האם שעות טיסה לחו''ל נחשבות כשעות עבודה?

עובדים לא מעטים נדרשים כיום לטוס לחו"ל לצורך ביצוע משימות מקצועיות במסגרת עבודתם, לרבות על מנת לבקר אצל לקוחות המעסיק שלהם בחו"ל או לבצע עבודות שבשגרה.

ישנם עובדים אשר מבלים מדי חודש שעות רבות וארוכות בטיסות מסביב לעולם, והדבר נפוץ במיוחד בענפי ההייטק והטכנולוגיה.

לעיתים קרובות המדובר בשעות טיסה לא מבוטלות, במיוחד כשמדובר בטיסות ארוכות טווח, שאז מתעוררת השאלה מה דינן של שעות טיסה אלו?

האם הן נחשבות כשעות עבודה המזכות את העובדים בתשלום שכר עבודה ואף בגמול שעות נוספות, או שמדובר בשעות שהנן על חשבון העובד?

ביום 5.11.2015 ניתן פסק דין בעניין זה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, במסגרת הליך ע"ע 13867-09-13 אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ נ' יתיר זלוסקי.

בית הדין הארצי קבע כי ככלל, שעות טיסה לחו"ל במסגרת נסיעת עבודה אינן נחשבות כשעות עבודה מבחינת החוק, וזאת אלא אם כן קיימות נסיבות אשר מצדיקות חריגה מן הכלל האמור, או במידה וקיים הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או הסכם העסקה אישי אשר קובע כך.

בכך הפך בית הדין הארצי לעבודה החלטה קודמת שניתנה בעניין זה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בת"א. החלטה זו קבעה כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל גם על שעות טיסה אלו, כך שניתן להתייחס אליהן כאל שעות עבודה, ואף כאל שעות נוספות במידת הצורך, המזכות בתשלום שכר עבודה / גמול שעות נוספות.

עם זאת יובהר כי במסגרת פסק דינו קבע בית הדין האזורי כי יש להבדיל בין שעות הטיסה עצמן, שהינן כשעות עבודה המזכות בשכר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, לבין השעות בהן עשה העובד את דרכו מביתו לשדה התעופה ובחזרה, ומשדה התעופה הזר לבית המלון ובחזרה.

כמו כן שעות השהייה בשדה תעופה, שהינן כנסיעה למקום העבודה וממנה ועל כן על פי ההלכה הפסוקה אינן מזכות בשכר, משום שבמשך השהייה בהן העובד חופשי לעסוק בענייניו.

בית הדין לעבודה נימק את הקביעה לפיה העובד זכאי לשכר בגין שעות הטיסה שהינן בשליחות המעסיק לחו"ל ולצורך עבודתו, בכך שמעצם טיבן מהוות שעות הטיסה פרק זמן ארוך בו העובד אינו יכול לעסוק בענייניו האישיים, הגם שמהותית אינו עומד לחלוטין לרשות העבודה.

באותו תיק נדונה תביעתו של רואה חשבון שהועסק כמיישם פיננסי בחברת היי טק, לקבלת תשלומים שונים ממנה.

בין היתר, תבע העובד מן החברה קבלת גמול שעות נוספות עבור שעות הטיסה שצבר במסגרת נסיעותיו לחו"ל בשליחותה. ביה"ד האזורי לעבודה קיבל דרישה זו.

החברה הגישה ערעור על קביעה זו בפני בית הדין הארצי, אשר קיבל את הערעור במסגרת פסק דינו כאמור, וזאת מהנימוקים שיובאו להלן.

ראשית, בית הדין הארצי הבהיר כי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר שעות עבודה כך: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה".

לפיכך וככלל, שעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה, אינן שעות בהן "עמד העובד לרשות העבודה" כלשון החוק ועל כן הן אינן מזכות בתשלום שכר.

כך נקבע ע"י ביה"ד הארצי לעבודה במסגרת הליך ע"ע 93/09 נפתלי בנקין נ' מדינת ישראל משרד החקלאות, אשר אושר במסגרת הליך בג"ץ 7954/10 נפתלי בנקין נ' בית הדין הארצי לעבודה:

"כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה... בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה".

לפיכך, גם שעות טיסה לחו"ל במסגרת העבודה אינן נחשבות כשעות עבודה מבחינת חוק שעות עבודה ומנוחה.

כתוצאה מכך הן יכולות להיחשב ככאלה רק אם נקבע כך במסגרת הסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסכם עבודה אישי שחל על הצדדים.

אולם, גם במסגרת הסכם ההעסקה שבין הצדדים לא נקבע שהעובד יהיה זכאי לשכר עבור שעות הטיסה שלו לחו"ל, וזאת למרות שהעובד ידע מראש שהוא צפוי לנסוע בחו"ל במסגרת עבודתו. לפיכך, לא קמה לעובד גם זכות חוזית לקבלת שכר עבור שעות אלו.

יחד עם זאת, בית הדין הארצי ציין כי לא מן הנמנע כי תיתכנה נסיבות שבהן יהיה מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות הנסיעה אל היעד שבו מבצע העובד עבודה כחלק משעות העבודה. בכל מקרה תבחנה הנסיבות לגופו של עניין לאור ובהתאם לתכליותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה.

בנסיבות אותו תיק, קבע ביה"ד הארצי קבע כי העובד גם לא הוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל האמור. מה גם שמן הראיות עלה כי העובד לא נסע פעמים רבות לחו"ל במסגרת עבודתו, וכי ההיקף של שעות הטיסה היה זניח יחסית.

שכן, במהלך שלוש השנים בהן עבד בחברה, הוא נדרש לטוס לחו"ל 7 פעמים בלבד, כאשר במהלך כל טיסה הוא שהה בחו"ל בין שבוע לשלושה שבועות. כלומר, הטיסות לחו"ל לא היו שגרת יומו של העובד במסגרת עבודתו, אלא חריג לה.

עוד נקבע כי העובד השתכר שכר חודשי ממוצע אשר היה גבוה ביחס לממוצע במשק, ולכן יהיה זה הוגן לקבוע כי הוא משקף תמורה ראויה בעד נכונותו של העובד להיות זמין לצאת לצורך עבודתו מעת לעת מעבר לים, בהיקף המוגבל שנדרש ממנו כמפורט לעיל ולעזוב לצורך כך את משפחתו ולחרוג משגרת חייו.

בית הדין הארצי הוסיף והדגיש כי לעובד שולם שכר מלא עבור שעות העבודה שביצע בחו"ל. כאשר טיסה חפפה את יום העבודה, נהגה החברה לשלם שכר בגינה, ואילו ככלל שעות הטיסה היו בלילה. גם מכך עולה שלעובד לא נגרם חסרון כיס כתוצאה מטיסותיו לחו"ל.

כתוצאה מכל הנימוקים הללו קבע בית הדין הארצי כי ערעור החברה מתקבל במובן זה שהעובד אינו זכאי לתשלום בגין שעות טיסה לחו"ל במסגרת עבודתו בחברה, כך שחיוב החברה בתשלום בגין רכיב זה מתבטל.

שאלות? לחצו כאן והכנסו לפורום הגדול בישראל לזכויות עובדים!