ככלל, כל עובד זכאי למכסה של ימי חופשה שנתיים, בהתאם להיקף הוותק שלו ולסוג תשלום השכר שלו, בין אם שכר שעתי, יומי או שכר חודשי.
במידה והעובד לא ניצל בפועל את ימי החופשה השנתיים שלו יחול סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"ח-1958, אשר קובע כך:
"אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות" לשון הסעיף איננה מבדילה בין סוגי העובדים לעניין צבירת ימי החופשה, כך שהוא חל על כל העובדים ללא קשר לסוג תשלום השכר שלהם.
כלומר, מצד אחד, הרישא של 7(א) לחוק קובעת לכאורה כי העובד איננו רשאי לצבור את ימי החופשה שלו שהוא לא ניצל בפועל.
הרציונל שעומד מאחורי קביעה זו נובע מהרצון לעודד את העובד לצאת לחופשה בפועל על מנת לנוח ולהתאוורר, לצבור כוחות, ולמנוע את שחיקתו לאורך שנות העבודה, וזאת במקום לצבור את ימי החופשה ולפדות אותם כנגד קבלת תשלום דמי פדיון חופשה עם סיום עבודתו אצל המעסיק, בהתאם לסעיף 13 לחוק.
אולם, מצד שני, הסיפא של סעיף 7(א) לחוק מאפשרת לעובד לנצל בפועל רק חלק מימי החופשה המגיעים לו, אם כי לפחות 7 ימים בשנה ולצרף את יתרת ימי החופשה שלא נוצלו לחופשה שתינתן לו בשתי שנות העבודה הבאות, וזאת בכפוף לקבלת הסכמת המעסיק.
מלשון החוק גם עולה לכאורה כי במידה והעובד צבר ימי חופשה מעבר למה שמותר לו לצבור ולא ניצל אותם לצורך יציאה לחופשה בפועל תוך 3 שנים, הוא עלול לאבד את זכאותו לימי החופשה הללו וממילא הוא גם לא יוכל לפדות אותם.
למרות זאת, בפסיקה נקבע כי על מנת שהעובד אכן יאבד את ימי החופשה הצבורים לזכותו שהוא לא ניצל בפועל, אזי מאחר שהחובה לתת לעובד חופשה מוטלת על המעסיק, על המעסיק להוכיח שהוא נתן לעובד אפשרות לצאת לחופשה אך העובד בחר שלא לצאת לחופשה וזאת מסיבות בלתי סבירות, התלויות בעובד.
אם המעסיק לא הוכיח זאת, אזי אין לראות באי לקיחת החופשה על ידי העובד כצבירה בניגוד לחוק חופשה שנתית, או ויתור על מכסת ימי החופשה העומדת לזכותו ואין לגרוע מימי החופשה של העובד. כך נקבע בהליך דב"ע לא/3-1 בר אדון נ' שמחה ג'רד.
במקרה כזה העובד יהיה זכאי לפדות את ימי החופשה שנצברו על ידו עם סיום עבודתו אצל המעסיק, בהתאם לסעיף 13 לחוק.
כמו כן, יש לזכור כי במידה ובין העובד למעסיק הוסכם שהעובד יוכל לצבור ימי חופשה ללא הגבלת זמן ומבלי שהוא יצטרך לנצל אותם בשנתיים הקרובות, אזי על המעסיק לכבד הסדר זה.
יחד עם זאת, יש גם לזכור כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי החוק הינה 3 שנים בלבד, בהתאם לסעיף 31 לחוק.
בהליך ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי העובד זכאי בסיום עבודתו לדמי פידיון חופשה רק בגין 3 השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה שלו אם כי זאת בנוסף גם לזכאותו לימי החופשה בשנת עבודתו האחרונה והשוטפת.
בכך שינה בית הדין הארצי לעבודה הלכה קודמת שלו, אשר קבעה כי הפדיון יהיה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות בלבד, כאמור בהליך ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ.
לפיכך, במקרה בו הוסכם בין המעסיק לעובד שהעובד יוכל לצבור ימי חופשה בלי הגבלת כמות וזמן, והמעסיק מסרב לשלם לו דמי פידיון חופשה עם סיום העסקתו, אזי במידה והעובד צבר ימי חופשה מעבר לתקופת ההתיישנות, הוא יוכל לתבוע בבית הדין לעבודה רק עד למכסת הימים שניתן לצבור לפי תקופת ההתיישנות.
במילים אחרות, ניתן לתבוע פידיון חופשה עבור שנת עבודתו האחרונה של העובד + 3 שנות העבודה שקדמו לה.
אם לסכם, אזי בשורה התחתונה, גם אם לשון הרישא של סעיף 7(א) לחוק לכאורה איננה מקנה לעובד מלכתחילה את הזכות לצבור ימי חופשה אזי בפועל, העובד רשאי לצבור את ימי החופשה שלו, בין באופן חלקי ומוגבל בזמן, לפי הסיפא של סעיף7(א) לחוק ובין אם ללא הגבלת זמן, בהתאם למוסכם בין הצדדים.
ימי החופשה שנצברו יהיו ניתנים לפדיון בסיום עבודתו של העובד, כאמור בסעיף 13 לחוק.
במידה והמעסיק מסרב לשלם לעובד דמי פדיון חופשה עבור ימי החופשה הצבורים, העובד יוכל לתבוע פדיון ימי חופשה רק עבור ימי החופשה שנצברו לזכותו בגין בשנת העבודה האחרונה שלו ובמשך 3 שנות העבודה המלאות שקדמו לה.
מבחינת חובות המעסיק, הדין דורש ממנו לנהל פנקס שכר בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, ופנקס חופשה בהתאם לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957.
פנקסים אלו צריכים לכלול פרטים אשר נוגעים לזכויות החופשה השנתית של העובד, ולרבות פרטים לגבי היקף ימי החופשה שעומדים וצבורים לזכות העובד, ימי החופשה שנוצלו על ידו בפועל, היקף תשלומם ומועדם של דמי החופשה והיקף תשלומם ומועדם של דמי פדיון החופשה.
לפיכך, מעסיק שרוצה לעמוד בנטל שמוטל עליו להוכיח שהוא איפשר לעובד לצאת לחופשה, או שהעובד אכן יצא לחופשה, ואת היקף הימים שנצברו לזכותו, צריך להוכיחם באמצעות ניהול פנקסים אלו לפי הדין. מעסיק שלא יעשה זאת, הדבר ייזקף לחובתו במסגרת תביעה שתוגש כנגדו.
חשוב להכיר: תיקון 15 לחוק חופשה שנתית - יותר ימי חופש לעובדים ותיקים!