אפליית עובדות המוסד לביטוח לאומי על רקע מגדרי

לאור ההתקדמות היחסית שחלה בעשורים האחרונים בכל הקשור ליחס החברה לתעסוקת נשים, ניתן היה לצפות שדווקא במוסד לביטוח לאומי יקפידו במיוחד על מתן יחס נאות לנשים העובדות בו, וזאת הן לאור היותו מוסד ציבורי והן לאור היותו מוסד שאמון על שמירת הזכויות הסוציאליות של ציבור העובדים בישראל.

אולם לא זו התמונה אשר עלתה ממקרא פסק הדין אשר ניתן ביום 12.7.2016 במסגרת הליך סע"ש 49329-03-14  גנדל ודנינו נ' המוסד לביטוח לאומי אשר התנהל בפני בית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

תיק זה עסק בשתי עובדות אשר בשנת 2012 החלו לעבוד ביחידה לחקירות הונאה של המוסד לביטוח לאומי, אשר עוסקת בחשיפת מעשי מרמה והונאה של מבוטחים. שתי העובדות שובצו לעבודה במסגרת יחידת המשנה הירושלמית של היחידה, בנוסף לעוד ארבעה חוקרים גברים שכבר עבדו בה.

לטענת החוקרות הן סבלו מאפליה מגדרית חמורה כלפיהן בשל היותן נשים וזאת מצד החוקרים-הגברים ביחידה בה עבדו, בעוד שהמוסד לביטוח לאומי לא פעל כדי להפסיק אותה, ואף נתן לה גיבוי.

האפליה כלפיהן התבטאה בסירוב של החוקרים לעבוד עמן יחדיו ובהתנכלויות שונות מצידם, במילים ובמעשים, וזאת במטרה לגרום להן לעזוב את היחידה.

כך לדוגמא, אמר אחד החוקרים לאחת העובדות, כבר עם תחילת עבודתה ביחידה, שהוא מבין כי הממונה על היחידה "החליט לפתוח פה חיל נשים" ואילו חוקר אחר אף אמר לה "אנחנו  לא עובדים עם נשים".

ואכן, שלושה מבין ארבעת החוקרים הגברים סירבו לצאת עמן יחדיו לביצוע משימות חקירות ומעקבים בשטח, אשר בדרך כלל התבצעו על ידי זוגות של חוקרים, וזאת כביכול מטעמים הלכתיים או מהחשש להיות מואשם בהטרדה מינית, לא פחות ולא יותר.

יובהר כי שכר החוקרים מורכב גם מביצוע משימות החקירה בשטח, ועל כן סירובם של החוקרים לעבוד עם החוקרות לא רק הותיר אותן במשרד ומנע מהן לבצע את עבודתן בשטח, אלא גם השפיע לרעה על שכרן.

החוקרים גם לא הסתפקו בכך, אלא שבו ופנו לממונים עליהם וביקשו מהם שלא לעבוד עם החוקרות. כתוצאה מכך הוציא סמנכ"ל חקירות ולוגיסטיקה של המוסד לביטוח לאומי הנחיה לפיה הוא מסכים לאפשר לעובדים שלא לעבוד בזוגות מעורבים עם נשים וזאת כאשר הדבר מנוגד לאמונתם "מטעמי מצפון ו/או הלכה".

אולם הנחיה זו הוקפאה לאחר שהעובדות עתרו לקבלת צו מניעה כנגדה.

מנגד, טען המוסד לביטוח לאומי כי התובעות הציגו תמונה מעוותת ומוגזמת באופן קיצוני, אשר מנותקת כליל מהעובדות. לדבריו, אין המדובר כלל במקרה של אפליה מגדרית כי אם במערכת יחסים אישית בעייתית בין החוקרים לחוקרות, אשר נדרש לה פתרון מתחום משאבי האנוש, כפי שאכן נעשה בפועל, להבדיל מפיתרון משפטי.

עמדת נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה הייתה כי ביחידה אכן הייתה אפליה מגדרית בכל הקשור לתנאי ההעסקה של העובדות וכי כניסתן ליחידה עוררה את התנגדות החוקרים, בעוד שהפיתרון שהמוסד לביטוח לאומי בחר בו הגביל את העובדות רק בשל מגדרן, למרות שמגדרן איננו רלוונטי בכלל לאופי התפקיד ומהותו.

בית הדין לעבודה קבע כי מחומר הראיות שהוצג בפניו עולה כי החוקרות סבלו מהפליה מגדרית רק בשל היותן נשים, וכי המחלוקת בינן לחוקרים לא הייתה על רקע מקצועי בינאישי, כפי שטען המוסד לביטוח לאומי, אלא על רקע מגדרי ורק בשל היותן נשים.

נפסק כי כבר מתחילת עבודתן של הנשים ביחידה, החוקרים פנו שוב ושוב לממונים עליהם בבקשה שלא לעבוד עם החוקרות, וזאת רק בשל היותן נשים. לפיכך ברור שהסתייגות החוקרים מהחוקרות לא נבעה ממערכת יחסים מקצועית-אישית בעייתית ביניהם, אלא היא נבעה מרקע מגדרי בלבד, כאשר כל חטאן של העובדות היה היותן נשים ותו לא.

בית הדין קבע בנוסף כי למרות שעל המעסיק לפעול לקיום סביבת עבודה נקיה מאפליה, המוסד לביטוח לאומי לא טרח בפועל להפסיק את האפליה המגדרית כלפי החוקרות.

בשום שלב לא מצא המוסד לנכון להבהיר לחוקרים כי החוקרות הנן עובדות שוות ערך ומעמד ביחידה, למעט התבטאותו של הממונה על היחידה בעניין זה, אשר לא זכתה לגיבוי מצד הממונים עליו.

עוד קבע בית הדין כי ההנחיה שהגבילה את ציוות העובדים ביחידה על פי מינם בלבד, כאשר מינו של העובד אינו רלבנטי כלל לדרישות התפקיד, הנה בגדר אפליה פסולה ומובהקת, וכי על פי הפסיקה, אין צורך להוכיח שמטרת ההנחיה הייתה להפלות, אלא די בכך שהמדובר בהתנהגות שהנה הפליה.

בסיכומו של דבר קבע בית הדין כי המוסד התעלם מן האפליה המתמשכת ואף נתן לה גיבוי.

בהתאם לכך, קבע בית הדין כי המוסד ישלם לחוקרות פיצויים בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בסך 80,000 ₪ לאחת מהן, וסך של 90,000 ₪ לחוקרת השניה, בצירוף הוצאות משפט.

הפלו אותך על רקע מגדרי?