ת''פ (ת''א) 2876-09‏ ‏ מדינת ישראל נ' צחי זכריה

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו

ת"פ 2876-09 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית - עו"ז נ' צחי זכריה

בפני: שופטת בכירה מיכל לויט

פיטורי עובדת בהריון ואי תשלום שכר מינימום - אישום והכרעת דין פיטורי עובדת בהריון ואי תשלום שכר מינימום - אישום והכרעת דין

נגד

צחי זכריה ע"י ב"כ עו"ד זמיר - הנאשם

הכרעת דין

1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

2. המאשימה הגישה כנגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה של פיטורי עובדת בהריון ללא היתר מאת שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, עבירה על סעיפים 9(א), 14(א)(6) לחוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), וכן בגין עבירה של אי תשלום שכר מינימום, עבירה על סעיפים 2, 7ב(1) ו- 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום").

3. הנאשם היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בעלים ומנהל מספרה בשם "צחי עיצוב שיער" ברחוב פינקס 12 בנתניה (להלן: "המספרה").

4. הנאשם העסיק החל מחודש יולי 2007 את העובדת ליבל זוארץ (הרשקוביץ) (להלן: "העובדת") כמעצבת שיער במספרה.

האישום הראשון

5. על פי הנטען בכתב האישום, בחודש מרץ 2008 הודיעה העובדת לנאשם על הריונה.

6. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך חודש אפריל 2008 פוטרה העובדת מעבודתה, בהיותה בהריון, כשבתאריך 18.4.08 הסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הנאשם לבין העובדת.

7. בנוסף נטען כי הנאשם לא ביקש ולא קיבל היתר לפיטורי העובדת מאת שר התעשיה, המסחר והתעסוקה.

האישום השני

8. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם לא שילם לעובדת בגין עבודתה בחודש אפריל 2008 את שכר המינימום הקבוע בחוק ובתקנות המתעדכן מעת לעת, או כל שכר אחר.

ההליך

9. בדיון ההקראה שהתקיים ביום 19.7.11 הודה הנאשם בעובדת היותו הבעלים ומנהל המספרה ובעובדת העסקת העובדת כמעצבת שיער במספרה. כן הודה בכך שלא ביקש ולא קיבל היתר לפיטורי העובדת מאת שר התמ"ת.

הנאשם כפר ביתר סעיפי כתב האישום.

10. בהליך זה התקיימו שלושה דיוני הוכחות.

מטעם המאשימה העידו  מר יעקב כהן, מפקח על חוקי העבודה במשרד התמ"ת, העובדת, הגב' ליבל זוארץ הרשקוביץ ומר יהודה זוארץ, בעלה של העובדת.

מטעם הנאשם, העידו מר יוסי אוזן, רואה החשבון של הנאשם, מר עבד אלמועטי מוחמד עלי, עובד לשעבר במספרה, מר ניר זוארץ, גיסה של העובדת וחברו של הנאשם והנאשם עצמו.

11. המאשימה הביאה מטעמה את הראיות כדלקמן: טבלת חישוב שכר שעתי על פי חוק שכר מינימום (מ/1) ואישור מחלה (מ/2).

דיון והכרעה

12. במשפט הפלילי נטל השכנוע מוטל על כתפי התביעה והיא זו הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בכל חומר הראיות, זה מטעמה וזה מטעם הנאשם כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נשוא האישום במידה של למעלה מכל ספק סביר.

נבחן להלן, באם המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, במידה של למעלה מכל ספק סביר.

האישום הראשון – פיטורי עובדת בהריון ללא היתר

13. הוראות חוק עבודת נשים הרלוונטיות לכתב האישום, קובעות כדלקמן:

"9. (א)  לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות."

"14.(א) מי שעשה אחד מאלה, דינו – מאסר שישה חודשים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בחוק זה – חוק העונשין):

(6) פיטר, בלא היתר, עובדת שהיא בהיריון וטרם יצאה לחופשת לידה, בניגוד להוראות סעיף 9(א) או פיטר, בלא היתר, הורה מאמץ, הורה מיועד או הורה במשפחת אומנה, בניגוד להוראות הסעיף האמור כפי שהוחלו בסעיפים 9ג עד 9ו;"

האם התקיימו יסודות העבירה?

14. יסודות העבירה, לפי סעיף 14(א)(6) לחוק, הרלוונטיים לאישום שבפנינו, הינם כדלקמן:

א. "פיטר";

ב. "בלא היתר";

ג. "עובדת שהיא בהריון";

"עובדת שהיא בהריון"

15. כעולה מהעדויות, יום עבודתה האחרון של העובדת היה יום ו' הסמוך לערב חג הפסח בשנת 2008 (18.4.08), או בסמוך לכך:

העובדת העידה: "... פוטרתי בסביבות לפי מה שזכור לי פסח או לפני. באזור פסח פוטרתי. 08, אני זוכרת שהוא אמר לי שיש בצד סלסלה שהוא הביא לנו שי לחג..." (פרוט' 21.1.13, עמ' 10, ש' 2) ובהמשך: "...אם אני לא טועה זה היה ביום שישי" (פרוט' 21.1.13, עמ' 17, ש' 27).

גם מר ניר זוארץ, גיסה של העובדת אישר בעדותו:

"ש. אתה יכול לומר לנו לפחות לפי ידיעתך, ארוע סיום העבודה היה בפסח 08?

ת. כן" (פרוט' 14.2.13, עמ' 34, ש' 11-12).

הנאשם עצמו אישר בעדותו "...זה היה יום יומיים לפני פסח..." (פרוט' 14.2.13, עמ' 36, ש' 10).

16. על פי אישור מחלה מיום 17.3.08 שהוגש כראיה על ידי המאשימה (מ/2), העובדת היתה בהריון בעת הוצאת האישור.

17. העובדת העידה כי הודיעה לנאשם על הריונה:

"...איך שנודע לי שאני בהריון ישר אמרתי לו... הוא ידע שאני בטיפולי פוריות והוא ידע את זה ישר. לא הסתרתי ממנו שום דבר..." (פרוט' 21.1.13, עמ' 10, ש' 5-6).

הנאשם אישר כי ידע בעת מועד סיום ההעסקה כי העובדת הינה בהריון:

"ש. ב- 18.4.08 אתה יודע שהיא בהריון?

ת. בטח. אני עזרתי לה" (פרוט' 14.2.13, עמ' 37, ש' 26).

לאור האמור, במועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, העובדת היתה בהריון והנאשם ידע על כך.

18. לפיכך, מתקיים יסוד העבירה שעניינו "עובדת שהיא בהריון".

"בלא היתר"

19. הנאשם הודה במסגרת דיון ההקראה כי לא ביקש ולא קיבל היתר מאת שר התמ"ת לפיטורי העובדת (ר' פרוט' הדיון מיום 19.7.11, עמ' 2, ש' 23).

משכך מתקיים יסוד העבירה שעניינו "בלא היתר".

"פיטר"

20. המחלוקת בענייננו היא בשאלה האם הנאשם "פיטר" את העובדת.

על פי גרסת העובדת הנאשם אמר לה "ללכת הביתה, תנוחי, תחזרי כשהילד יגדל" (פרוט' 21.1.13, עמ' 17, ש' 24-25, עמ' 10, ש' 12-13).

על פי עדותה:

"הוא פיטר אותי כי קצת לא הרגשתי טוב וזה לא מצא חן בעיניו. הוא אמר לי בפירוש תלכי הביתה. הוא לא אמר לי את מפוטרת. הוא אמר לי לכי הביתה כמו שאמרתי קודם, תחזרי כשהילד יגדל" (פרוט' 21.1.13, עמ' 19, ש' 11-13).

על פי גרסתו של הנאשם הוא לא פיטר את העובדת אלא רק אמר לה "שתלך לנוח" (פרוט' 14.2.13, עמ' 36, ש' 26).

על פי עדותו: "היא לא הרגישה כ"כ טוב, אמרתי לה אם היא רוצה ללכת הביתה כמה ימים לנוח כי אני אוהב ומכבד אותה וכל עובד... אם הוא חולה או לא מרגיש טוב אני שולח הביתה שינוח... והיא יצאה מהעבודה נסערת בגלל שאמרתי לה ללכת לנוח. היא לקחה זאת למקום אחר" (שם, ש' 1-16).

21. אין חולק כי הנאשם לא אמר לעובדת כי היא מפוטרת. כמו כן אין חולק כי הנאשם אמר לעובדת ללכת הביתה לנוח, כשלטענת העובדת הנאשם אמר לה לחזור "כשהילד יגדל" בעוד לטענת הנאשם הוא אמר לה לנוח ולחזור כשתרגיש טוב.

נשאלת השאלה האם ניתן לראות בדברי הנאשם אקט של "פיטורים".

22. העובדת העידה, כאמור, כי הנאשם פיטר אותה משום שלא הרגישה טוב בשל ההריון.

עדותה זו של העובדת אינה מתיישבת עם נסיבות העניין, לרבות טיב מערכת היחסים בין השניים ותפקידה הייחודי של העובדת במספרה.

23. מהעדויות עולה כי עד לאירוע נשוא כתב האישום, מערכת היחסים בין העובדת לבין הנאשם היתה חברית וכי הנאשם היה כבן משפחתה.

העובדת העידה כי הגיעה לעבודה אצל הנאשם דרך גיסה, שהוא חבר טוב של הנאשם, כי בעלה היה ביחסי חברות עם הנאשם, כי הנאשם נכח בחתונתה וכדבריה "היינו חברים מאוד טובים לעבודה עד הרגע שהייתי בהריון והתחלתי לחוש לא בטוב..." (פרוט' 21.1.13, עמ' 15, ש' 10-11, ש' 19-20, עמ' 16, ש' 1-2, עמ' 10, ש' 6-7).

כן העידה כי פוטרה ממקום עבודתה הקודם עקב חתונתה וחששה של המעסיקה הקודמת מכך שהיא תביא לעולם ילדים בקרוב (פרוט' 21.1.13, עמ' 15, ש' 3-9) וכי הנאשם קיבל אותה לעבודה מתוך ידיעה שהיא מנסה להיכנס להריון (פרוט' 21.1.13, עמ' 16, ש' 3-6).

יתרה מכך, כשנשאלה העובדת מה היתה תגובתו של הנאשם כשנודע לו שהיא בהריון השיבה כי "הוא מאוד שמח" (עמ' 16, ש' 22-23).

נוכח עדותה זו של העובדת, בדבר קרבתו של הנאשם לגיסה, לבעלה ואליה, בדבר ידיעתו על כך שהיא מנסה להיכנס להריון בעת שקיבל אותה לעבודה ונוכח שמחתו על כך שהרתה, הטענה כאילו הנאשם פיטר אותה רק משום שלא חשה טוב בשל הריונה אינה סבירה.

24. מעבר לאמור, מהעדויות עולה כי לעובדת היה תפקיד ייחודי במספרה, אשר היה נחוץ לנאשם בתקופה בה עסקינן, לקראת חג הפסח ועונת החתונות.

הנאשם העיד על כך:

"אני גם לא יכלתי לפטר אותה כי ליבל היא היחידה שעושה אצלי תוספות ותסרוקות...לא הגיוני שאפטר אותה שהיא היחידה שעושה תסרוקות ותוספות שיער, לקראת אפריל, לקראת פסח ועונת החתונות..." (פרוט' 14.2.13, עמ' 36, ש' 27 – עמ' 37, ש' 8).

העובדת אישרה בעדותה כי היה לה תפקיד בלעדי במספרה שכלל תסרוקות לכלות וכי הזמנות לתסרוקות לכלות ובני משפחתן נעשו זמן רב מראש (עמ' 17, ש' 3-8).

מר עבד אלמועטי מוחמד עלי, שהיה עובד של הנאשם במועד הרלוונטי לסיום העסקת העובדת, נשאל על ידיעתו בדבר נסיבות סיום ההעסקה והשיב: "ידוע לי שהיינו באיזה חג פסח, היה הזמנות ותורים, באתי לעבודה פתאום ליבל איננה והייתי חייב לקבל את כל הלקוחות שלה וזה גרם ללחץ והיה בלאגן במיוחד שזה לקראת חג והיא לא הודיעה ללקוחות" (עמ' 29, ש' 24-26).

העובדת עצמה העידה כי היא נכחה במספרה: "כי הוא אמר לי שאני לא אדפוק לו ברז. הוא צריך עוד יד לכן באתי.." (עמ' 18, ש' 3-5).

25. מהעדויות, לרבות עדותה של התובעת עצמה, עולה אפוא, כי עבודתה של העובדת היתה נחוצה לנאשם באותה העת, הן עקב תפקידה הייחודי והן עקב הקרבה לחג ולעונת החתונות.

לפיכך, הטענה כאילו הנאשם פיטר את העובדת בתקופה כה לחוצה רק משום שלא חשה בטוב אינה סבירה.

26. יש לציין כי הן בעלה של העובדת והן גיסה הבהירו בעדותם כי ייתכן שהעובדת הבינה לא נכון את דברי הנאשם.

בעלה של העובדת, מר יהודה זוארץ, נשאל לעניין זה:

"ש. במחשבה לאחור, האם ייתכן שהייתה אי הבנה ולא הבנתם את צחי נכון?

ת. יכול להיות הכל. אני לא יודע לאן הדבר הזה..." (עמ' 28, ש' 20-21).

גם גיסה של העובדת, מר ניר זוארץ, שהעיד כי ניסה לגשר בין העובדת לבין הנאשם טען כי "נגרם עוול כתוצאה מאי הבנה" (עמ' 35, ש' 21-22).

על פי עדותו:

"ש. ספר את תוכן השיחה.

ת. ... דברנו. היא חשבה שהיא פוטרה. אני דיברתי עם צחי הוא חבר טוב ואמרתי לו מה העניין שקורה שם הוא אמר מכיוון שהיא לא הרגישה טוב אמרתי לה שתשב בבית. ברגע שהיא תרגיש טוב שתחזור לעבודה. זו הכוונה שלו.

ש. הייתה לכם עוד שיחה עם ליבל?

ת. כמובן. מדובר בגיסתי וחבר. הדברים לא פשוטים.

ש. מה עוד היה בשיחה הזאת, תפרט מה היא אמרה לך בשיחה לעניין הנסיבות לאחר שהבהרת לה את העמדה של צחי?

ת. אני הבהרתי לה זאת היא טענה שיכול להיות שהיא לא הבינה את זה נכון אבל מבחינתה היא מתעקשת שהוא פיטר אותה.

ש. דיברת עם צחי?

ת. כמובן. איתה והוא. צחי אמר לי שהוא לא פיטר אותה..." (עמ' 33, ש' 9-25).

נוכח כל האמור לעיל, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר קיומו של אקט של "פיטורים".

27. מעבר לאמור, יש לזכור כי לצורך הרשעה בפלילים על המאשימה להוכיח מעבר ליסוד העובדתי, גם קיומו של  היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה.

פיטורים הם ביטוי לכוונה של המעסיק שלא משתמעת לשתי פנים לסיים את חוזה העבודה.

בעניינו, לא הוכח כי לנאשם היתה כוונה לפטר את העובדת, נוכח מערכת היחסים החברית ביניהם, קבלתה לעבודה מתוך ידיעה שהיא מתכוונת להיכנס להריון, תגובתו להודעתה על הריונה ונחיצות עבודתה באותה העת.

28. לאור האמור, לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי הנאשם "פיטר" את העובדת נשוא כתב האישום.

משכך, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה של פיטורי עובדת בהריון ללא היתר מאת שר התמ"ת, עבירה על סעיפים 9(א), 14(א)(6) לחוק עבודת נשים.

האישום השני – אי תשלום שכר מינימום

29. הוראות חוק שכר מינימום הרלוונטיות לכתב האישום, קובעות כדלקמן:

"2. (א)  עובד שמלאו לו 18 שנים (להלן – עובד) המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין.

(ב) עובד המועסק במשרה חלקית זכאי לשכר מינימום חלקי שיחושב יחסית לחלקיות משרתו.

(ג)   נעדר עובד מעבודתו, יקטן שכר המינימום שהוא זכאי לו לפי סעיף קטן (א), בשיעור יחסי לזמן היעדרו, ואולם אם הוא זכאי לקבל תשלום בעד זמן ההיעדרות לפי דין, חוזה עבודה, הסכם קיבוצי, צו הרחבה או הסדר קיבוצי אחר או לפי ההוראות המחייבות קופת גמל (בסעיף זה – ההסדר), יהיה התשלום לפי הוראות ההסדר."

"14. מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה."

סעיף 7ב לחוק קובע חזקה ולפיה:

"7ב. בדיון באישום או בתובענה לפי חוק זה נגד מעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם כן הוכיח אחרת:

(1) הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחויב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה, או בית משפט;"

30. מעדותו של הנאשם עולה כי אין בעסק שעון נוכחות, אולם הנאשם העיד כי הוא מנהל יומנים ובהם רישום של ימי עבודתם של העובדים (פרוט' 14.2.13, עמ' 38, ש' 19-27).

הנאשם אישר כי לא הציג את היומנים האמורים אולם טען כי לא נדרש לעשות כן וכי "אם היו מבקשים הייתי מציג. היומנים שלי מהיום הראשון 10 שנים כשפתחתי את המספרה נמצאים עד היום בארון" (עמ' 39, ש' 1-2).

המאשימה לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הנאשם נדרש להציג את רישום הנוכחות המתייחס לעובדת. המאשימה אף לא הציגה את הזימון שנשלח לנאשם לחקירה, או כל מסמך אחר ממנו ניתן להסיק כי הנאשם נדרש להציג רישום זה.

לעניין זה יש לציין גם, כי המפקח שזומן להעיד מטעם המאשימה, מר יעקב כהן, אינו הגורם אשר חקר את הנאשם (ר' עדותו, פרוט' 21.6.12, עמ' 6, ש' 31-35), כך שאף לא ניתן ללמוד מעדותו דבר לעניין מסמכים שנדרש הנאשם להציג, ככל שנדרש.

המאשימה לא טענה ואף לא הוכח בכל אופן כי העובדת דרשה מהנאשם להציג את רישום הנוכחות שלה ובית הדין, אף הוא, לא דרש מהנאשם להציג את רישומי הנוכחות.

31. בנסיבות אלו, בהן לא הוכח כי הנאשם נדרש להציג את רישומי הנוכחות של העובדת, לא במעמד חקירתו ואף לא בכל הזדמנות אחרת, אין מקום להפעיל את החזקה המנויה בסעיף 7ב(1) לחוק שכר מינימום בעניין זה.

32. כמפורט לעיל, העובדת עבדה במשך המחצית הראשונה של חודש אפריל 2008, עד ליום 18.4.08, ואין חולק כי היתה זכאית למשכורת בגין הימים בהם עבדה.

על פי עדותו של הנאשם, משכורתה של העובדת עמדה על סך של 4,000 ש"ח ושולמה לה במזומן, כפי ששולם גם ליתר העובדים (עמ' 39, ש' 3-4, עמ' 41, ש' 11-12, עמ' 43, ש' 28 – עמ' 44, ש' 1).

חיזוק לעדות הנאשם ניתן למצוא בעדותו של מר עלי לפיה קיבל את משכורתו במזומן ביום העשירי לכל חודש. בנוסף העיד מר עלי כי לא זכור לו שקיבל אי פעם משכורת שלא בזמן וטען כי אם נזקק לשכר לפני העשירי לחודש, קיבל מקדמה מהנאשם (פרוט' 21.1.13, עמ' 30, ש' 9-17).

33. הנאשם העיד כי "פחות או יותר ב- 18 לחודש", העובדת ביקשה ממנו מפרעה לפסח ולטענתו, הוא נתן לה סך של 2,000 ש"ח על חשבון חודש אפריל (פרוט' 14.2.13, עמ' 36, ש' 13-24).

כשנשאלה העובדת האם הנאשם שילם לה 2,000 ש"ח במזומן ביום האחרון לעבודתה, תחילה השיבה כי לא שולם לה כסף ולא שולמה לה משכורת אחרונה (עמ' 18, ש' 8-17), וכי לפני כן הוא שילם לה רק מחצית מהמשכורת, אולם בהמשך העידה כי היא אינה זוכרת את המועד, אולם אישרה שהנאשם שילם לה חצי משכורת:

"ש. ביום שהוא פיטר אותך לטענתך הוא שילם לך גם 2000 ₪?

ת. אני לא זוכרת אם זה היה באותו יום אבל הוא נתן לי חצי משכורת" (פרוט' 21.1.13, עמ' 18, ש' 18-19).

מר יוסי אוזן, רואה החשבון של הנאשם, העיד כי הבין שהעובדת קיבלה 2,000 ש"ח עבור חודש אפריל וכי מיטל, חשבת השכר שמטפלת בתלושים במשרדו, סיפרה לו שהיא לא הוציאה תלוש שכר לחודש אפריל כתוצאה מאי הבנה (פרוט' 21.1.13, עמ' 22, ש' 24-25, עמ' 23, ש' 1-2).

34. מאחר ומהעדויות עולה כי משכורתה של העובדת שולמה לה במשך כל תקופת עבודתה במזומן, ומאחר והעובדת אישרה כי קיבלה סך השווה למחצית ממשכורתה, כשהיא אינה זוכרת את המועד המדוייק, אולם כפי הנראה מדובר ביום האחרון לעבודתה או בסמוך לכך, המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח במידה של מעבר לכל ספק סביר כי לעובדת לא שולמה משכורתה בגין מחצית חודש אפריל.

35. משכך, החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, מהעבירה של אי תשלום שכר מינימום, עבירה על הסעיפים 2, 7ב(1) ו- 14 לחוק שכר מינימום.

לסיכום

36. בהתאם למפורט לעיל, הריני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

37. על פי הסכמת ב"כ הצדדים, תישלח הכרעת הדין אליהם בדואר.

ניתנה היום,  כ"ז תשרי תשע"ד , 01 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים.