יוסף יטח נ' מוסך האומן (קרית שמונה) בע''מ

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת - ס"ע 50054-02-12

לפני:

• כב' השופטת אורית יעקבס
• נציג ציבור (מעבידים): מר רבאח אסדי

התובע: יוסף יטח  ת.ז. - ע"י ב"כ עוה"ד יניב נשיא

הנתבעת: מוסך האומן (קרית שמונה) בע"מ  ח.פ. 512711375 - ע"י ב"כ עוה"ד נוג'ידאת סאפי

פסק דין

1. התובע פוטר לאלתר מעבודתו בחברת מוסך האומן (ק"ש) בע"מ (להלן: "הנתבעת") ביום 02.06.2012, כאשר פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת לא שולמו לו משום, שלטענת הנתבעת, הוא התנהג באלימות כלפיי מנהלי הנתבעת ובצורה מחפירה כלפי לקוחותיה ועובדיה.

התובע עותר לקבלת מלוא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, כמו גם פיצוי מיוחד ונוסף בסך 36,000 ₪ בגין התנהלות הנתבעת, אופן פיטוריו ואי עריכת שימוע וליתר זכויותיו הסוציאליות להן הוא זכאי.

2. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת, כפי שהן עולות מהמוסכמות ומחומר הראיות שבתיק:

א. הנתבעת, חברה בע"מ, הינה מוסך לתיקון כלי רכב.

ב. מר אלברט בוחבוט ואשתו הגב' ברוריה בוחבוט (להלן: "מר וגב' בוחבוט בהתאמה"), הינם הבעלים ומנהלי הנתבעת.

ג. התובע החל העסקתו בנתבעת ביום 12.05.2008 בתור עובד מחלקת פרונט רכב ושימש בתפקידו זה עד ליום 06.02.12, מועד סיום העסקתו.

ד. בין הצדדים נחתם הסכם העסקה הן ביום 25.05.10 והן ביום 28.05.10 המסדיר את תנאי העסקתו של התובע.

ה. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף המוסכים 1995 (להלן: "צו ההרחבה").

ו. הנתבעת התחילה להפריש, על שם התובע, כספים לקרן פנסיה, החל מחודש יולי 2010.

ז. ביום 02.02.2012 התגלע ויכוח בין התובע למנהלי הנתבעת, בנסיבות שנויות במחלוקת, בעקבותיו זומנה, על ידי הגב' בוחבוט, משטרה לחצרי הנתבעת.

ח. ביום 06.02.2012 נמסר לתובע מכתב שהוכתר "מעשה התפטרות - פיטורין בלא זכאות לדבר" (נספח א לתצהיר התובע) במסגרת מכתב צויינה סיבת הפיטורים כך:

"... התנהגותך האלימה והפרועה, המזלזלת בכל דין, הסכם שלא לדבר אדם ועבודה, מחייבת את מרשתי להודיעך כי היא רואה בהתנהגות זו נטישת העבודה והתפטרות מצידך".

ט. עוד באותו היום, ה- 06.02.2012 בסביבות השעה 09:55, הגישה הגב' ברוריה בוחבוט תלונה במשטרה כנגד התובע, בגין "איומים" ו- "תקיפה סתם" שבוצעה לפי הנטען ביום 02.02.2012 בשעה 11:00 (נספח ד' לתצהירה של הגב' בוחבוט).

י. לאחר פיטורי התובע, ערכה הנתבעת גמר חשבון במסגרתו שילמה לו הפרשי שכר ונסיעות, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית וקיזזה משכרו האחרון של התובע פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

יא. מחודש 3/12 החל התובע לעבוד בחברת צ'מפיון מוטורוס.

3. מהלך הדיון

בדיון שהתקיים ביום 17.06.2013 שמענו את עדות התובע ועדות מנהלת הנתבעת - הגב' בוחבוט, המצהיר השני מטעם הנתבעת ומנהלה הנוסף - מר בוחבוט, לא התייצב לדיון, לפיכך ויתרה הנתבעת על עדותו ומשכה תצהירו מתיק בית הדין (עמ' 2 שורות 20-21 לפרוטוקול ועמ' 3 שורות 9-10 לפרוטוקול).

דיון ההוכחות התנהל בהרכב חסר בהעדרו של נציג ציבור עובדים, אשר הוזמן ולא הגיע (עמ' 2 שורות 12-19 לפרוטוקול).

4. גדר המחלוקת-

א. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום יחסי עובד-מעביד, ביניהם? והאם בנסיבות אלו זכאי התובע לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין, לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת, ואם כן לכמה?

ב. כן נדרשים אנו להכריע בסוגיות נוספות-

* מהו שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו?

* האם זכאי התובע לתשלום פדיון ימי חופשה ודמי הבראה?

* האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה?

* האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר בגין שנת עבודתו האחרונה?

* האם זכאי התובע ליתרת שכר 1/12 ולפיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום שכר חודש זה?

5. סיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים - פיטורים או התפטרות?

הנתבעת חזרה וטענה כי לא פיטרה את התובע. לשיטתה, התנהגותו האלימה של התובע במהלך תקופת עבודתו אצלה; כלפי מנהליה, צוות עובדיה ולקוחותיה, מהווה מעשה התפטרות ומשכך, יש לראות את התובע כמי שהתפטר מיוזמתו, ועל כן אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התובע מאידך טוען כי פוטר מעבודתו בצורה מבישה, על אלתר, וללא שימוע והוא נאחז במכתב שנמסר לו על ידי הנתבעת ביום 06.02.2012, שהוכתר "מעשה התפטרות- פיטורין בלא זכאות לדבר" (נספח א לתצהיר התובע). אשר במסגרתו נכתב, בין היתר "אשר על כן, אבקשך לעזוב ומיידית את שטחי מרשתי ועסקיה ולא להתקרב עוד אליהם ו/או לבעלי ומנהלי מרשתי ולכל הקשור אליה".

נקדים ונאמר, כי מחומר הראיות שהוצג לתיק עולה כי היוזמה להפסקת העסקתו של התובע היתה של הנתבעת, בעקבות אירוע שהתרחש ביום 02.02.12, עליו נרחיב בהמשך, ואשר הביאה להחלטה כי "אין חוק בעולם המחייב אותי להמשיך ולהעסיק אדם המסכן את גופי ואת חיי????" (סעיף 12 לתצהיר גב' בוחבוט), לפיכך יש לראות את התובע כמי שפוטר מעבודתו.

ובהקשר זה נציין כי ככלל, ההכרעה אם בפיטורים או בהתפטרות עסקינן, נקבעת לפי ה"בדיקה מיהו הצד הפועל על מנת להביא לניתוק היחסים" ו- "השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר.

לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד" (דב"ע שם/ 3-116 שלום סלמה- מדינת ישראל, פד"ע יב' 375).

לגרסתה של גב' בוחבוט, ביום 02.06.2012, יום עבודתו האחרון של התובע, הוא נקרא לבירור אודות יחסיו המחפירים ואיומיו כלפי הלקוחות ועל העדר ציות להוראות בכל הקשור לשעות תחילת העבודה ולסיומה בעקבות כך תקף את בעלה - מר בוחבוט, ואיים עליו ברצח כן איים עליה, בנוכחות עובדי הנתבעת, באומרו "אני אקרע אותך לגזרים", לגרסתה, התובע המשיך להתפרע במקום ועל כן הזמינה את המשטרה כאשר, לאחר הגעת המשטרה המליץ אחד השוטרים על אי הגשת תלונה עד אשר יירגעו הרוחות.

התובע הגדיל לעשות ושלח לה, לטענתה, ביום 05.02.12 הודעה כתובה לנייד שלה בה ציין כי כל עוד שאין לו מכתב פיטורים ביד ימשיך להתייצב לעבודה.

הגב' בוחבוט המשיכה וטענה, כי מחשש ממשי שמא התובע יפגע בה או בבעלה הגישה נגדו תלונה במשטרה ביום 06.02.12 בגין איומים ושלחה לו באמצעות בא כוחה מכתב בו ציינה כי התנהגותו מהווה בעצם מעשה התפטרות.

בעדותו לפנינו, מסר התובע תיאורו לאשר התרחש ביום ה- 02.02.2012, אירוע שכאמור הסתיים במסירת מכתב הפיטורים, להתרשמותנו התובע מסר, תמונה חסרה ובלתי מדוייקת לאשר התרחש, ניסה להציג מצג של התעמרות בו מצד גב' בוחבוט, בעוד הוא נותר מאופק ומרוסן, התובע העיד כי: "הרבה ממה שרשום וקראתי בתצהיר של ברוריה (הכוונה לגב' בוחבוט) הוא לא נכון.

נכון שהיה שם באמת צעקות מהכיוון של ברוריה, היה שם גם התלהמות מכיווני שהחזרתי לה בקול קצת גבוה, וזהו, העניין עם העובדים שאתה אומר, העובדים היו ליד הדלת, הם שמעו את הצעקות, אז הם באו ותפסו אותי, הם באו ולקחו אותי הצידה ואמרו שאין לי מה להתעצבן ולצעוק, כי אני יודע עם מי יש לנו עסק" (עמ' 14 שורות 8-12 לפרוטוקול) גרסתו של התובע לא היתה משכנעת ועדותו, בעניין זה, לא הייתה מהימנה עלינו, לדידנו, לו היתה אמת בגירסת התובע לפיה הצעקות היו מכיוונה של גב' ברוריה בלבד וכי החזיר לה בקול קצת גבוה - לא ברור מדוע היה צורך שעובדי המוסך יבואו ויתפסו אותו ויקחו אותו הצידה להירגע.

נטיית התובע למזער את חלקו באירוע, תוך מסירת גרסה מרוככת, עמומה ומאופקת, של האירועים, יש בה כדי לפגום במהימנותו ובאמינותו, ואנו שוכנענו בנכונות גרסתה של הגב' בוחבוט לפיה קדם לפיטוריו של התובע ויכוח קולני וכי וויכוח זה היה מלווה באיומים מצד התובע.

אולם, חרף זאת ולא רק בשל העובדה שהנתבעת בחרה שלא להביא עדים לאישוש גרסתה, לא מצאנו כי ניתן לראות בהתנהגות התובע משום התפטרות וכן לא ניתן לראות באי התייצבותו לעבודה ביום 05.02.12 לעבודה ובשליחת המסרון (s.m.s) "כל עוד אין לי מכתב פיטורים ביד, אני מתייצב כל יום לעבודה. זאת חובתי", משום התפטרות, נהפוך הוא - המסרון מראה כי לתובע לא היתה שום כוונה לסיים, מיוזמתו, את עבודתו, וכי היתה לו נכונות להפסיק ולהגיע לעבודה, שכן הבין כי הנתבעת אינה מעוניינת בהמשך העסקתו, אולם זאת רק לאחר קבלת מכתב פיטורים.

מכל האמור לעיל עולה כי בפועל מי שפעל לניתוק היחסים בין הצדדים בצורה ברורה וחד משמעית היא הנתבעת משהפך התובע לדבריה "להיות סכנה למנהלי החברה ומטעם זה ביקשנו להפסיק יחסי העבודה בינינו לבין התובע" (דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 2 שורות 6-7 לפרוטוקול הדיון מיום 12.09.12).

לנוכח האמור לעיל, הרינו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו ולפיכך זכאי הוא, לתשלום פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים").

בשולי הדברים נעיר, כי לו היתה מודה הנתבעת כי פיטרה את התובע בשל התנהגותו, העולה כדי הפרות משמעת חמורות ובמקביל היתה טוענה כי יש מקום לשלול את פיצויי פיטוריו, היה מקום לבחון אם ענין לנו במקרה התואם את הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים").

אולם משלא טענה הנתבעת טענה זו (למעט אמירה לאקונית וחסרה במסגרת סיכומיה) ולמרות שהתרשמנו כי לו היתה נטענת טענה שכזו, יתכן מאוד והיה מקום לשלול מהתובע, באופן חלקי, את פיצויי פיטוריו, הרי שאין לנו אלא לקבוע כי משהנתבעת לא הוכיחה את גרסתה לפיה התובע התפטר ומשקבענו כי התובע פוטר, הרי הוא זכאי, כאמור לעיל, למלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו לפי חוק פיצויי פיטורים.

6. האם זכאי התובע לדמי ההודעה המוקדמת?

משהגענו למסקנה כי התובע זכאי לתשלום מלוא פיצויי פיטורים היות והוא פוטר מעבודתו ומאחר והנתבעת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי התובע פוטר בנסיבות המצדיקות את שלילת פיצויי פיטוריו מכח סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים והיות ובסעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001, נקבע כי ההוראות על חובת מתן הודעה מוקדמת לא יחולו על מעביד: "בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים..." הרי שהנתבעת לא הייתה זכאית לקזז סכום זה ממשכורתו האחרונה של התובע אלא לשלם לו אותו.

7. האם זכאי התובע לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים?

בנסיבות תיק זה, הרינו קובעים כי בין הצדדים היו קיימים חילוקי דעות, של ממש, באשר לעצם זכאותו של תובע לקבלת פיצויי פיטורים כאשר טעותה של הנתבעת היתה טעות כנה ועל כן החלטנו שאין מקום לחייבה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

8. זכות השימוע

התובע טוען כי הוא פוטר בצורה מבישה ללא אפשרות להשמיע טענותיו ועל כן זכאי הוא לפיצוי בסכום של 36,000 ₪. אין חולק, כי ביום 06.02.2012 נמסר לתובע מכתב פיטורים שהוגדר כ- "מעשה התפטרות - פיטורין בלא זכאות לדבר", אין חולק כי בטרם מסירת מכתב זה לא נערכה עם התובע שיחה מסודרת במסגרתה ניתנה לו ההזדמנות להשמיע טענותיו.

כידוע זכות השימוע לפני פיטורים הינה זכות מהותית ויסודית של העובד המוקנית מכוח כללי הצדק הטבעי, המחייבים מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה.

זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת, מהן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו, ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה כדי לפגוע בזכויותיו [ע"ע 1027/01 ד"ר יוסף גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל פד"ע לח 448, 455-460 (2003)]. על פי ההלכה הפסוקה, זכות השימוע עומדת לעובד גם כלפי מעסיק פרטי.

הנתבעת תיארה דרך העדה היחידה מטעמה, הגב' בוחבוט, את האירועים והנסיבות אשר הובילו לפיטוריי התובע. לגרסתה, התובע ניסה זמן רב, מסיבות השמורות עימו, "לסחוט" באיומים ממנה ומבעלה, מר בוחבוט, מכתב פיטורים ומשלא קיבל מבוקשו תקף את בעלה מר בוחבוט ואף איים להרגו (סעיף 6 לתצהיר).

הגב' בוחבוט סיפרה, כי התובע  נהג באלימות פיסית ומילולית כלפי חלק מלקוחות הנתבעת, דבר שאילץ אותה לקיים עימו שיחות רבות מספור.

עוד סיפרה הגב' בוחבוט, כי בשל התנהגותו התוקפנית, האלימה וחסרת המעצורים נקרא התובע לשימוע ביום 25.05.2010 לפניה ולפניי בעלה ולאחר דין ודברים נחתם בין הצדדים הסכם במסגרתו התחייב התובע לשנות התנהגותו כלפיי צוות העובדים ולקוחות הנתבעת (ההסכם צורף כנספח ג' לתצהיר) .

בשלבים הנ"ל, לא הביאה התנהלותו הבעייתית והאלימה, הנטענת, של התובע לידי פיטוריו, כאשר הגב' בוחבוט הצהירה, כי אך בשל נחיצותו בנתבעת במחלקת הפרונט ובעקבות התערבות מכריו וקרוביו בחרו לא לפטרו ונאלצו למחול לו ולסלוח לו פעם אחר פעם עד שהגיעו מים עד נפש.

בענין טענות הנתבעת באשר להתנהגותו האלימה והבעייתית של התובע לאורך תקופת עבודתו, טענות שמצאו להן תימוכין במכתבי והודעות ההתראה שהוצאו על ידי הנתבעת בהזדמנויות שונות; ב-16.08.2010, 13.10.10 ו-14.09.2011 (נספחים ב'1 – ב' 3 בהתאמה לתצהירה של גב' בוחבוט) ואשר את קבלתם אושרה על ידי התובע בחקירתו הנגדית משנשאל;

"ש. במהלך תקופת עבודתך כמה התרעות ניתנו לך על ידי המעסיקה, הכוונה ביחס להתנהגות?

ת. כמה במספרים?

ש. כן במספר בממוצע. 20 פעם.

ת. לא זוכר. אבל לא עולה על פעמיים, שלוש.

ש. בעל פה או בכתב?

ת. מה שאני אומר זה בכתב

ש. בעל פה זכור לך כמה?

ת. לא. " (עמ' 12 שורות 13-21 לפרוטוקול).

תוכן מכתבי ההתראה שנמסרו לתובע "בזמן אמת" מעידים כי היו תלונות על דרך התנהלותו של התובע עם הנהלת הנתבעת ולקוחותיה ומחזקים את גרסת הנתבעת וטענותיה כי קדמו לפיטוריו אזהרות והתראות לגבי התנהגותו הבעייתית.

על אופיו האלים והבעייתי של התובע ועל ניסיונותיה של הנתבעת לרסן התנהגותו ולהמשיך להעסיקו למדים אנו גם מהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, שנתיים לאחר תחילת העסקתו של התובע ביום 25.05.2010 וביום 28.05.2010 (נספח ג' לתצהירה של גב' בוחבוט ונספח ב' לתצהיר התובע בהתאמה), במסגרתו ביקשה הנתבעת להסדיר בין היתר שעות עבודתו של תובע, אופן התנהגותו ותפקודו בעבודה.

משנשאל התובע בחקירתו הנגדית למה לדעתו הוכנס סעיף המסדיר "התנהגותו במקום העבודה ותפקוד בעבודה, התנהגות נורמלית ונאות..." השיב "למה הם דאגו אני לא יודע, אבל נראה לי לגיטימי שבהסכם עבודה יהיה סעיף כזה, למה לא? במיוחד עובד שעובד עם לקוח" (עמ' 12 שורות 5-12 לפרוטוקול).

מהראיות והעדויות כמפורט לעיל, עולה כי טענות הנתבעת בדבר התנהגותו הבעייתית של התובע בתקופת עבודתו יש להן עם מה לסמוך, כאשר הנתבעת, באמצעות חוזי העבודה והמכתבים הצליחה אף להוכיח כי טענותיה כלפי התנהגותו הבעייתית של התובע, נאמרו לו, לא אחת, וכי הוא היה מודע להן.

בנסיבות שנוצרו - קרי התנהגותו הבעייתית של התובע, לאורך זמן ואירועי היום האחרון שקדם לפיטוריו, בו התרשמנו כי הדברים הגיעו לנקודת האל חזור, הרי שבעובדה שבמסגרת הודעת ה-SMS, ששלח התובע לנתבעת הוא לא טען דבר כנגד עצם פיטוריו וכן לא ביקש כי תינתן לו ההזדמנות לטעון טענותיו, יש כדי להצביע על כך שלא היתה לו כל טענה בענין זה וכי ידע היטב מדוע הנתבעת אינה מעוניינת להמשיך להעסיקו. דברים אלו אף זכו לתימוכין בעדותו של התובע (עמ' 18 שורות 4-11 לפרוטוקול).

בנסיבות אלו, הרינו קובעים כי אין מקום לפסוק לתובע פיצויי כלשהו בגין אי עריכת שימוע.

9. מהו שכרו הקובע של התובע?

התובע ביקש לחשב את הזכויות המגיעים לו לפי שכר חודשי ברוטו , שכן מכל סכום שיפסק לו, למעט פיצויי פיטורים, יש לנכות תשלומי חובה- מס בריאות, ביטוח לאומי ודמי ביטוח, משכך ובהתאם להסכם העסקתו (נספח ב' לתצהירו) העמיד את שכרו הקובע בניכוי דמי הנסיעות על סך של 6,000 ₪ לחודש.

הנתבעת, טענה, מנגד כי התובע עבד בשכר יומי החל מיום עבודתו הראשון ועד לפיטוריו, כפי שהדבר משתקף מהסכם העסקתו ומתלושי שכרו, וכי שכרו הקבוע צריך לעמוד על ממוצע השכר בשנה האחרונה לפי יומית (עמ' 2 שורות 26-27 לפרוטוקול מיום 12.09.12).

דיון והכרעה

מעיון בהסכמי העבודה שנחתמו בין הצדדים (מיום 25.05.10 ומיום 28.05.10) עולה כי שכר התובע השתלם על בסיס יומי, לפיכך ובהיקש מתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד- 1964, יש לראות בעובד דוגמת התובע כמי שיש לחשב את שכרו לצורך פיצויי פיטורים על בסיס ממוצע עבודתו בשנים עשר החודשים האחרונים לעבודתו.

לפיכך ולאור האמור לעיל, ערכנו את חישוב שכרו הקובע של התובע לפי ממוצע 12 חודשי עבודתו האחרונים אולם הואיל והסכום שהתקבל אצלינו היה נמוך מהסכום אליו התייחסה הנתבעת כשכרו הקובע של התובע -  4,974 ₪ ובהתאם קיזזה משכרו סכום זה בגין אין מתן הודעה מוקדמת (סעיף 14 לכתב ההגנה) הרינו רואים בכך משום הודאת בעל דין לענין גובה השכר ולפיכך בהתאם לו, נערוך את חישובנו.

10. האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית?

התובע, טען בכתב התביעה, כי הוא זכאי למלוא ימי החופשה המגיעים לו בהתאם לאמור בהסכם הקיבוצי החל על הענף, ולפיכך הוא זכאי במועד סיום עבודתו ל-46.75 ימי חופשה, לפי תעריף יומי של 230.70 ₪.

הנתבעת טענה, בכפוף לתקופת ההתיישנות של 3 שנים החלה על רכיב זה, כי התובע אינו זכאי לפדיון חופשה שנתית מאחר ובמהלך תקופת עבודתו ניצל חלק ניכר מימי החופשה שעמדו לרשותו, כאשר בסיום תקופת עבודתו, קיבל פדיון חופשה שנתית בתלוש השכר האחרון לחודש פברואר 2013 (נספח א' 46 לתצהיר גב' בוחבוט ), בתמיכה לטענה זו, הפנתה לתלושי השכר של התובע וכן לפנקס חופשות שהיא מנהלת (נספח ח' לתצהיר גב' בוחבוט).

כידוע, נטל ההוכחה כי מלוא החופשה השנתית ניתנה בפועל לעובד, והוכחת יתרת החופשה השנתית המגיעה לו על פי דין, מוטל על כתפי המעביד. נטל זה נגזר, בין היתר, מכוח חובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, כמו גם החובה לנהל פנקס חופשה שבו ירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שנקבעו בתקנות חופשה שנתית לרבות מועד החופשה שניתנה לעובד ודמי החופשה ששולמו בגינה (דב"ע לא3-22/ ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג 215).

במקרה שלפנינו ובניגוד לנטען בכתב התביעה, הודה התובע, במהלך הדיון המוקדם ולאחר שב"כ הנתבעת ציין כי:"זו היתרה שיש לתובע. יש לנו רישום מסודר לגבי הימים בהם לקח התובע חופשה, אני מציג לבית הדין פנקס ריכוז חופשה מטעם הנהלת חשבונות" - "אני מאשר כי בשנה הראשונה ניצלתי עד 7 ימי חופשה בעקבות חופשה בחו"ל" (עמ' 3 שורות 16-19 לפרוטוקול).

מכאן שטענתו הראשונית לפיה "על אף האמור בתלושי השכר הרי שהתובע לא קיבל פידיון חופשה ואף לא יצא לחופשה", התבררה כטענה לא נכונה. לפיכך ולמרות שהעדה מטעם הנתבעת - גב' בוחבוט, לא ידעה להסביר את הפירוט שבתלושי השכר או את פנקסי החופשה שהוגשו (עמ' 32 שורות 26-28 ועמ' 33 שורות 1-7 לפרוטוקול) הרי שאין בכך כדי ללמד שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת ענין החופשה שכן הנתונים שבדו"חות החופשה שהוצגו על ידי הנתבעת, בדבר צבירת וניצול ימי החופשה, תאמו את הרישום העקבי והמסודר שבתלושי השכר, וזאת בהצטרף לעובדה שהתובע, בעדותו, הודה כי תלושי השכר ומה שכתוב בהם משקף נכונה את אשר קיבל (עמ' 7 שורות 24-26 לפרוטוקול).

לפיכך הרינו רואים בנתבעת כמי שהוכיחה את הנדרש ממנה בנוגע לניצול ימי חופשה על ידי העובד ולכן הרינו מורים על דחיית רכיב זה של התביעה.

11. האם זכאי התובע לתשלום בגין דמי הבראה?

ברכיב זה עתר התובע, בכתב התביעה, לחיוב הנתבעת בתשלום דמי הבראה בסך 7,756 ₪ בעבור 21.25 ימי הבראה, בהתאם לצו ההרחבה שחל בענף, בגין כל תקופת עבודתו.

בסיכומיו, העמיד התובע את הסכום שלגרסתו נותר לתשלום בגין רכיב זה על סך 2,555 ₪ דמי הבראה בעבור שנת עבודתו האחרונה.

בכפוף לטענותיה של הנתבעת בעניין ההתיישנות רכיב זה, לגופו של עניין טענה היא, כי שילמה לתובע את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו ואף ביתרה, שכן לתובע מגיע תשלום בגין 13 ימים בלבד בעוד שהיא שילמה לו עבור 16.25 ימים.

בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים, אכן זכאי התובע ל-5 ימי הבראה בעבור השנה הראשונה והשניה, ועבור השנה השלישית 6 ימי הבראה והרביעית 7 ימי הבראה.

מתלושי השכר עולה שהנתבעת שילמה לתובע סכום של  1,655 ₪ דמי הבראה עבור שנת עבודתו הראשונה (בחודש מאי 2009; נספח א' 13 לתצהיר גב' בוחבוט), משכך זכאי התובע ל- 16.25 ימי הבראה, בהתייחס לשנים 2009- 2012 (באופן יחסי), בהתאם לתלוש השכר לחודש פברואר 2012, שילמה הנתבעת לתובע בעבור 16.25 ימי הבראה.

לאור האמור, התובע אינו זכאי לדמי הבראה מעבר לאשר שולם לו ובמקביל לא זכאית הנתבעת כי יבוצע קיזוז כלשהו בגין רכיב זה.

12. האם זכאי התובע לפיצויי הלנת שכר?

התובע ביקש להשית על הנתבעת פיצוי הלנת שכר בשל העיכוב בתשלום שכר עבודתו עבור שנת 2011, בסך של  8,500 ₪. התובע פירט בתצהיר שהוגש מטעמו המועדים שבהם שולמה משכורתו בעבור כל חודש.

הנתבעת לא הכחישה את המועדים בהם טען התובע כי קיבל את שכרו (עדותה של הגב' בוחבוט - עמ' 34 שורות 20-28 לפרוטוקול), אך הכחישה את עצם זכאותו לקבלת פיצוי בגין הלנת שכר וזאת מאחר ולטענתה, שכרו היה משולם בכל 15 לחודש בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים.

בענייננו, שכרו של העובד שולם באופן קבוע ורצוף באיחור, ב-15 לחודש לכל הפחות לפיכך, והואיל ובתשלום זה, אכן היה משום הלנת שכר, הרי שבהתאם להוראות סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 ובהעדר חישוב נגדי מטעם הנתבעת, לחישוב שהציג התובע, הרינו מקבלים את תביעתו של התובע, בגין רכיב זה ובהתאם, לסכום שתבע, מחייבים את הנתבעת לשלם לו סך של 8,500 ₪ בגין הלנה, חוזרת ונשנית של שכרו.

13. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה?

אין חולק כי התובע זכאי לביטוח בקרן פנסיה הכולל הפרשת המעביד בשיעור של 6% משכרו וזאת בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף המוסכים, החל על היחסים שבין הצדדים.

אין חולק כי הנתבעת החלה להפריש לקרן פנסיה החל מיולי 2010 (דו"ח זכויות שנצברו בתוכנית פנסיה מקיפה על שם התובע שצורף כנספח ט' לתצהירה של גב' בוחבוט), לנוכח האמור לעיל, זכאי התובע לחלק המעביד בפנסיה, בשיעור של 6%, בעבור 26 חודשים (מ- מאי 2008 ועד ליוני 2010), בסך 7,759 ₪ (26*6%* 4,974) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מסיום העבודה ועד התשלום בפועל.

14. האם זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?

התובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות הפרשת המעביד בשיעור של 0.2% משכרו וזאת בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף המוסכים.

הנתבעת שילמה לתובע בגין אי הפרשה לקרן השתלמות במשך תקופת העסקתו סך של 393.96 ₪ בתלוש השכר האחרון (02/12), משכך אין התובע זכאי לתשלום כלשהו בגין רכיב זה.

15. האם זכאי התובע להפרש תשלום שכר חודש 1/12?

התובע טען כי רק בתאריך 15/2/12 שילמה לו הנתבעת חלק משכר חודש 1/12 ונותרה חייבת לו סכום של 1,477 ₪.

לפיכך ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את יתר שכר 1/12 כאמור וכן הלנת שכר על אותו חלק שכר ששולם באיחור.

הנתבעת, מנגד, הכחישה זכאותו של התובע לרכיב זה וכן הבהירה כי בחודש 1/12 נעדר התובע מפאת מחלה, כאשר ימי המחלה שולמו לו על פי דין.

רכיב זה של התביעה לא הוברר ולא הובהר על ידי התובע כאשר טענת הנתבעת לתשלום ימי מחלה מצאה תימוכן בתלוש חודש 1/12, לפיכך הרינו דוחים תביעתו של התובע לקבלת יתרת שכר חודש ינואר 2012 אך מאחר ולא היתה מחלוקת בדבר תשלום השכר באיחור (כפי שהובהר בסעיף שעניינו פיצויי הלנת שכר), הרינו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בגין האיחור בתשלום שכר חודש ינואר 2012, כאשר פיצויי ההלנה ישולמו בהתאם לחוק, בגין האיחור בן ה-15 ימים.

16. לסיכום

התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. סכום של 18,445 ₪, בגין פיצויי פיטורים בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 06.02.2012 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סכום של 4,974 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 06.02.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ג. סכום של 4,974 ₪ בגין הקיזוז שביצעה הנתבעת בשכרו של התובע בגין אי מתן הודעה מוקדמת, גם סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 06.02.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ד. סכום 8,500 ₪ בגין פיצויי הלנת שכר, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 06.02.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ה. פיצויי הלנת שכר בגין האיחור בן ה- 15 ימים בתשלום שכר חודש ינואר 2012, כאשר סכום הפיצוי יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15/2/12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ו. סכום של 7,759₪ בגין דמי גמולים לפנסיה (חלק המעביד) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 02.06.2012 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

17. הוצאות

בנסיבות הענין ובשים לב גם לפער הגדול שבין סכום התביעה לבין הסכום בו חייבנו את הנתבעת לשלם לתובע, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע רק 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.

18. ניתן להגיש ערעור, על פסק דין זה, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"ט חשון תשע"ד, (23 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים.

יעקבס אורית, שופטת     מר רבאח אסדי - נציג ציבור (מעבידים)

ליחצו כאן לפניה וקבלת יעוץ משפטי אישי בנושא זכויות עובדים!