בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו
06 אוקטובר 2013
לפני:
-
כב' השופט דורי ספיבק – אב"ד
-
נציגת ציבור עובדים לאה חלה
-
נציג ציבור מעבידים גרשון עמל
התובע: מוחמד זייד - ע"י ב"כ עו"ד יחיא עאדל
הנתבעת: מ.ד.א. בנייה ופיתוח בע"מ - ע"י ב"כ עו"ד שי אליאס
פסק דין
1. התובע היה מנהל עבודה בחברת בניה כשנה וחצי עד לפיטוריו, לטענת מעסיקתו בנסיבות המצדיקות שלילה מלאה של פיצויי פיטורים.
בפנינו תביעתו בה הוא מבקש מאיתנו, בין היתר, לפסוק לו פיצויי פיטורים מלאים.
התשתית עובדתית
2. הנתבעת, חברת מ.ד.א. בנייה ופיתוח בע"מ, היא חברה פרטית העוסקת בענף הבנייה. התובע הועסק אצלה כמנהל עבודה, שכיר, מיום 1.5.07 עד פיטוריו על ידה בהודעת פיטורים בכתב מיום 15.12.08.
בהודעה נאמר שעקב קשיים בחברה היא נאלצת להפסיק עבודתו אצלה ובהתאם לתקופת ההודעה המוקדמת, מועד סיום עבודתו הוא ביום 31.12.08 (נ/ א' לכתב ההגנה).
3. ביום 30.12.08 התובע נפגע בתאונת עבודה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ונקבעה לו בגינה תקופת אי כושר החל מיום 31.12.08 עד ליום 31.3.09 שבעדה שולמו לו דמי פגיעה (נ/ 30-31 לתצהיר התובע).
הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע למועד ניתוק יחסי עובד ומעביד, שכן בעוד הנתבעת טוענת שהתובע הועסק אצלה מיום 1.5.07 עד ליום 31.12.08, התובע טוען כי הועסק על ידי הנתבעת למעשה עד ליום 31.3.09, כלומר, עד תום תקופת אי הכושר שנקבעה לו בגין הפגיעה בעבודה.
4. להשלמת התמונה נציין שקודם לפיטוריו אלה של התובע, הנתבעת הודיעה לתובע על סיום עבודתו בהודעת פיטורים קודמת מיום 1.6.08 לפיה "עקב סיום פרויקט 'תוצרת חקלאית' בתאריך 30/06/08, הננו מצטערים להודיעך על הפסקת עבודתך" (נספח 32 לתצהיר התובע), אולם בסופו של יום פיטורים אלה לא יצאו על ידה לפועל.
סמוך למועד זה, התובע הודיע למוסד לביטוח לאומי על פגיעה מיום 2.6.08 שאירעה לו בעבודתו שהוכרה כפגיעה בעבודה על ידי המוסד, בגינה נקבעה לו תקופת אי כושר החל מיום 3.6.08 עד ליום 31.7.08 (נ' ז' – יג' לתצהירו המשלים של התובע).
5. במועד סיום עבודתו הנתבעת מסרה לתובע שתי המחאות עבור שכר דצמבר 2008. המחאה אחת נפרעה על ידו אולם השנייה, על סך 5,000 ₪ (המחאה מס' 015934, להלן: "ההמחאה") הוחזרה מהסיבה "אין כיסוי מספיק" (נ/ 23-24 לתצהיר התובע).
ביום 5.4.09 התובע הגיש את ההמחאה האמורה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחדרה (תיק הוצל"פ מס' 12-04202-09-2). טענת פרעתי שהעלתה הנתבעת נדחתה על ידי לשכת ההוצאה לפועל ביום 28.1.10. כן נדחתה ביום 9.8.10 ההתנגדות לביצוע השטר (בית משפט השלום בחדרה, ת"ט 39538-05-10). ברם, התובע לא הצליח לגבות את סכום ההמחאה בהליכי ההוצאה לפועל (נ/ 29 לתצהיר התובע).
דיון והכרעה
פיצויי פיטורים
6. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע לא התפטר אלא פוטר, ואף קיבל הודעת בכתב על דבר פיטוריו. על אף זאת, לטענת הנתבעת התובע אינו זכאי בנסיבות העסקתו וסיומה לתשלום פיצויי פיטורים.
הנתבעת טוענת להגנתה בעניין זה כי התובע ביצע כלפיה מעשי הפרת אמונים ועבירות משמעת חמורות. לטענתה, התובע חיבל במתקניה; ביצע שביתות איטלקיות עם צוות עובדיו; נעדר מעבודתו ללא אישור; ביצע עבודתו אצלה "כבתוך שלו" ובאופן חלקי, מזלזל ורשלני, תוך גרימת בזבוז חומרי גלם וזמן.
הנתבעת טענה בעניין זה כי בעקבות מחדליו אלה של התובע נגרם עיכוב במסירת עבודות עליהם הופקדה עבור לקוחותיה, כשבכל אתרי הבנייה עליהם הופקד התובע התגלו גניבות של חומרי גלם וכלי עבודה. לטענתה, התובע הסב לה במעשים אלה נזקים כלכליים ותדמיתיים כבדים, הנאמדים על ידה בעשרות ואף מאות אלפי שקלים.
התובע הכחיש מפורשות ובתוקף את כל האמור, וטען מנגד כי פוטר מעבודתו בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה הנתבעת, בעטיים נאלצה לפטר עובדים רבים.
7. הלכה היא, כי הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים מוטל על המעביד. כשמדובר בטענות, כבענייננו זה, שחלקן מייחסות לתובע ביצוע מעשים פלילים כגון גניבה, מוטל על המעביד נטל הוכחה מיוחד ומוגבר (עע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ' עזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.06)).
לאחר בחינת מכלול חומר הראיות שבתיק, אנו קובעים שהנתבעת לא הוכיחה את טענותיה השוללות זכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו.
8. התובע העיד כי הנתבעת נקלעה לקשיים גדולים ונאלצה להורות על פיטורי עשרות עובדים, כשכבר ביוני 2008 נאלצה להודיע לו על סיום עבודתו עקב קשיים אלה, אם כי בסופו של דבר הפיטורים לא יצאו לפועל (ס' 3, 35 לתצהיר התובע).
התובע העיד לעניין זה בחקירתו כי "ב- 16-17 לחודש דצמבר, הוא בא אליי ואמר לי שהמצב ככה, יש לו בעיות והוא רוצה להפסיק את העבודה בגלל שהשלד בסגולה נגמר" (ע' 15, ש' 3 לפרוטוקול).
עדותו זו הייתה מהימנה עלינו. היא נתמכת במכתב הפיטורים מיום 15.12.08, שבו צוין במפורש כי הנתבעת נאלצת להורות על הפסקת עבודתו עקב קשיים אליהם נקלעה, ולא בשל שום סיבה אחרת (נ/ 3 לתצהירו). בנוסף, התובע הגיש טופס "אישור המעסיק על תקופת ההעסקה ועל השכר" מיום 23.1.09, שמולא על ידי מר אוחיון עבור תביעת התובע לדמי אבטלה.
בטופס צוין שהסיבה להפסקת עבודת התובע בנתבעת היא "קשיים וצמצומים בחברה" (נ/ 33 לתצהירו). אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי היא נימקה את הפסקת עבודתו של התובע אצלה בקשייה של החברה על מנת שיוכל לממש זכויותיו במוסד לביטוח לאומי.
זאת, מאחר שאין כל רלוונטיות לעניין זכאותו לדמי אבטלה לעילת פיטוריו, מלבד עצם היותו מפוטר על ידה. זאת ועוד, מכתב פיטורים זה אינו מתיישב כלל עם הטענות החמורות שהעלתה הנתבעת כלפי התובע בנוגע לביצוע עבודתו.
כמו כן, במסגרת טענת פרעתי ובקשת עיכוב הליכי ביצוע בתיק ההוצאה לפועל, נטען על ידי הנתבעת ומר אוחיון, בתצהיר שהגיש בתמיכה לכך, כי ההמחאה חזרה באי פירעון "בשל קשיים כלכלים אליהם נקלעה המבקשת" (נ/ 27 לתצהיר התובע).
ואם לא די בכל האמור, הרי שהתובע גם הגיש מכתב המלצה מיום 24.3.09 (נ/ 25 לתצהיר התובע) שניתן לו על ידי מר אוחיון עצמו לאחר סיום עבודתו, שבו צוין כי התובע עבד אצל הנתבעת "במשך כ- שנתיים תוך גילוי מקצועיות ויסודיות".
9. פיצויי פיטורים הם פיצויים הניתנים לעובד מכוח החוק ולא פיצויים על הפרת חובה חוזית מפורשת או מכללא. עצם הפיטורים מחייב את המעביד לשלם פיצויי פיטורים. ניתן לשלול אותם או להפחיתם רק מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.
בענייננו, הנתבעת העלתה כלפי התובע בעיקר טענות שאינן מסוג הטענות המצדיקות שלילת זכאות לפיצויי פיטורים. בכלל זה, הנתבעת טענה שהתובע לא מילא עבודתו כראוי כגון שלא ניהל באופן עקבי יומן עבודה, ביקש לעבוד רק "על מנת לדאוג לפנסיה שלו", חוסר התאמתו לעבודה, וחוסר שביעות רצון מעבודתו (ע' 17, ש' 1; ע' 18, ש' 1, ע' 20, ש' 1; ס' 45, 47 לסיכומי הנתבעת).
כל אלה הינן טענות "רגילות" כנגד עובד שמעסיקו אינו מרוצה מהאופן שבו הוא ממלא את מטלות עבודתו, ומבקש על כן לפטרו. לא מדובר בטענות בדבר הפרת משמעת חמורה או ביצוע מעשי גניבה, מעילה או חבלה במהלך התקין של העבודה, שיש בהן כדי להצדיק הפחתת פיצויי פיטורים.
10. מכל מקום, אפילו את טענותיה בדבר "ביצוע עבודה קלוקל" לא הצליחה הנתבעת להוכיח. היא נסמכה לעניין זה על עדותו של מר אוחיון, ותו לא.
כך למשל, טענתו של מר אוחיון כי מנהל הפרויקט בשרונים לא היה שבע רצון מעבודת התובע (ע' 18, ש' 1), לא נתמכה בכל ראיה או עדות נוספת, ובפרט, מנהל הפרוייקט עצמו לא העיד בפנינו. לעניין זה טען מר אוחיון באופן בלתי משכנע כי לא זימן את המנהל לעדות מהטעם כי "אם אני אצטרך להזמין לעדות את כל אלה שדיברו נגדו כל מסדרון בית הדין לא יספיק לכך" (ע' 18, ש' 12).
11. מנגד, התובע הכחיש בתוקף את טענות הנתבעת לפיהן ביצע עבודתו בצורה קלוקלת ורשלנית, תוך הסבת נזקים וחבלות למתקני החברה במפגיע. הוא הכחיש כי הועבר על ידי הנתבעת מפרויקט לפרויקט או כי היו לו בעיות עם מנהל העבודה. כן הבהיר שלא היו בעיות של איחורים בביצוע פרויקט הבנייה בו הועסק.
התובע העיד שהועסק בפרויקט בנייה בקניון שרונים ברמת השרון יום אחד בלבד לאחר שהודיע למר אוחיון שאינו מוכן לעבוד באתר זה, והלה העבירו באופן מיידי לפרויקט בנייה בצומת סגולה של רשת חצי חינם (ס' 20-21, 30 לתצהירו; ע' 10, ש' 19, 27; ע' 11, ש' 1).
התובע הבהיר בעדותו שתביעה של רשת חצי חינם כנגד הנתבעת בשל איחורים בביצוע העבודה, הוגשה בגין פרויקט הבנייה בקניון שרונים, שבו לא הועסק בפועל ולא בצומת סגולה ואף לא בתקופת עבודתו, כשבשנת 2008 הוא הועסק בפרויקט בנייה בחולון (ע' 11, ש' 23).
התובע הכחיש כי נטל חלק בשביתות איטלקיות כנגד החברה עם עובדיה (ס' 21, 27 לתצהירו; ע' 12, ש' 4).
הוא הבהיר שבתפקידו כמנהל עבודה הוא רק פיקח על עבודתם של קבלני המשנה, ולא ניהל או פיקח על עובדים או עבד עם צוות עובדים (ס' 20-21 לתצהירו), כשבפרויקט בסגולה הועסק קבלן משנה שביצע את העבודה (ע' 12, ש' 1), בעוד מר אוחיון עצמו הודה כי בפרויקט הבנייה בסגולה עבודות הנתבעת בוצעו גם באמצעות קבלני משנה (ע' 16, ש' 24).
בכל מקרה עולה מעדות התובע שמדובר היה במספר מועט של עובדים שנשלחו לעבודה רק לפי הצורך (ע' 17, ש' 1).
בנוסף לכך, התובע הגיש תלושי שכר (נ/ 4-22 לתצהירו) המלמדים שהועסק במהלך תקופת עבודתו באופן מלא, מלבד תקופת אי הכושר החל מיום 2.6.08 עד ליום 31.7.08 בגין תאונת העבודה הראשונה. כמו כן, התובע הכחיש שמר אוחיון שוחח עימו בנוגע לגניבות של חומרי גלם באתר הבנייה, והבהיר כי בבניין לא היו חומרי גלם אלא קונסטרוקציות בלבד (ע' 12, ש' 5).
12. לדעתנו, גרסת הנתבעת בדבר האופן הלקוי ביותר שבו מילא התובע את עבודתו לאורך זמן מעוררת תמיהות קשות. מדוע הסכימה הנתבעת להמשיך ולהעסיק את התובע משך תקופה לא מבוטלת של כמעט שנתיים ימים, אם נכון הדבר שהוא ביצע לכל אורך התקופה את עבודתו בצורה קלוקלת ורשלנית, תוך שהוא מסב לה נזקים כבדים?
מר אוחיון טען לעניין זה כי לאחר שמנהל הפרויקט בשרונים סירב להעסיק את התובע וכינה אותו "בטלן" ואף דרש ממר אוחיון "שלא תדרוך כף רגלו באתר" (ע' 18, ש' 1,8), הוא בכל זאת העביר אותו לפרויקט בסגולה שכן "אנו עוסקים בבנייה, אני חייב מנהל עבודה...הייתי בלחץ עם קשיים" ועל כן נתן הזדמנות לתובע בפרויקט זה (ע' 18, ש' 19).
כשנשאל מדוע אם כן המשיך לתת לתובע הזדמנויות נוספות והעסיקו עד סוף שנת 2008, כל שהשיב היה כי התובע הבטיח לשפר דרכיו בעוד "היה לי קשה לפטר אותו עקב אילוצים של היזם", על אף שהתובע, כטענתו, "עשה הכל חוץ מלהתעסק בעבודה" ועבודתו לקתה ב"חוסר תפקוד" והיעדרויות בלתי מוסכמות (ע' 19, ש' 7; ע' 20, ש' 1).
עדותו זו של מר אוחיון הייתה בלתי משכנעת בעיקר נוכח טענותיו כי בפרויקט שבו הועסק התובע היו גניבות "בלי סוף", שביתות איטלקיות, והיעדרויות (ע' 19, ש' 16).
חרף טענות חמורות מעין אלה שגרמו לנזקים נטענים כבדים מר אוחיון השיב בעדותו כי לא הורה בפועל על פיטורי התובע מהטעם "הייתי במצוקה והייתי חייב לסיים את הפרוייקט, היה עליי לחץ מחצי חינם..." (ע' 19, ש' 26) וכן מהטעם שאחיו אינו מפטר עובדים "וכנראה זה משפחתי" (ע' 21, ש' 1). מכל מקום עדותו בעניין זה לא הייתה משכנעת.
13. ואם לא די בכל האמור, הרי שלא הוכח בפנינו שנערכו לתובע מספר שיחות או שימוע כטענת מר אוחיון בעדותו, בנוגע לחוסר שביעות רצון וליקויים בעבודתו (ע' 19, ש' 7; ע' 21, ש' 18).
מר אוחיון לא יכול היה לזכור את מועדי השימוע, ועל אף שלטענתו עובדים נוספים נכחו בשימוע ואף נערך פרוטוקול, הרי שעדות או ראייה בעניין זה לא הוגשו (ע' 21, ש' 20; ע' 22, ש' 4). בכל מקרה, התובע הכחיש כי מר אוחיון שוחח עימו מספר פעמים ואף ערך לו שימוע או כי נערכה מטעם מי מהנתבעת שיחה בנוגע לחוסר שביעות רצון או ליקויים בעבודתו (ס' 30 לתצהיר התובע; ע' 12, ש' 5).
14. ולבסוף, טענת הנתבעת כי התובע במעשיו ומחדליו הנטענים הסב לה נזקים כבדים, לא הוכחה בכל ראייה. מר אוחיון טען בעדותו כי הנזקים נאמדים במאות אלפי שקלים, וזו לפי הערכתו האישית בלבד שאינה נסמכת על דבר (ע' 20, ש' 10). כך, ובין היתר, כשנשאל לגבי ראיות הנוגעות לפיגורים בביצוע ומסירת עבודות בנייה וחובות שהוטלו על הנתבעת בגין כך, כל שהשיב היה כי אלה לא הוגשו על ידי הנתבעת מהטעם ש"הכוונה שלי היתה לגמור את זה יפה" (ע' 20, ש' 20).
כמו כן, טען שהגניבות המיוחסות לתובע מוערכות על ידו בכ- 300,000- 400,000 ₪ (ע' 20, ש' 24). ברם, כשנדרש לראיות בנוגע לכך, לרבות העתק התלונה שהוגשה במשטרה, השיב כי "לגבי הגניבות אמרתי שאני רציתי לגמור בצורה יפה. לא היו תלונות. החברה היתה באנדרלמוסיה באותה התקופה" (ע' 21, ש' 3), וכי טענות מעין אלה הועלו על ידי הנתבעת גם כלפי חלק מהעובדים שהגישו תביעות נגדה, כשלטענתו "העסקתי 200 איש מהכפר שלו (של התובע), וכולם תבעו אותי" (ע' 25, ש' 10).
הוא אף הודה כי "חשוב לי להגיד, כי דווקא התובע בניגוד לאחרים שתבעו אותי באופן אישי הוא לא גנב" (ע' 25, ש' 16).
כמו כן, טען כי הטענה לנזקים בסך 20,000 ₪ בגין היעדרויותיו של התובע מעבודה נעשתה על פי אומדן של חשב החברה, אך לא הוגש לנו תחשיב בעניין זה (ע' 21, ש' 6). כאשר אף לגבי נזקים בגין שביתות איטלקיות בסך 150,000 ₪, לא ניתנו הסברים ותימוכין ראויים מטעמו של מר אוחיון (ע' 21, ש' 9).
15. לאור כל האמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה נסיבות העסקה המצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע כעובד מפוטר. על כן אנו קובעים שהתובע היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מלאים.
16. בטרם נחתום את הדיון בעצם הזכאות לפיצויי פיטורים, נציין שלא נעלמה מעינינו העובדה שבשני המקרים שבהם מסרה הנתבעת לתובע הודעות פיטורים - האחת מיום 1.6.08, שלא יצאה לפועל, והשנייה מיום 15.12.08 בנוגע לפיטורים שייכנסו לתוקפם ביום 31.12.08, התובע הודיע בסמוך לכך למוסד לביטוח לאומי על פגיעות בעבודה, מיום 2.6.08 ומיום 30.8.12.
תביעות התובע לתשלום זכויות כנפגע בעבודה בגין שתי הפגיעות האמורות הוגשו באמצעות הנתבעת כמעבידתו למוסד לביטוח לאומי ולא שוכנענו בטענת הזיוף שהועלתה על ידה בעניין זה (ע' 23, ש' 7; ע' 24, ש' 13).
התביעות הוכרו על ידי הביטוח הלאומי, ונקבעה בעדן זכאותו של התובע לתשלום דמי פגיעה במהלך תקופות אי הכושר. הנתבעת טענה אומנם בסיכומיה לעניין סמיכות הזמנים המקרית בין ההודעות על הפיטורים והפגיעות בעבודה, אולם לא הצביעה בטענותיה על כל הגנה שיכולה לעמוד לה כנגד התביעה לתשלום פיצויי פיטורים בשל כך. זאת, מלבד טענתה בנוגע לאמינותו של התובע, שלא ראינו לקבלה.
17. באשר לטענת הנתבעת כי ביצעה הפקדות עבור התובע בקרן פיצוי פיטורים, הרי כפי שקבע באחת הפרשות כב' השופט עמירם רבינוביץ (בר"ע 29175-07-12 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ נ' פנטה (14.11.2012)):
"אין די בתלושי השכר כדי להרים את נטל ההוכחה. תלוש משכורת כשלעצמו אינו מעיד על העברת הכספים בפועל לקרן הפנסיה. כלל הראיה הטובה ביותר דורש הצגת אישור מקרן הפנסיה על העברת הכספים, או כל מסמך אחר המעיד על תשלומם. המבקשת לא המציאה הוכחה זו, ולכן לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת התשלום לקרן הפנסיה".
הדברים יפים אף למקרה שלפנינו. יתירה מזאת, בתלושי השכר שהוגשו לנו מצוין ממילא רק כי בוצעו לכאורה ניכויים חודשיים משכר התובע עבור חברת הביטוח הפניקס בחודשים מרץ 2008 – מאי 2008 וכן בחודשים אוגוסט 2008 עד דצמבר 2008.
כפי העולה מאישור עבור מס הכנסה לשנת 2008 שהנפיקה הפניקס עבור הנתבעת, שולמה על ידי האחרונה פרמיה בשנה זו בעד התובע עבור ביטוח חיים בסך כולל של 6,268 ₪ ברכיב הפיצויים בלבד (נספחים ב' לתצהיר מר אוחיון).
התובע הכחיש בסיכומיו כי הנתבעת הפקידה בעדו כספים כלשהם ובכלל זה בחברת הביטוח הפניקס ברכיב הפיצויים (סעיף 23 לסיכומים), כשחקירתו התייחסה ממילא בעניין זה רק לביצוע הפרשות פנסיוניות ברכיב התגמולים ולא ברכיב הפיצויים (ע' 13, ש' 19). ואם לא די בכל האמור, הרי שהנתבעת לא הציגה כל אישור על שחרור כספי פיצוי הפיטורים שניתן לתובע במועד סיום עבודתו או בכלל.
18. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהנתבעת לא הוכיחה כי הפקדות שביצעה לטענתה עבור התובע בחברת הפניקס פוטרות אותה באופן מלא או חלקי מתשלום פיצויי הפיטורים המגיעים לו.
עם זאת, ככל ואכן הופקדו בעד התובע כספים כלשהם עבור רכיב פיצוי פיטורים, כפי העולה לכאורה מאישור המס שהנפיקה הפניקס עבור האחרונה, הנתבעת תהא רשאית לקזזם מסכום הפיצויים שיפסק לתובע בפסק דין זה, במידה ותורה על שחרור הכספים, וכספים אלו יועברו בפועל לידי התובע.
שיעור פיצויי הפיטורים
19. התובע טוען שיש לחשב את פיצויי פיטורים לפי תקופת עבודה בת 23 חודשים, החל מיום 1.5.07 עד ליום 31.3.09, דהיינו תקופה הכוללת את תקופת אי הכושר שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.12.08 ועד ליום 31.3.09, בגין הפגיעה בעבודה מיום 30.12.08.
הנתבעת לא טענה דבר להגנתה לעניין חישוב גובה פיצויי הפיטורים.
20. בהתאם לפסיקה, אף זו שקדמה תיקון מספר 3 משנת 2009 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 – שאינו חל על המקרה שלפנינו – מעסיק יכול לפטר עובד השוהה בתקופת אי כושר ומקבל דמי מחלה. זאת, כל עוד אין מועד סיומם של יחסי העבודה קודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכוח חוק דמי מחלה (ע"ע (ארצי) 387/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' וניט (7.12.08)).
21. הנתבעת הודיעה לתובע במכתב פיטורים מיום 15.12.08 שעבודתו אצלה תסתיים בפועל ביום 31.12.08. כלומר, ההחלטה על סיום עבודתו של התובע ומועד סיומה התקבלה עוד לפני שנוצרה סיבה רפואית להיעדרותו מהעבודה. לא נטען בפנינו שהיה קשר כלשהו בין המחלה לפיטורים.
התובע גם לא טען כי במועד כניסת הפיטורים לתוקפם הוא היה זכאי לזכויות כלשהן מכוח חוק דמי מחלה, מה עוד שבמקרה הנדון לא חל חוק דמי מחלה, שכן אין מחלוקת שבעד תקופת ההיעדרות התובע היה זכאי לתשלום מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, וההודעה על פיטוריו ניתנה טרם הפגיעה בעבודה.
22. בנוסף לכך, סעיף 2 (7) לחוק פיצויי פיטורים, עליו נסמך התובע בתביעתו, קובע כי הפסקה בעבודה מחמת "תאונה או מחלה" אינה פוגעת ברציפות בין תקופת עבודה אחת לשנייה.
עם זאת, בשונה מעניין רציפות העבודה, לעניין תקופת הזכאות קובעת תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964, לגבי הפסקות עבודה שאינן באות במניין לצורך תשלום פיצויי פיטורים, כי הפסקה מחמת תאונה או מחלה לא תבוא במניין כאמור.
זאת, למעט תקופת הפסקה שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה עם זכות צבירה.
כך שבמקרה שלפנינו, לא ניתן היה ממילא להביא בחשבון את מלוא תקופת ההיעדרות של התובע במהלך תקופת אי הכושר שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי בחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו, מה גם שאין חולק כי התובע שהה כבר בתקופת אי כושר במהלך שנה זו בגין פגיעה בעבודה קודמת מיום 2.6.08, שהנתבעת כלל לא טענה בגינה לעניין חישוב תקופת הזכאות לתשלום פיצויי הפיטורים.
23. באשר לשיעור השכר הקובע, הרי שהתובע ביקש לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים לו לפי שכר חודשי בסך 13,196 ₪, שהוא השכר ששולם לו עבור אוגוסט עד דצמבר 2008, כפי העולה מתלושי שכרו, ושעליו לא חלקה ממילא הנתבעת בסיכומיה.
24. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתו שהחל מיום 1.5.07 עד ליום 31.12.08, המונה סך הכל 20 חודשי עבודה, בסך 21,993 ש"ח (לפי החישוב: 20/12 X 13,196 ₪).
הודעה מוקדמת
25. התובע עתר בתביעתו לתשלום הודעה מוקדמת של חודש ימים בסך 13,196 ₪. בהתאם לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, התובע, שעבד אצל הנתבעת למעלה משנה, זכאי להודעה מוקדמת של חודש ימים. הודעה מוקדמת יכול שתינתן בפועל, דהיינו, במהלכה יימשכו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, ויכול גם שתינתן על דרך תשלום תמורתה.
במקרה שלפנינו, מכתב הפיטורים שנמסר לתובע הוצא רק ביום 15.12.08, ולפיו הנתבעת הודיעה לתובע על סיום עבודתו אצלה ביום 31.12.08, לאחר תקופת הודעה מוקדמת.
התובע הודה כי "בסביבות ה-20 לחודש דצמבר 2008 או בסמוך לכך מסרה לי הנתבעת מכתב הפסקת וסיום עבודה ביום 31/12/08" (סעיף 3 לתצהירו), כאשר בחקירתו הודה כי הודע לו על הפסקת עבודתו ב "16-17 לחודש דצמבר, הוא בא אליי ואמר לי שהמצב ככה, יש לו בעיות והוא רוצה להפסיק את העבודה..." ואף אישר כי מר אוחיון הודיע לו מראש על הפסקת עבודתו והודה כי "הוא הודיע לי 14 יום קודם. נתן לי מכתב פיטורים" (ע' 15, ש' 2).
כך שאף לפי התובע, הנתבעת הודיעה לו סמוך למועד הודעת הפיטורים על סיום עבודתו אצלה.
בעניין זה אנו סבורים כי יש לראות בהודעת הפיטורים כהודעה שנמסרה לו במועד הוצאתה, ועל כן אין לקבל תביעתו לתשלום תמורת הודעה מוקדמת מלאה של חודש ימים. עם זאת, ובניגוד למצויין בתלוש שכרו של התובע עבור דצמבר 2008, התובע קיבל בפועל הודעה מוקדמת רק בעד מחצית חודש זה. על כן הוא זכאי לתשלום יתרתה.
26. לאור האמור לעיל, התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בעד מחצית חודש, בסך 6,598 ₪.
שכר עבודה
27. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע היה זכאי לתשלום שכר עבודה מלא עבור דצמבר 2008. לטענת התובע, מאחר שרק המחאה אחת מתוך שתי ההמחאות שנתנה בידו הנתבעת לתשלום שכר חודש זה נפרעה על ידו, נותרה האחרונה חייבת בתשלום יתרת שכר עבודתו עבור חודש זה בסך 6,598 ש"ח.
הנתבעת טענה כי אמנם בתחילה שילמה לתובע שכר חודש זה בשתי המחאות, אך במקום ההמחאה השנייה בסך 5,000 שחוללה באי פירעון שילמה לתובע בפברואר 2009 או במועד סמוך לו סכום של 5,000 ₪ במזומן.
כנגד תשלום זה התובע התחייב בפני הנתבעת להחזרת ההמחאה האמורה, אולם במקום לעמוד בהתחייבותו זו הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ועודו פועל מול הנתבעת למימוש המחאה זו במקביל לניהול תביעה זו.
28. פסיקת בית הדין קבעה כי טענת המעביד כי שילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או סיומה היא במהותה טענת "פרעתי". הנטל להוכיחה מוטל על המעביד. ככל שהמדובר בהוכחת תשלום שכר, על המעביד להציג הוכחה לביצוע התשלום בפועל כגון מסמך המעיד על העברה בנקאית, המחאה שנמסרה לעובד, אישור חתום על ידי העובד, וכיו"ב.
עוד נקבע כי משקל הראיה הנדרש משתנה בנסיבות כל מקרה. בכלל זה, יש להביא בחשבון האם מדובר במעסיק שהוא חברה בע"מ או עסק, החייב בניהול ספרי חשבונות ומנהל הנהלת חשבונות מסודרת, ושבו השכר משולם לעובד באמצעות המחאה או העברה לחשבון הבנק של העובד (עע 42463-09-11 גולן נ' נגריית שירן בע"מ (18.3.13)).
29. שני הצדדים במקרה שלפנינו מסכימים על כך שההמחאה הנוספת על סך 5,000 ₪, שניתנה לתובע בעד תשלום שכרו, לא נפרעה. טענת הנתבעת ששילמה במקום זאת לתובע את סכום ההמחאה במזומן לא נתמכה בכל ראייה מלבד בעדותו של מר אוחיון, שאין בה להערכתנו די בנסיבות העניין. נוסיף בקשר לכך שהנתבעת ויתרה על העדתה של מנהלת החשבונות חדוה, ואף לא העידה בעניין זה את מנהל העבודה, מר אורי אוחיון, שלטענתו נכחו בעת ביצוע התשלום (ע' 22, ש' 2). על כן, לא הרימה הנתבעת כלל את נטל הראייה המוטל עליה בעניין זה.
30. בטרם נחתום נציין למען הסדר הטוב שעל פי המסמכים שבתיק בית הדין, התנגדותה של הנתבעת לביצוע ההמחאה בלשכת ההוצאה לפועל נדחתה, והתובע לא הצליח לפרוע אותה עד היום אף במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.
לאור האמור לעיל, התובע זכאי לתשלום יתרת שכר עבודה עבור דצמבר 2008 בסך 6,598 ש"ח, כנתבע על ידו בכתב התביעה, ובלבד שהתובע לא יזכה בכפל תשלום בגין הגשת ההמחאה האמורה לביצוע בהוצאה לפועל.
חופשה שנתית
31. התובע עתר לתשלום פדיון 24 ימי חופשה שנתית בסך כולל של 10,557 ₪, באשר לטענתו לא קיבל מעולם חופשה. הנתבעת טענה כי התובע הועסק אצלה רק תקופה של שנה ושבעה חודשים, החל מיום 1.5.07 עד ליום 31.12.08, וניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו ובכלל זה אף החסיר ימי עבודה ביתר, כפי העולה מתלושי שכרו.
32. הלכה היא כי הנטל על המעביד להוכיח יתרת חופשה שנתית, ובכלל זה חובה עליו לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב, כמה נתן, ולהציג פנקס חופשה שניהל עבור העובד (דב"ע לא/22 - 3 ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג' 215 (13.1.72); ס' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951).
הנתבעת לא הציגה כל רישום או תיעוד בנוגע לימי חופשתו של התובע, בעוד שכפי העולה מתלושי השכר שהוגשו לנו, הנתבעת לא ביצעה במסגרתם מאזן של ימי החופשה השנתית שנוצלו ונצברו בעד התובע במהלך התקופה, אלא רק ציינה בחלק מתלושי שכרו עבור החודשים אוגוסט 2007 עד דצמבר 2007 כי נצברו לזכותו בסך הכל 10 ימי חופשה, כשבמהלך כל החודשים האלה התובע לא ניצל בפועל ימי חופשה.
33. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, התובע היה זכאי בעד השנתיים הראשונות לעבודתו ל- 14 ימי חופשה. הנתבעת לא טענה להגנתה כי מכסת ימי החופשה של התובע אינה עומדת על השיעור הנטען על ידו, אלא רק טענה להגנתה כי תקופת הזכאות של התובע עומדת על תקופת עבודה של שנה ושבעה חודשים החל מיום 1.5.07 עד ליום 31.12.08.
34. יחסי העבודה בין התובע לנתבעת נמשכו מיום 1.5.07 ועד ליום 31.12.08, כשבמהלך תקופה זו התובע שהה בתקופת אי כושר שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, בגין הפגיעה בעבודה מיום 2.6.08.
אין המדובר בתקופת עבודה בפועל אלא בתקופה בה היה זכאי התובע לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי בלבד. משכך, אנו מקבלים טענת הנתבעת כי תקופת הזכאות של התובע לתשלום ימי חופשה עומדת על שנה ושבעה חודשים בלבד (סעיף 3(ב) לחוק חופשה שנתית; עס"ק 68-09 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אלביט מערכות (29.11.12)).
על כן, התובע זכאי עבור שנת עבודתו הראשונה ל–14 ימי חופשה ובעד שנת עבודתו השנייה החלקית ל- 8 ימי חופשה.
35. הנתבעת לא חלקה על ערך יום החופשה שחושב על ידי התובע, על כן אנו מקבלים אותו כנכון, ומכאן שהתובע זכאי לתשלום בעד 22 ימי חופשה בסך כולל של 9,677 ₪ (לפי החישוב: 440 ש"ח X 22 ימי חופשה).
הבראה
36. התובע עתר בתביעתו לתשלום פדיונם של עשרה ימי הבראה, לפי ערך יום הבראה בסך 331 ₪ ובסך כולל של 3,310 ש"ח, שכן לטענתו הנתבעת לא שילמה לו כל תשלום בעד דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו אצלה.
37. הנתבעת טענה כי תביעתו של התובע התיישנה, ובכל מקרה כי שולמו לו דמי הבראה כדין. זאת, על סמך תלושי שכרו. עוד טענה, כטענה חלופית, שהשיעור הנתבע על ידו בעד הבראה שגוי, שכן תקופת עבודתו עמדה על שנה ושבעה חודשים בלבד.
38. הנטל להוכיח תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד. בתלושי השכר שהוגשו לנו לא מצאנו כל התייחסות לתשלום דמי הבראה. על כן, לא הוכח ולו לכאורה על ידי הנתבעת כי אלה שולמו לתובע בשיעור זה או אחר במהלך תקופת עבודתו אצלה.
39. בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש תביעה לפדיון דמי הבראה לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד מוגבלת לשנתיים האחרונות לעבודתו של העובד. תקופת עבודתו של התובע אינה עולה ממילא על שנתיים ימים. על כן, התובע זכאי לתבוע את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו בעדה.
40. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבוריות, התובע היה זכאי בעד כל אחת משתי שנות עבודתו הראשונות ל-6 ימי הבראה, על אף שבפועל התובע עתר כפי הנראה לתשלום דמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה הכללי.
הנתבעת חלקה בתביעתה רק על תקופת העבודה לצורך חישוב דמי ההבראה, העומדת לטענתה על שנה ושבעה חודשים בלבד. בהינתן קביעתנו לעיל כי תקופת עבודתו של התובע הסתיימה בפועל ביום 31.12.08, ונוכח העובדה כי התובע שהה במהלכה בתקופת אי כושר בגין פגיעה בעבודה מיום 2.6.08 בעדה שולמו לו דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי, אנו מקבלים טענת הנתבעת כי תקופת העבודה נושאת הזכאות לתשלום דמי הבראה עומדת על שנה ושבעה חודשים בלבד.
משכך, התובע זכאי עבור שנת עבודתו הראשונה ל- 6 ימי הבראה ובעד שנת עבודתו השנייה החלקית ל- 3.5 ימי הבראה, כשערך יום הבראה על פי צו ההרחבה בענף הבנייה עמד על 351 ₪, והוצמד לערכו של יום הבראה במגזר הציבורי.
על כן, התובע זכאי לדמי הבראה בעד שנת עבודתו הראשונה בסך 2,106 ₪ (6 ימים X 351 ₪), ובעד שנת עבודתו השנייה החלקית בסך 1,229 ₪ (3.5 ימים X 351 ₪), ובסך הכל 3,335 ₪ בעד תקופת עבודתו. מאחר שאין לפסוק לתובע סעד מעבר לזה שנתבע בתביעתו, התובע זכאי לתשלום בעד דמי ההבראה שנתבע על ידו בכתב התביעה.
לאור האמור לעיל, התובע זכאי לתשלום פדיון דמי הבראה בסך 3,310 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות
41. התובע טען שהנתבעת לא ביצעה בעדו הפרשות לקרן הפנסיה עבור מאי 2007 עד מרץ 2008 וכן עבור דצמבר 2008. על כן עתר לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות עבור חודשים אלה בשיעור כולל של 9,501 ₪, המחושב לפי שיעור הפרשות של 6%, 12 חודשי עבודה, ושכר קובע בסך 13,196 ₪.
הנתבעת טענה כי ביצעה עבור התובע הפרשות פנסיוניות כפי העולה מתלושי שכרו ובדפי פירוט שהגישה לעניין זה של חב' הביטוח "הפניקס" ברכיב התגמולים והפיצויים (נספחים ב' לתצהיר מר אוחיון).
42. מתלושי שכרו החלקיים של התובע עבור השנים 2007-2008, לא מצאנו תיעוד לכך שהנתבעת ביצעה ניכויים או הפרשות סוציאליות כלשהן בעד התובע עבור מאי 2007 עד פברואר 2008, בעוד שעבור מרץ 2008 – מאי 2008 וכן אוגוסט 2008 עד דצמבר 2008 בוצעו ניכויי שכר חודשיים, על פי רוב בסך 620 ₪, לחברת הביטוח "הפניקס" ניכויים שהצטברו לכאורה לסך 4,998.86 ₪ ברכיב זה נכון לדצמבר 2008 (נספחים 4-22 לתצהיר התובע).
זאת ועוד. כפי העולה מאישור עבור מס הכנסה לשנת 2008 שהנפיקה הפניקס עבור הנתבעת, שולמה על ידי האחרונה פרמיה בשנה זו עבור התובע בסך כולל של 6,268 ₪ וזאת ברכיב פיצויים בלבד (נספחים ב' לתצהיר מר אוחיון).
נוכח כל האמור, לא הוכח על ידי הנתבעת כי ביצעה עבור התובע הפרשות פנסיוניות מלאות ברכיב התגמולים חלק עובד ומעביד במהלך כל תקופת עבודתו, ובכל מקרה מעבר לחודשי העבודה שהתובע הודה כי הופקדו בעדם דמי גמולים ולא תבע בעדם (ע' 13, ש' 19; ע' 14, ש' 2).
43. בנסיבות אלה, ומשהסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות בגובה שיעורן. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, התובע היה זכאי לביצוע הפרשות פנסיוניות ברכיב התגמולים בשיעור 6%. משאין הנתבעת חולקת על גובה שכרו הקובע של התובע, הוא זכאי למלוא הפיצוי הנתבע על ידו בכתב התביעה עבור מאי 2007 עד מרץ 2008 וכן עבור דצמבר 2008.
44. משכך, התובע זכאי לפיצויי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 9,501 ₪, שיישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.3.08 (מחצית תקופת העסקה) ועד מועד התשלום בפועל.
סוף דבר
45. תביעת התובע מתקבלת ברובה המכריע. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. פיצויי פיטורים בסך 21,993 ₪. הנתבעת רשאית לקזז מסכום זה כספים הבאים על חשבון פיצויי הפיטורים בלבד בתוכנית ביטוח החיים של חברת הפניקס, ככל שנצברו כאלה, בכפוף לשחרור הכספים לזכות התובע.
ב. יתרת תמורת הודעה מוקדמת בסך 6,598 ₪.
ג. שכר עבודה בסך 6,598 ₪.
ד. פדיון דמי הבראה בסך 3,310 ₪.
ה. פדיון דמי חופשה שנתית בסך 9,677 ₪.
ו. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות בסך 9,501 ₪.
הסכומים שבסעיפים א'- ה' לעיל יישאו כולם הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.1.09 (מועד סיום ההעסקה) ועד מועד התשלום בפועל. הסכום שנפסק בסעיף ו' יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.3.08 (מחצית תקופת ההעסקה) ועד מועד התשלום בפועל.
במידה ויתברר בהליכי הוצאה לפועל, כי התובע פועל הן לביצוע פסק דין זה והן לביצוע ההמחאה על סך 5,000 ₪ מיום 15.2.09, תהא זו הגנה טובה לנתבעת, בהליכי הוצאה לפועל, לטעון כי אין לחייבה בביצועה של ההמחאה הנ"ל ופסק הדין גם יחד.
בנוסף, ומשהתקבלה מרבית תביעתו של התובע, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.
ניתן היום, ב' חשון תשע"ד, (06 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים.
נ.צ. לאה חלה, עובדים דורי ספיבק, שופט אב"ד נ.צ. גרשון עמל, מעבידים
יש לך שאלות על פסק הדין? רוצה להתייעץ בעניין אישי?
ליחצו כאן לפניה וקבלת יעוץ משפטי אישי מעורך דין מנוסה!
