סעיף 19 לחוק הגנת השכר

סעיף 19 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 נועד לחלק באופן ברור את האחריות בין המעסיק וקופת הגמל, במקרים בהם המעסיק לא שילם לקופת הגמל בזמן.

הכוונה היא לתשלומים שחובה על המעסיק להפקיד בקופת הגמל, לפי חוזה עבודה ולפי הדין, גם חלקו הוא וגם חלקו של העובד המנוכה משכרו.

הסעיף לחוק קובע, שתשלומים אלו יחשבו כשכר מולן, במקרים שהמעסיק לא העביר לקופה את התשלום תוך 21 יום, מהיום שבו נחשב השכר, שממנו היו אמורים לנכות את הסכום, לשכר מולן. לעניין זה, לא רלוונטי אם הייתה הלנה של שכר העבודה עצמו או לא.

בהמשך הסעיף, מודגש כי אין בהוראות הקודמות בכדי לפגוע בזכויותיו של העובד, במידה והחוב לא שולם לקופה. הסיבה להגנה זו היא שההפרשה לחסכון הפנסיוני של העובד היא אחת הזכויות הסוציאליות הבסיסיות, של כל עובד.

על פי החוק, מעסיקים מחויבים להפריש או לנכות מהשכר סכום מוגדר לטובת קופת הפנסיה או לקופת הגמל של העובד. על כן, עיכוב בהפרשות יכול לגרום נזק בלתי הפיך לעובד, משום שהוא עלול לאבד את זכות תביעת הפנסיה שלו, מהקרן בה הוא מבוטח.

קרנות הפנסיה נגד מעסיקים

בפסק הדין הבא, הורה בית הדין הארצי לעבודה לקרנות הפנסיה, לנקוט בהליכים נגד מעסיקים שלא מעבירים את התשלומים כנדרש ודן בשאלה האם העובד אמור לפנות לפי סעיף 19א, קודם אל המעסיק או אל קרן הפנסיה.

המדובר בהליך ע"ע 201/09 טורעני נ ראשד ז"ל בו נסוב ערעור על פסק דין של בית הדין לעבודה בנצרת, שחייב את המערער שהיה אחד המעסיקים של המשיב, לשלם למשיב שנפטר פיצוי על אובדן זכות לפנסיית נכות, עד למתן פסק הדין בערעור ודחה את הודעות הצד השלישי, שנשלחו על ידיו לשתי קרנות פנסיה.

המשיב עבד כמנהל עבודה אצל מספר חברות בנייה והיה מבוטח בקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, בשתי תקופות, משנת 1987 עד 1994.

בשנת 1995 הוא החל לעבוד אצל המערער, שהיה קבלן בנייה עצמאי. בתחילת העבודה אצל המערער, המשיב לא בוטח בביטוח פנסיוני כלשהו, אך בסוף שנת 1995 הוא בוטח בקרן הבניין.

בחודש מאי 1996 הפסיק המערער להעביר לקרן הפרשות לטובת המשיב, אולם בתלוש המשכורת המשיכו להופיע ניכויים על חלקו של המשיב כעובד.

במהלך חודש ינואר 1999 הקים המערער חברת בנייה והמשיב החל לעבוד דרכה, כאשר רק לקראת סוף אותה שנה, החליט המערער לחדש את ביטוח הפנסיה של המשיב ולשלם עבור התקופה שלא העביר בה הפרשות.

קרן בניין, סירבה לפי התקנון לקבל את התשלום ולכן מחודש נובמבר 1999, המערער העביר את הסכומים לקרן חדשה בשם מנוף.

בחודש יולי 2001 המערער שוב חדל להעביר הפרשות למשיב ורק בסוף שנת 2002, חידש את הביטוח שלו, כאשר במאי 2003, איבד המשיב את כושר העבודה שלו.

המשיב פנה לקרן בניין, שדחתה את הפנייה שלו משום שהוא כבר לא היה מבוטח באמצעותה.

לאחר מכן, פנה לקרן מנוף שדחתה גם היא את הפנייה לקבלת פנסיית נכות, משום שלא שולמו 60 תשלומים חודשיים רצופים לקרן ומשום שדובר במחלה קודמת.

לאור זאת, המשיב הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, על מנת שיחייב את המערער לשלם לו פיצוי על אובדן הפנסיות והמערער שלח הודעת צד שלישי לקרנות הפנסיה, על מנת שישפו אותו.

המערער טען, כי הערכאה הראשונה שגתה בהחלטה משום שהיה על המשיב למצות קודם את הדין אל מול קרנות הפנסיה, ורק אם ובמידה ולא היה נפרע הפיצוי, אז הייתה לו הזכות לתבוע את המערער.

בית הדין הארצי לעבודה, בראשות השופט אילן איטח, ביקש לקבל את עמדת אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר, המפקח על התנהלותן של הקופות והיועץ המשפטי לממשלה.

עמדתם הייתה כי קרן הפנסיה חייבת לבדוק מיוזמתה כל הפסקה של הפרשות מטעם מעסיק, אחרת תהיה לה אחריות כלפי העובד, במקרה שהוא זכאי לכספי הפנסיה.

הכרעה זו של בית הדין, בהתאם לחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, לפיה הקרן תהיה פטורה רק אם יוכח שלא ידעה על העובד הינה תקדימית, מפני שהיא נוגדת פסיקות קודמות, אשר פטרו את הקרנות מאחריות לטיפול במקרים של הפסקת העברת התשלומים.

הקרנות אחראיות לוודא שהן מקבלות הפרשות עבור העובדים מדי חודש ואם הן אינן משולמות, על הקרן לפעול נגד המעסיק שאינו מעביר אליה את ההפרשות כחלק מהעיקרון של הקטנת הנזק.

לפי עיקרון זה, אי נקיטת פעולה נגד המעסיק, עלולה לבסוף להעביר את הנטל, על חברי הקופה שיחויבו לפצות על הנזק שנגרם למבוטח, כתוצאה מהיעדר הפעולה של הקרן נגד המעסיק.

בפסק הדין מתייחס השופט איטח לכך שלפי סעיף 19 לחוק הגנת השכר, מעמד הקרן לא יוכל לפגוע בעילת התביעה הישירה של העובד כלפי המעסיק ולא קיימת כל הוראה חוקית אחרת, המונעת מהעובד תביעה מסוג זה, אך הדרך המקובלת והנכונה הינה שהעובד יפנה קודם כל לקרן הפנסיה ורק לאחר מכן למעסיק. 

המונח זכויות בחוק מתייחס גם לזכות להיפרע מהנזק שנגרם לעובד. לאור העובדה שהחוק אינו מתווה דרך אחת ברורה, החלטתו של העובד, האם לתבוע את המעסיק או את קופת הגמל, היא עצמאית, בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה.

השופט איטח נימק את פסק הדין באומרו, שטענות קרנות הפנסיה אמנם נעוצות במחדל של המעסיק, אך אין למנוע מהעובד פיצויים, רק משום שהוא מנוע מלתבוע את הקרן באופן ישיר, מכיוון שהעובד הינו הגורם החלש ביותר מבין הצדדים.

לעניין טענת התיישנות שהעלה המערער, קבע בית הדין כי עילת התביעה על אי העברת הפרשות לקופות הגמל או קרנות הפנסיה, היא עילה המתיישנת בהתאם לדינים הכלליים, לאחר שבע שנים מהמועד הרלבנטי האחרון, ומתחדשת בכל חודש שבו לא מופרשים כספים כדין. 
 
לסיכום, לפי פסק הדין שלעיל, העובד יכול ואף צריך לתבוע את קרן הפנסיה שלא פעלה לגביית סכומי ההפרשות מהמעסיק. במקביל גם על קרנות הפנסיה חלה החובה לפעול נגד המעסיק, ברגע שהן מאתרות הפסקה של העברות התשלומים מהמעסיק.

ליחצו כאן לפניה וקבלת יעוץ משפטי אישי בנושא זכויות עובדים!