מעמד המורים והשפעתו על עתיד ילדינו

שמונה בבוקר, הצלצול נשמע, המורה נכנסת לכתה והילדים עומדים במקומותיהם ומקבלים את פניה בברכת בוקר טוב הרמונית. התרחיש הזה הוא השאיפה של כל עובדי ההוראה במדינת ישראל, אך לדאבוננו הוא רחוק מהמציאות שנות אור.

במקום בשמונה, מטפטפים המאחרים לכתה במהלך השיעור וקוטעים את מהלכו התקין, את הצלצול הבודד החליפו שלושה ואף אחד מהם לא מספיק חד משמעי כדי לגרום לכולם לעמוד ואת מקומה של ברכת הבוקר ההרמונית תפסו צעקות, קללות ויחידי סגולה שבמקום לנהוג באלימות פשוט בוהים במסך הפלאפון במבטים חולמניים ומשועממים להחריד.

רבות סופר ודובר אודות החשיבות שבשיפור מערכת החינוך בישראל ובכלל זאת גם תנאי העסקתם של המורים, אך נראה שמעבר למשכורת בסוף החודש, יש עוד כמה נושאים שכדאי לתת עליהם את הדעת.

לא רק הכסף הוא הבעיה, אלא המעמד של עובדי ההוראה מול התלמידים, הורי התלמידים, המעסיקים, הרשויות המקומיות, משרד החינוך וכלל הגורמים המעורבים במערכת החינוך.

במקום יחס מכבד, הגון וראוי, נאלצים אלו שעוסקים בחינוך ומשקיעים את זמנם כדי להבטיח לילדנו עתיד טוב יותר, לספוג גידופים, זלזול ואף אלימות פיזית. אנו עדים למגמה עצובה שבה תקיפת עובדי הוראה במהלך עבדותם, על ידי תלמידים, הוריהם ובני משפחותיהם הפכה לעניין שבשגרה.

כמי שעבדה שנתיים בתור מורה מחליפה, גם בבתי ספר יסודיים וגם בחטיבות ביניים, אני יכולה להעיד באופן אישי, שמצבה של מערכת החינוך בכי רע.

ידיהם של המורים כבולות בשלשלאות של נהלים, שנועדו לכאורה להגן התלמידים, אך בפועל אותם נהלי עבודה מערערים על הסמכות של המורים ופוגעים באופן ישיר ועקיף בילדים עצמם. אותם עובדי הוראה, מרוויחים משכורות לא מתגמלות ביחס למה שהם נותנים ונתקלים על בסיס יום יומי בתלמידים והורים שפשוט לא סופרים אותם.

לא זאת בלבד, אלא שאותם מורים, סייעות וגננות, מתמודדים בנוסף להשפלות מילוליות גם עם כיסאות מתעופפים ואיומים בלתי פוסקים, שמגמדים את מעמדם והופכים אותם מאנשי חינוך בעלי סמכות, כוח והשפעה לבובות על חוטים, שרוקדות בראש מורכן לצלילי הקפריזות של ההורים והילדים.

קידום הצעת חוק למען עובדי הוראה

המצב המזעזע הזה חייב להיפסק לאלתר ויפה שעה אחת קודם, זאת כדי להבטיח את שלומם של המורים ולא פחות חשוב, גם את שלומם של הילדים בטווח הקצר והארוך.

מסקר שנערך על ידי הסתדרות המורים לרגל יום המורה בקרב 7805 עובדי ועובדות הוראה בישראל, עולה כי מעל 70% מעובדי ההוראה הותקפו מילולית או פיזית על ידי תלמידים והוריהם.

מתוך העובדים אשר דיווחו כי סבלו מאלימות, 61% הותקפו מילולית על ידי תלמידים, 33% הותקפו מילולית על ידי הורים, 32% ספגו תקיפות פיזיות מתלמידים ו-4% הותקפו פיזית על ידי הורים.

המספרים הללו שמים את יום המורה שנערך שלשום (יום ב' 11.12.17) באור די מגוחך ומטילים בספק את המחוות, הברכות והמתנות שניתנו למורים באותו יום.

במקום לנסות לטייח את הנתונים עם יום הוקרה פעם בשנה, כדאי להוקיר תודה לאנשי החינוך ביום יום או נכון יותר לומר, שבמקום תודות, עדיף פשוט לא לפגוע בהם. כמה פשוט שזה נשמע, מסתבר, שלחלקנו זה קשה ליישום ובהסתדרות המורים אומרים בפה מלא שהגיעו מים עד נפש.

כך קרה, שבמקביל לחגיגות יום המורה הלא כל כך חגיגיות שנערכו שלשום, הציגה ההסתדרות הצעת חוק שיזמה יחד עם יו"ר וועדת החינוך, ח"כ יעקב מרגי – הצעת חוק זכויות ומעמד עובדי הוראה.

מטרת הצעת החוק הנה להסדיר את זכויות ומעמד עובדי ההוראה ולהוות תוספת לחוק זכויות המורה ולהלן עיקרי הצעת החוק:

• משרד החינוך ימנה ממונה ארצי על מוגנות עובדי ההוראה שיעבוד בשיתוף פעולה עם המשטרה, השירותים הפסיכולוגיים ונציגי הרווחה, זאת על מנת להטמיע כללי משמעת חדשים במוסדות החינוך.
• עונש למי שתוקף עובד הוראה, עד חמש שנות מאסר.
• איסור לצלם עובד הוראה ללא הסכמתו בשטח של מוסד חינוכי.
• החמרת הענישה למי שמוציא לשון הרע על עובד הוראה - שנתיים מאסר בעבירה פלילית ופיצוי כספי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
• צמצום האפשרויות של המשטרה לסגור תיקים פליליים נגד תוקפי עובדי הוראה.

יפה בן דויד, מזכ"לית הסתדרות המורים, אמרה במעמד הצעת החוק בכנסת:

"יש עובדי הוראה שחיים בצל הפחד. יש גם רופאים שסובלים מהתפרצויות זעם של מטופלים ובני משפחותיהם. יש גם אחיות וגם פקחים עירוניים. היום אני מרשה לעצמי להישאר בגבולות החינוך. הסתדרות המורים מייצגת עשרות אלפי עובדי הוראה – והם אלה שעומדים בראש מעייני. קורבנות של השפלה וביזוי וקללות, נפגעים ישירים מהתפרצויות זעם ומכות וחבלות של תלמידים והורים.

האלימות היא נגע חברתי ממאיר ומסוכן. לפי הגדרתו של ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל, בנאומו האחרון בכיכר, האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה. [...] הסתדרות המורים יזמה בשיתוף עם יו"ר הוועדה, חבר הכנסת מרגי, הצעת חוק שתכליתה אחת: לעגן את זכויותיו ומעמדו של עובד ההוראה ולהגן עליו מפני אותה רעה חולה - האלימות, שהתגברה מאוד בעת האחרונה, דווקא בין כתלי בית הספר. רק חקיקה שתוביל לאכיפה וענישה, תצליח למגר את תופעת האלימות כנגד עובדי ההוראה שאנו עדים לה חדשות לבקרים".

יו"ר וועדת החינוך ח"כ יעקב מרגי הוסיף:

"מריעים היום למורים ומסתכלים על האתגרים העומדים בפנינו כחברה. חלה עלינו החובה לטפח את המורים ולדאוג למעמדם. אם אנחנו נאלצים להגיש הצעת חוק כדי להגן על מורים, הגענו לתחתית". שר החינוך, נפתלי בנט, השיב בתגובה: "יש מפתח אחד לחינוך מצוין וזה מורה חזק ומצוין. שום תוכנה לא תחליף את המורים. ביום ראשון אגיש לוועדת השרים לענייני חקיקה את החוק להגנת המורה שישים קץ לתופעת האלימות כלפי אנשי חינוך".

המורים מנהלים מאבקים במסגרת ארגוני עובדים, אבל לאף אחד לא באמת מספיק אכפת, לא מהזכויות של עובדי ההוראה וגרוע מכך, לא מהאלימות שמופנית כלפיהם. מעת לעת מושבתת מערכת החינוך וזה פשוט לא עוזר.

עוד שביתה ועוד אחת וכל מה שקיבלנו זה ילדים מבסוטים שזכו ביום חופש.

ילדים שיחזרו למחרת לאותה כיתה מול אותה מורה וימשכו להשתין עליה בקשת. הניסיון לשקם את מעמדם של אנשי החינוך בישראל, תוך הרתעת אלו המבקשים לפגוע בהם, חייב להיות מגובה בהחמרת עונשם של תוקפי עובדי הוראה ובפרט הבגירים ויתרה מכך, באכיפה מסיבית, שתביא לכדי תוצאות פרקטיות, באופן מיידי.

שליחות וסיפוק זה פשוט לא מספיק!

השאלה מאיפה הכל התחיל ומתי הפך המורה מדמות נערצת למובסת, היא לא כל כך רלוונטית לעניינו, שכן זה המצב ועמו צריך להתמודד בתבונה.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש אינטרס ברמה הפרטית שהמורים במדינה ירוויחו יותר, תרתי משמע, גם בהיבט התגמול הכספי, אבל במיוחד בפן הרגשי והנפשי. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שעובד מרוצה הוא עובד טוב יותר ובמיוחד כשמדובר על עובדי הוראה, שבאים במגע עם ילדים על בסיס קבוע.

לא הגיוני שנרצה שיפור במערכת החינוך, אבל נתלונן על החופשים שהמורים מקבלים ועל כמות שעות העבודה "המצומצמת" שלהם ובמקביל גם נעביר ביקורת ללא הרף על שיטות הלימוד והחינוך שהם מקנים לתלמידים. אם כולם יודעים כל כך טוב איך נכון וראוי לחנך את הילדים, שילכו לעשות את זה בעצמם.

העובדות בשטח מראות שהורים סותרים ומבטלים את סמכותם של המורים בפני ילדיהם כל הזמן, גם בבית וגם בבית הספר.

היעדר הגיבוי מתבטא במשפטים זניחים לכאורה בתגובה להנחיות מקצועיות שהילד קיבל בשיעורי הבית, דוגמת 'אל תתייחס למה שהמורה המטומטמת הזו אמרה, אני אמא שלך ואני יודעת יותר טוב' וממשיך להורים שמטנפים על המורים בקבוצות וואטסאפ עם הורים אחרים.

איומים בנוסח 'אם תרימי עליי את הקול אני אקרא לאבא שלי והוא יפוצץ אותך' מתממשים והמורים סובלים מאלימות פיזית של ממש שמצלקת להם את הנפש והגוף ומעלה אצלם שאלה כואבת – מה יוצא לי מכל זה? התשובה היא מורים שנותרים נאלמים ונעלמים בתוך המערכת ומחוצה לה.

נראה ששליחות וסיפוק זה פשוט לא מספיק, על אחת כמה שמצמד המילים המוכר, נבעט הסיפוק ונותרה, אולי, השליחות. אמנם, אין זה אומר ששליח צריך לוותר על כבודו וביטחונו האישי.

כבוד זה משהו שחייב להתקיים באופן הדדי בין הורים, ילדים ומורים ולא ייתכן שמורה ייתפס בעיניי הילד כליצן חסר השפעה, שהמילה שלו יכולה להימחק בהינף יד, על ידי הורה, מנהל או כל דמות אחרת הקשורה במעגל הזה.

בפתחה של שנת 2018, מידת האוטונומיה המקצועית של מורה היא מוגבלת עד בלתי קיימת וחופש קבלת ההחלטות שנקלח מידי המורים, מוביל לכך שבסופו של דבר, מי שנמצא עם הילדים חלק ניכר מהשעות בשבוע, לא באמת מסוגל להשפיע עליהם.

בבית הספר ביישוב שבו למדתי היתה לי מורה שכולנו הערצנו. אחד המשפטים שזכורים לי ממנה במיוחד היה 'אתם תשימו עליי פס, אני אשים עליכם שניים' ואכן כך היה.

כולם, כולל המופרעים ביותר בשכבה, כיבדו את אותה מורה, הקשיבו לה והתייחסו אליה בכובד ראש, עד כמה שקיים כובד ראש בגילאים האלו. החינוך שאני קיבלתי כילדה רחוק מאוד מהחינוך שילדים מקבלים היום והאירוניה בכל העניין, היא שגם מערכת החינוך אז, כבר הייתה בשלבי הדרדרות ביחס למה שההורים שלי וההורים שלהם זכו לקבל כילדים.

יהיו שיגידו שהזמנים השתנו והיה צורך להתאים את המערכת למציאות, אבל בחייאת – האם האנדרלמוסיה שמתחוללת היום בין כתלי המוסדות הלימודיים היא ההתאמה שאליה התכוון המשורר? אני בספק.

חשוב לציין שעל הברדק אחראיים לא רק ההורים והילדים, אלא גם ואולי במיוחד, המדינה. ישראל נמצאת בתחתית הרשימה בנוגע לשכר המורים ביחס ליתר מדינות ה-OECD. בישראל המשכורת הממוצעת למורה בשנה היא 20 אלף $ למורה בתחילת דרכו ו-30 אלף דולר $ לאחר 15 שנות ותק.

הממוצע ביתר מדינות ה-OECD גבוה ב-15 אלף דולר (כמעט פי שניים!). בחישוב פשוט, המשמעות היא שמורה מתחיל מקבל פחות מ-7000 ₪ בחודש.

עוד הכרחי לומר, שעל פי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, עולה ש-50% מהמחנכים בישראל הם בני פחות מ-39, מה שאומר שסטטיסטית, חצי מהמורים של הילדים שלך (או הילדים שעוד יהיו לך) מקבלים שכר זעום ביחס למאמץ.

שעות העבודה של מורה לא מסתכמות רק בזמן שהוא מלמד בכיתה, אף על פי שלדעתי האישית, זה כשלעצמו מספיק מאתגר ומתיש, כדי שאותם מורים ירוויחו כפול.

שיחות עם הורים מחוץ לשעות העבודה, הכנת מערכי שיעור חדשים כל שבוע, ניסוח מבחנים ובדיקתם וסביבת עבודה לא מאפשרת, עם כתות צפופות ותנאי לימוד מזעזעים, הם רק חלק מהאקסטרה שהנדרשת ממורה, מעבר לשעות הלימוד בפועל.

בנוסף, אין מספיק שעות הוראה ובשעות שיש קשה עד בלתי אפשרי להעביר את החומר. זה צועק, ההוא מקלל, זאת דוחפת, אחרת מוציאה את הפלאפון כדי לעשות סלפי והמורה הופך להיות שילוב של בייביסיטר, שוטר, שופט ובעיקר – נשפט.

כך קורה שיותר ויותר הורים מיואשים, המודעים למצב ושיש להם אפשרות כלכלית, בוחרים לשלוח את ילידיהם לחינוך פרטי ו/או למסגרות אלטרנטיביות. מסגרות בהן המורים מרוויחים יותר, גם כספית וגם נפשית, מה שמעודד אותם להעניק לילדים ידע, כלים להתמודדות עם החיים האמיתיים, ערכים, אהבה ולא רק חומר למבחן.

הנתינה הזו הייתה יכולה להתקיים גם בבתי ספר רגילים, אבל היא לא. כל עוד נחייה את הדיסוננס, בין הרצון לשלם בזול ולקבל ביוקר, נמשיך לסבול מחינוך לוקה בחסר וממערכת שבה מורים מתוסכלים, פגועים, חסרי כוח וחשק, הם אלו שמגיעים ללמד.

מה שקורה, שבמקום להעניק לילדים כישורים מקצועיים ואישיים, הם מזכים את האומללים בצעקות, תגובות קצרות וחסרות סבלנות והתלמידים שממש משתדלים להיות בסדר בין המוני הילדים הגוהרים, זוכים (אולי) לשבריר של תשומת לב חיובית.

להפקיד את החינוך בידיים טובות יותר!

בסופו של יום (וגם בתחילתו), מעמד המורים בישראל משפיע על העתיד של כולנו. אם נעשה שינוי כל אחד בפינת האלוהים הקטנה שלו ונכבד את המורים, גם בפניהם וגם בפני הילדים שלנו ונפסיק לטנף על המורה, הגננת והסייעת כל פעם שמשהו לא מתנהל בדיוק כמו שרצינו, הסיכוי שאותם אנשי הוראה ירצו לתת מעצמם מעבר, עולה.

יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את המצב, גם במיקרו וגם במקרו. העלאת המשכורות, זכויות סוציאליות והטבות, יותר בונוסים למורים מצטיינים, השתלמויות והכשרה מקצועית מפתחת, סביבת עבודה נוחה יותר ובעיקר אמון, יובילו לכך שהאנשים שאחראיים על חינוך הילדים, ירצו ויפעלו לכך שיהיה יותר טוב.

הכללים הרופפים הקיימים צריכים להיות מהודקים ומעוגנים בחוק והמערכת מוכרחה לגבות את המורים. במקום שבו אין דין ואין דיין והכל פרוץ, מאיימים, מקללים, מרביצים, זורקים כיסאות, מפחידים ומעליבים, אין פלא שמעט מאוד מורים איכותיים נשארים.

לא מפתיע שהוראה הפכה לכל כך לא אטרקטיבית ונדמה שבמקום לשאוב אליה את אלו שמאמינים בחינוך ורוצים להבטיח לדור הבא חיים טובים יותר, מגיעים כאלו שבחרו במקצוע מתוך נוחות או היעדר אופציות אחרות.

אפשר וצריך להפוך את מקצוע ההוראה לנחשק ועם כל הכבוד (ויש כבוד) לארכדי דוכין ששר "לא מחפש את הצדק, כמובן זנחתי רוב עקרונותיי" בכל הקשור לחינוך, אין ברירה אלא למצוא בחוכמה את הצדק ולאמץ שוב עקרונות - לטובת המורים, ההורים ובמיוחד העתיד של הילדים.