה מהנתבעת, עליו חתום הנתבע, בו נכתב:

"ביום ה' ה-14.7.2011 מסיבה שאינה ברורה לנו, התפרעת כלפי וכלפי עובדים אחרים תוך גידופים ועלבונות אישיים. הדבר נעשה על ידך בנוכחות עובדים ולקוחות. אין זו הפעם הראשונה שנהגת בצורה דומה היו מקרים אחרים אשר בהם נהגת באופן דומה בפני אחרים.

מובן, כי הנהלת החברה איננה יכולה לסבול סוג כזה של התנהגות. בהמשך להתפרצותך, כאמור לעיל, עזבת את המשרד ולא חזרת יותר, על אף שהיה ידוע לך כי הימים ה-14, 15 בכל חודש הינם ימים חשובים ביותר לדיווח ותשלומים למוסדות וכך יצא שנאלצתי להיעזר באחרים כדי להשלים את העבודה המוטלת עליך.

מאחר ואת עובדת בחברתנו כארבעה חודשים לערך, ושני הגורמים גם יחד, הן החברה כלפייך והן את כלפי החברה נמצאים בניסיון תעסוקה זה מול זה, הנני מסכים ומקבל למעשה את קביעתך כי הניסיון בינינו לא צלח ואין להמשיכו. עזיבתך את המשרד בצורה מופגנת, ביטאה אל נכון את החלטתך לסיים את הניסיון ההדדי.

אני מודה לך על תקופת הניסיון (גם אם זו לא הייתה לרוחי). זכויותיך הקשורות לתשלום חודש יולי 2011 ישולמו לך עם תשלום השכר לכלל העובדים".

15. בתאריך 24.7.11, פנתה התובעת לנתבע באמצעות בא כוחה, כפרה בתוכן מכתבו של הנתבע ודרשה כי יבטל את פיטוריה וישיבה לעבודתה, וזאת מהטעם שפוטרה בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

הנתבעים לא הגיבו למכתב התובעת.

16. התובעת לא פנתה לבית הדין בצו שיורה על השבתה לעבודה, ואת התביעה הגישה ביום 7.11.11, לאחר הלידה.

17. מתוך כלל ראיות שבפנינו יש לקבוע כי פנייתו של הנתבע לתובעת ביום 14.7.11 והאמירה כי היא יכולה ללכת הביתה מהווה בנסיבות עניין הודעת פיטורים, וכי כלל לא היה בכוונת הנתבעים כי תשוב לעבודתה.

להלן נפרט מסקנתנו.

18. הנתבע הודה כי לא היה שבע רצון מן התובעת במישור האישי והמקצועי והתכוון ממילא לסיים את העסקתה (עמ' 8 לפרוטוקול).

19. בתצהירו טען הנתבע, כי כבר יום או יומיים אחרי המקרה התקשרו אל התובעת והיא מסרה כי היא בחופשת מחלה.

התובעת הצהירה כי שלחה לנתבע את אישור המחלה ביום 17.7.11 והנתבע אישר שכנראה שקיבל זאת במועדים להם טוענת התובעת (עמ' 9 לפרוטוקול).

חרף האמור, ובמקום להמתין לחזרתה של התובעת מחופשת המחלה, הוצא לתובעת המכתב מיום 18.7.11 לעיל, המלמד, כי לא היה בכוונת הנתבעים כי התובעת תמשיך בעבודתה.

20. גם על המכתב מיום 24.7.11, בו טענה התובעת לפיטורין שלא כדין ודרשה השבתה המידית לעבודה בתום חופשת המחלה, לא טרחו הנתבעים להשיב.

21. אם אכן לא פוטרה התובעת ביום 14.7.11, ניתן היה לצפות כי הנתבעים ידרשו ממנה להתייצב לעבודה בתום חופשת המחלה ולכל הפחות, כי ישיבו למכתב בא כוחה, יטענו כי לא פוטרה ולפיכך כי יכולה היא לשוב לעבודתה, כפי שדרשה. זאת לא עשו.

22. לנוכח האמור, מקבלים אנו טענת התובע כי פוטרה ביום 14.7.11. מכאן יש לבחון טענתה הנוספת של התובעת כי הפיטורים היו על רקע ובשל הריונה.

האם הפיטורים הינם בשל ההיריון

23. לטענת התובעת בתביעתה, דעתו של הנתבע לא הייתה נוחה מהריונה ומהטעם שלא גילתה לו את דבר הריונה מיד עם כניסתה לעבודה. לטענתה, הנתבע חפץ מזה זמן לפטרה ו"להיפטר ממנה" על מנת שלא להיכנס לתקופת 6 חודשי ההעסקה המחייבים קבלת אישור לפיטורים מהממונה על עבודת נשים במשרד העבודה.

24. לטענתה, לפיטוריה לא קדמה כל "שיחת הבהרה" ולא הועלתה בפניה כל טענה ביחס לתפקודה בעבודה.

עוד טוענת היא, כי לא נאמר לה מעולם כי חודשי עבודתה הראשונים מהווים "תקופת ניסיון" כפי שנטען במכתב סיום העסקה.

25. לטענת הנתבע, אין כל קשר בין נסיבות סיום העבודה והריונה של התובעת. מתחילת עבודתה, ביצעה התובעת את עבודתה בצורה שאינה מניחה את הדעת.

עבודת התובעת התאפיינה ביחסי אנוש גרועים, הקטנת ראש, אי ביצוע הגדרות התפקיד והמטלות שהתבקשו ממנה ובכלל זה, דרישות והגדרות שהיו ידועות לתובעת עם קבלתה לעבודה.

לטענתו, התובעת ביישה אותו בפני הלקוחות, בין בדרך של הבעת יחס מזלזל ובין בדרך של התעלמות הפגנתית מהוראותיו. כמו כן, יחסה כלפי הלקוחות לא היה אדיב והיא אף לא הקפידה לשמור על סדר וניקיון בסביבת העבודה שלה.

26. לטענת הנתבע, כשבועיים - שלושה לפני עזיבת התובעת את מקום העבודה, הגיע לעסק, לבקשתו, רו"ח יאיר שחל, על מנת לבדוק את ניהול החשבונות שביצעה התובעת.

לטענתו, בישיבת העבודה שהתקיימה במעמדו ובמעמד רו"ח והתובעת, העיר לה הערה עניינית ובתגובה ענתה לו "סתום את הפה שלך ואל תתערב בשיחה".

טוען הנתבע כי מאותו הרגע סירב רו"ח להמשיך בישיבה והמליץ לו שלא להמשיך ולהעסיק את התובעת. לטענתו, החליט לפעול לאיתור עובד/ת אחר/ת.

27. טוען הנתבע, כי ביום 14.7.11, התדרדרו יחסי העבודה עת התפרצה התובעת במהלך העבודה ובתוך החנות, בזמן ששוחח עם לקוח בטלפון ותקפה אותו בגסות רוח על כך שהוא מדבר על ידה בטלפון ואמרה לו "תמצא לך מקום אחר לדבר".

לטענתו, לאחר שסיים את השיחה ניגש אל התובעת ואמר לה "אם לא טוב לך את מוזמנת לעזוב". בתגובה, קמה התובעת מכיסאה, התפרצה לעברו בגידופים וקללות, אספה את כל הציוד שלה, ועזבה את העסק בצורה הפגנתית.

28. סעיף 2(א) לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח - 1988 (להלן: "החוק") אשר עניינו איסור הפליה בעבודה קובע כדלקמן: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, היותם הורים, גילם, גזעם...".

29. סעיף 9 לחוק הדן בנטל ההוכחה בתביעה בגין פעולה בניגוד לסעיף 2 לחוק קובע, כי: "(א) בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 -
(1)       ...
(2)       לעניין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו...".

30. מהוראות אלה עולה, כי ככל שהתובעת תוכיח שלא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטורים, כי אז יעבור הנטל אל כתפי הנתבע להוכיח כי פיטורי התובעת לא היו בשל הריונה.       

31. נוכח הקושי להוכיח באופן פוזיטיבי כי החלטה מסוימת של המעביד בקשר לעניינים שבהם אסורה הפלייה, היא מחמת אחד המאפיינים שבגינם אסור להפלות – דוגמת הריון, נקבע בפסיקה כי על העובד להביא "ראשית ראיה" לכך שהחלטת המעביד הנתקפת הייתה נגועה בהפליה פסולה, וזאת כתנאי הנדרש לשם העברת נטל הראיה למעביד על פי סעיף 9(א) לחוק (דב"ע נו/129-3 שרון פלוטקין נ. אחים אייזנברג בע"מ, [פורסם בנבו]  פד"ע לג 481; ע"ע 627/06  אורלי מורי נ. מ.ד.פ. ילו בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (מיום 16.3.08).

32. בענייננו, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הראשוני להוכיח, כי הסיבה לפיטוריה לא הייתה נעוצה בה או בהתנהגותה, אלא בעובדת היותה בהריון.

גרסת התובעת באשר לכך כי עבודתה הייתה ללא דופי, נסתרה בעדויותיהם של הנתבע ורו"ח שחל.

רו"ח יאיר שחל, העיד על אירוע שהיה בנוכחותו זמן לא רב לפני סיום עבודתה של התובעת, בו התובעת התפרצה מול הנתבע, מנהלה, ואמרה לו בצורה גסה לשתוק ולא להתערב בשיחה.

רו"ח העיד כי לאחר האירוע שאל את הנתבע כיצד הוא ממשיך להעסיקה. עדותו בעניין זה עשתה עלינו רושם מהימן. כן מקובלת עלינו עדות הנתבע באשר לכך כי ביום 14.7.11 התובעת הורתה לו לעבור לדבר במקום אחר והדבר לא נעשה באופן מנומס כפי שטוענת התובעת.

33. התובעת אף לא הביאה בפנינו ולו בראשית ראיה הוכחה לכך כי יש קשר בין הריונה ובין נסיבות סיום העבודה.

במכתב פנייתה הראשון לנתבעת, באמצעות בא כוחה, לא נטען כי היה שינוי כלשהו בהתנהגות הנתבע כלפיה לאחר הוודע דבר הריונה.

במכתב צויין כי הנתבע נוהג לצעוק על התובעת ועל עובדים אחרים וכי התובעת אשה עדינה שלא תתפרץ כלפי הנתבע.

בכתב התביעה הועלתה לראשונה הטענה, כי באופן ברור ומובחן, לאחר הוודע דבר ההיריון, החל הנתבע לנהוג כלפיה בגסות ולצעוק עליה.

בתצהיר עדותה הראשית העלתה התובעת טענה חדשה, כי הנתבע החל "לחפש אותה" לאחר שנודע לו כי היא בהיריון, העמידה במצבים לא נעימים ורמז לה שהיא אינה רצויה והיא יכולה ללכת.

התובעת הודתה בתצהירה כי הנתבע "היה נוהג לצעוק מעת לעת על עובדים, לקוחות או ספקים ויש לו "פתיל קצר"". בחקירתה בפנינו חזרה על כך והעידה:

"לשאלתך, אני מתארת את הנתבע כ"פתיל קצר" ומבקש שאסביר, היו המון מקרים שאבי צעק על העובדים, לפני כן עבד אצלו נהג בשם דני (משה) והיו המון מקרים שדני ביקש משהו והנתבע התחיל לצעוק וזה היה גורר אלינו כאילו אנחנו אשמים. היו עוד מקרים שצעקו על בלאל שהחליף את דני. אני חושבת שדני התפטר.

לשאלתך, "מרכז הבניה" היה עסק חדש, אני משיבה שהבנתי שהנתבע רכש את העסק מס' חודשים לפני שאני התחלתי לעבוד שם. הוא המשיך לעבוד עם עובדים שהיו בפנים.

לשאלתך, עם מי עוד הנתבע החליף צעקות, אני משיבה שכמעט עם כולם. עם מנחם, עם חסן, עם כולם. זה התחיל מרקע של עבודה ועובר לרקע אישי.

לשאלתך, תמיד שמעתי שאם לא נעים אז אתם יכולים ללכת.

לשאלתך, האם ראיתי אותו מפטר מישהו, אני משיבה שהיה בחור צעיר במכירות ואני לא זוכרת את שמו. הוא היה יושב מולי ולפעמים היה יוצא לשטח, הוא התפטר בחודש מאי."

34. איננו מקבלים גרסת התובעת כי הנתבע שינה התנהגותו כלפיה מעת היוודע דבר הריונה. כאמור, גרסה זו הועלתה רק בשלב מאוחר והשתנתה, כאמור לעיל. התובעת אף לא הביאה כל עדות של מי מעובדי הנתבעת לתמיכה בטענתה זו.

ככל שביקש הנתבע לפטרה עקב ההיריון יכול היה לעשות כן קודם לכן ולא להמתין כחודשיים מעת שנודע לו על ההיריון.

35. שוכנענו, כי על הנתבע, שתואר כבעל "פתיל קצר", לא מקובלת הייתה התנהגות התובעת שהעזה להעיר לו הערות, ולטענתו בחוצפה, ואף בפני אחרים.

כפי שהעיד, האירוע עם רו"ח שחל הביאו להחלטה על הפסקת העסקת התובעת והאירוע מיום 14.7.11 היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל" והביא ליישום ההחלטה.

ההחלטה אינה קשורה להריונה של התובעת ואכן, גם במכתב על סיום העבודה הועלתה טרוניה כנגד התנהגות התובעת, שהיא אשר הוותה את הרקע לפיטורים.

36. נציין, כי גם בתצהיר בעל התובעת, לא מצאנו תמיכה לכך שהסיבה לפיטורי התובעת היתה הריונה. בעלה של התובעת אף טען כי הנתבע הודה בפניו כי אינו מסתדר עם התובעת, טענה המתיישבת עם גרסת הנתבע באשר לרקע ולנסיבות סיום ההעסקה.

37. לסיכום, משלא הוכח ולא שוכנענו כי הפיטורים היו קשורים בקשר כלשהו לעובדת הריונה של התובעת, תביעותיה לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, נדחות.

אי עריכת שימוע

38. אין למעשה חולק כי לתובעת לא נערך שימוע טרם פיטוריה ביום 14.7.11.

כן לא הוכח כי התובעת הוזהרה קודם למועד זה בדבר התנהגותה ואופן פנייתה לנתבע, גם לא בעקבות האירוע בו נכח רו"ח שחל.

בנסיבות העניין, לנוכח תקופת עבודתה הקצרה של התובעת אצל הנתבעת, העובדה כי מדובר בעסק פרטי בו התובעת והבעלים - המנהל "לא מסתדרים" כפי שעולה מתצהיר בעלה של התובעת, משהתובעת לא עמדה על החזרתה המידית לעבודה בדרך של פנייה לבית הדין על אף היותה מיוצגת ובשל העובדה כי לאחר פיטוריה זכאית הייתה ואף קיבלה דמי אבטלה, מוצאים אנו לקבוע לתובעת פיצוי בסך כולל של 8000 ₪ בגין אי עריכת שימוע.

פדיון חופשה:

39. הוסכם בין הצדדים כי התובעת זכאית לפדיון 2.5 ימי חופשה.

בכתב תביעתה העריכה התובעת שווי יום חופשה שלה ב-200 ₪ (ראה סעיף 92 לכתב התביעה).

לאור האמור, על הנתבעת לשלם לה סך של 500 ₪ בגין פדיון חופשה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.11 ועד התשלום בפועל.

הודעה מוקדמת:

40. התובעת טענה כי פוטרה ביום 14.7.11 ללא הודעה מוקדמת והיא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת לפי 4 ימי עבודה, סה"כ 800 ₪.

41. משקבענו כי התובעת פוטרה ביום 14.7.11 באמירה כי היא יכולה ללכת הביתה, ומשלא ניתנה לה הודעה מוקדמת טרם סיום עבודתה, על הנתבעת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת בגובה 4 ימים ובסך 800 ₪, כנתבע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.11 ועד התשלום בפועל.

התביעה לדמי מחלה:

42. התובעת עתרה לקבלת תשלום בגין ימי מחלה על פי אישורי המחלה שקיבלה מיום 14.7.11 עד ליום 27.4.11. התובעת ביקשה לראות את מועד סיום העסקתה בתום ימי המחלה.

43. דין תביעתה של התובעת בעניין זה להידחות.

משקבענו כי התובעת פוטרה ביום 14.7.11 ללא הודעה מוקדמת, ואף פסקנו לה תמורת הודעה מוקדמת, הרי שתקופת המחלה שבאה אחרי מועד הפיטורין אינה בגדר תקופת עבודה ואין חובה על המעסיק לשלם דמי מחלה בתקופה זו.

ככל שהודעת הפיטורין ניתנת הייתה בתוך תקופת המחלה, זכאית היתה התובעת לנצל ימי מחלתה הצבורים על פי חוק, ומועד כניסת הפיטורין לתוקף היה נדחה בהתאם, אולם לא זה המצב בענייננו.

התביעה האישית כנגד הנתבע 2:

44. לא מצאנו עילה לחיובו האישי של הנתבע 2 בחיובי הנתבעת 1, מעסיקתה של התובעת, והתביעה כנגדו נדחית.

לסיכום

45. התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

עיקר תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1 נדחית.

הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

א. פיצוי בסך 8000 ₪ בגין אי עריכת שימוע, אשר ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ב. פדיון חופשה בסך 500 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.11 ועד התשלום בפועל.

ג. תמורת הודעה מוקדמת בסך 800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.11 ועד התשלום בפועל.

כמו כן, ובהתחשב בכלל הנסיבות, תשלם הנתבעת 2 לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

46. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ד, (06 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אלי רומאני - נציג עובדים     מיכל פריימן - שופטת