יציאה לשמירת הריון מיד לאחר חופשת הלידה

עובדת אשר נמצאת בשמירת הריון זכאית לקבלת תשלום גמלת שמירת הריון מן המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 59 לחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

בהתאם לסעיף 60 לחוק הגמלה מחושבת בהתאם לסכום הנמוך מבין שני הסכומים הבאים:

• הסכום הבסיסי החודשי לחישוב קצבאות, מחולק ב-30 = סכום יומי.
• שכר האשה החייב בדמי ביטוח ברבע השנה שקדם להפסקת עבודתה עקב שמירת ההריון, מחולק ב-90.

במסגרת הליך עב"ל 5280-04-15 המוסד לביטוח לאומי נ' טלי פלס אשר התנהל בפני בית הדין הארצי לעבודה, נדון מקרה יחודי של עובדת אשר הרתה בשנית מיד לאחר ששבה לעבודה אחרי חופשת לידה. עקב מצבה הרפואי נדרשה העובדת לצאת לשמירת הריון וזאת כחודש בלבד לאחר שובה מחופשת הלידה.

חופשת הלידה של העובדת ארכה 26 שבועות בהתאם לסעיף 6(ב)(1) לחוק עבודת נשים, התשי"ד–1954. במהלך חופשת הלידה קיבלה העובדת דמי לידה עבור 14 השבועות הראשונים, כאשר ב-12 השבועות הנותרים היא היתה בחופשת לידה ללא תשלום, חל"ת, וזאת בהתאם לסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי.

בעקבות כניסתה לשמירת הריון, הגישה העובדת למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גמלת שמירת הריון שאושרה על ידו. ברם, המוסד חישב את הבסיס לתשלום הגמלה לפי הכנסתה של העובדת ברבע השנה שקדמה למועד יציאתה לשמירת הריון, בסך של 3,022 ש"ח בלבד, אשר כללה גם את התקופה שבה היא שהתה בחופשת לידה ללא תשלום.

בהתאם לכך יצא כי העובדת זכאית לגמלה לשמירת הריון בגובה 1,007 ש"ח לחודש בלבד, שבעוד בעבודתה הרגילה היא השתכרה בסך של כ-8,000 ש"ח לחודש.

הדיון המשפטי בקביעת הגמלה לשמירת הריון

העובדת הגישה תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי לצורך תיקון שכר הבסיס לחישוב גמלת שמירת ההריון שלה, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אמהות) תשי"ד-1954.

תקנה זו מאפשרת במקרים בהם המבוטחת אינה משתכרת את מלוא השכר ברבע השנה הרלוונטי לחישוב הגמלה, וזאת עקב היעדרותה מעבודתה מפאת מחלה, תאונה, שביתה, השבתה, חופשה, ימי אבל במשפחה, או כל סיבה אחרת שאינה תלויה בה, לערוך חישוב משלים, אשר יקח בחשבון את השכר המשוער לו היתה זכאית אילולא נעדרה מעבודתה.

במילים פשוטות, תקנה זו מאפשרת לחשב את שכר העובדת לצורך חישוב גמלת שמירת ההריון בהתאם לשכר הרגיל שלה, ולא בהתאם לשכר המופחת שהיה לה עקב היעדרותה מעבודתה בעל כורחה.

במסגרת תביעתה טענה העובדת כי במהלך תקופת חופשת הלידה ללא תשלום שלה, היא היתה בחופשת לידה שנקבעה בחוק עבודת נשים. לפיכך, המדובר היה בהיעדרות מעבודה שאינה תלויה בה, ולכן היא זכאית להיכנס לגדר סעיף 2(ב) לתקנות האמהות.

המוסד טען כי העובדת היתה בחופשת לידה ללא תשלום מרצונה החופשי ולא מכורח או אילוץ, ועל כן היא אינה עומדת בתנאי תקנה 2(ב) לתקנות אמהות, ואין מקום לתקן את הבסיס לחישוב שכר הגמלה.

כלומר, המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם שהייה של עובדת בחופשת לידה ללא תשלום, יכולה להיחשב כסיבה להיעדרות מעבודה שאינה תלויה בעובדת, אלא מתוך כורח או אילוץ, ועל כן היא גם נכללת בגדר תקנה ב(2) לתקנות האמהות, או שהמדובר בחופשה מרצונה של המבוטחת ועל כן איננה נכנסת לגדר התקנה.

בית הדין האזורי קיבל את תביעתה של העובדת. בית הדין קבע כי בהתאם לסעיף 6 לחוק עבודת נשים, הכלל הוא שחופשת הלידה הנה בת 26 שבועות, והחריג לכלל הוא מתן רשות לעובדת, לקצר את חופשת הלידה, לכל היותר עד 12 שבועות.

יוצא מכך כי חופשת הלידה בת 26 שבועות הנה ברירת המחדל שקבע המחוקק, וזוהי גם חופשת הלידה שאליה יצאה העובדת. לפיכך יש לראות בחופשת לידה בת 26 שבועות ככזו שבאה בגדר חריגי סעיף 2(ב) לתקנות אמהות, ולערוך מחדש את בסיס חישוב השכר לצורך תשלום גמלת שמירת הריון לעובדת.

המוסד ערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה.

במסגרת ערעורו, טען המוסד כי בתקנה 2(ב) פורטו מצבים בהם הופסקה עבודת המבוטחת במהלך התקופה המשמשת לחישוב דמי הלידה באופן שאינו תלוי במבוטחת. אולם בענייננו העובדת אינה נכנסת לגדרי התקנה, מאחר שמדובר בבחירה של המבוטחת האם לשוב או לא לעבודתה בתקופת החל"ת ואין מדובר במצב שנכפה עליה.

העובדת טענה, בין היתר, שתכלית גמלת שמירת היריון היא לשמר את מצבה הכלכלי של האישה בתקופת שמירת ההיריון, ועל כן שיעור הגמלה צריך שישקף את השכר שקיבלה קודם ליציאתה לשמירת ההריון.

בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי.

בית הדין הארצי ציין שמטרת תקנה 2(ב) הינה למנוע קיפוח בגובה דמי הלידה במקרה שהעובדת השתכרה הכנסה לא מלאה ברבע השנה הקובע מפאת עבודה לא מלאה, וזאת עקב מצבים שנכפו עליה כגון מחלה, תאונה, ימי אבל ועוד, ולרבות חופשה שנבעה מסיבה שאינה תלויה בעובדת. כך נקבע בהליך דב"ע מז/ 0-50 המוסד לביטוח לאומי נ' סמדר וקנין.

בנוסף, אימץ בית הדין הארצי את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה תיקון מספר 46 לחוק עבודת נשים האריך את חופשת הלידה כך שתימשך 26 שבועות, במקום 14 שבועות שהיו עד לאותו מועד.

לפיכך, הגם שחלק מחופשת הלידה הוא ללא תשלום, עדין מדובר בחופשת לידה שאורכה נקבע בחוק, וככזו היא באה בגדר חריגי תקנה 2(ב) לתקנות אימהות.

נקבע כי עת תיקן המחוקק את אורכה של חופשת הלידה, הגם שבחלקה איננה בשכר, החל מתום 14 שבועות וכלה בתום 26 שבועות, הרי שברירת המחדל של המחוקק הפכה להיות כי חופשת הלידה היא בת 26 שבועות. על אף מתן האפשרות לעובדת לקצר את תקופת החופשה, אין כוונת הדברים כי חופשה זו הינה חופשה התלויה בה.

לקריאה נוספת: תשובות לשאלות נפוצות במהלך חופשת הלידה.

מתן האפשרות לקצר את אורך חופשת הלידה איננו הופך את החופשה לכזו התלויה במבוטחת, ומוציאה מגדרי תקנה 2(ב).

העובדה שהמבוטחת מממשת את זכותה לחופשת לידה באורכה המירבי הקבוע בחוק, אינה גורעת מזכותה לגמלת שמירת הריון, והטעמים המצדיקים חישוב הגמלה לשמירת היריון בשיעור השכר המלא חלים בעניינה.

תכליתו של התיקון לחוק הייתה לעודד נשים לשהות בחופשת לידה ארוכה יותר מבלי שהתקופה מעבר ל-14 השבועות שהם בשכר תהיה על חשבון חופשתה השנתית של היולדת. על כן, פרשנות אחרת של תקופת חופשת הלידה ללא שכר, תגרום לכך שהיולדות לא תנצלנה את זכותן זו מחשש שזכויותיהן הנוספות תפגענה.

לסיכום בנושא חישוב גמלת שמירת הריון מיד לאחר חופשת לידה

שהותה של עובדת בחופשת לידה ללא תשלום במשך 12 השבועות האחרונים מתוך 26 שבועות של חופשת הלידה המירבית על פי החוק נחשבת כחופשה שאינה תלויה בעובדת, ועל כן היא נכללת בגדר תקנה 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (אמהות) תשי"ד-1954.

בהתאם לכך, כאשר יש לחשב את שכר הבסיס לצורך חישוב גמלת שמירת הריון לעובדת שחזרה מחופשת לידה, אשר כללה גם תקופת חופשה ללא תשלום כאמור לעיל, אזי יש לחשב את שכר הבסיס לגבי תקופה זו לפי שכרה הרגיל של העובדת.