כלל ידוע הוא כי מי שנפגע במהלך עבודתו ואיבד עקב כך את כושר העבודה שלו, זכאי לקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי. רוב התביעות בגין פגיעות בעבודה שנגרמות לעובדים, הינן תביעות עקב נזק פיזי שנגרם לעובד במהלך עבודתו.
נשאלת השאלה האם גם נזק נפשי שנגרם לעובד במהלך עבודתו, ולרבות במקרים שהדבר הוביל לדיכאון ואף להתאבדות או נסיון התאבדות חלילה, יכול אף הוא להיחשב כפגיעת עבודה לצרכי קבלת הגמלה מהביטוח הלאומי.
פגיעה בעבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח לאומי כתאונת עבודה או מחלת מקצוע.
תאונת עבודה מוגדרת כתאונה שאירעה לעובד השכיר תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעסיק או מטעמו, ולעובד עצמאי תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו.
מחלת מקצוע הנה מחלה שנקבעה ככזו במסגרת התקנות שתוקנו על פי סעיף 85 לחוק, ואשר העובד השכיר חלה בה עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ואילו העובד העצמאי חלה בה עקב עיסוקו במשלח ידו.
בנוסף, אימצה הפסיקה בארץ את דוקטרינת המיקרוטראומה כחלק מסיווג הפגיעות המהוות תאונת עבודה. המדובר במצב בו העובד ניזוק כתוצאה ממספר פגיעות זעירות, אשר כל אחת מהן בנפרד גרמה לנזק זעיר יחסית, אך הצטברותן של כל הפגיעות יחדיו גרמה לנזק ממשי. זאת להבדיל ממצב בו העובד ניזוק באופן ממשי עקב תאונה אחת בלבד.
על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, מתח נפשי ממושך או מתמיד איננו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות לפי תורת המיקרוטראומה. כלומר, המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה.
לפיכך, יש להוכיח כי הנזק הנפשי אירע כתוצאה מאירוע חריג או מאמץ מיוחד לצורך ההכרה בו כתאונת עבודה.
כך נקבע במסגרת הליך דב"ע מז/98-0 אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, ובהליך דב"ע נו/260-0 מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, וכן דב"ע נא/191-0 המוסד לביטוח לאומי נ' נחתום.
במסגרת הליך בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם נדון מקרה של בעל עסק עצמאי אשר לקה בדיכאון ואף ניסה להתאבד, בשל התראות על חובות כבדים שקיבל מרשויות מס הכנסה, וחששותיו שלא יוכל לעמוד בתשלומים לעובדים ולספקים.
המוסד לביטוח לאומי ובית הדין האזורי לעבודה קבעו כי אין המדובר בתאונת עבודה.
לעומת זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע כי גם נזק נפשי מתמשך יכול להוות תאונת עבודה, במידה וקיים קשר סיבתי בין הנזק הנפשי לעבודה.
עוד נקבע כי כשם שהתאבדות או נסיון התאבדות שבאו לאחר פגיעה פיזית הוכרו כתאונת עבודה, כך גם יש להכיר בהתאבדות או נסיון התאבדות שבא לאחר פגיעה נפשית כתאונת עבודה.
המוסד לביטוח לאומי החליט לערער על החלטת בית הדין הארצי לעבודה ולהגיש בג"צ לגביה. הייתה זו למעשה הפעם הראשונה שסוגיה זו הובאה בפני בית המשפט העליון ביושבו כבג"צ.
בג"צ קבע בתחילת פסק דינו כי מקובלת עליו עמדת בית הדין הארצי לעבודה לפיה "מתח נפשי שמביא לדיכאון שמביא לנסיון התאבדות (או להתאבדות)", יכול להוות תאונת עבודה.
בג"צ אף הוסיף וקבע כי אין מניעה להכיר בנזק נפשי לרבות דיכאון, כתאונת עבודה, וזאת גם מבלי שנעשה נסיון להתאבדות. בעניין זה, אין להבדיל בין עובד שלקה בהתקף לב עקב עבודתו, לבין עובד שלקה בדיכאון עקב עבודתו.
יחד עם זאת, בג"צ קבע כי האירועים שהובילו לדיכאון של בעל עסק בנסיבות אותו התיק, כלומר הקשיים הכלכליים אותם חווה והחשש לכשלון העסק שלו עקב כך, אינם בגדר רצף של אירועים זעירים מבודדים ומאותרים בזמן, אשר כל אחד מהם הוא תאונה זעירה, כנדרש על פי תורת המיקרוטראומה.
נקבע כי אין להרחיב את תורת המיקרוטראומה בצורה כה מרחיקת לכת עד שתפרוש כנפיה על מתח נפשי מתמשך, ונדרש קיומו של אירוע חריג כדי שתוכר תאונת עבודה.
כלומר, בג"צ קבע כי יש להוכיח שהמתח הנפשי והדיכאון נגרמו לאותו בעל עסק עקב אירוע חריג, כדי שהם יוכרו כתאונת עבודה.
אולם, בנסיבות אותו התיק בג"צ קבע כי המתח והדיכאון שבהם לקה בעל העסק אינם בגדר אירוע חריג, שכן במציאות של ימינו בעלי עסקים עצמאיים רבים חשופים למצבים בהם הם עלולים להיקלע לכישלון עסקי.
מרבית האוכלוסיה הנה אוכלוסיה עובדת. טרדות, תסכולים, אכזבות, קשיים כלכליים, מתחים, לחץ, עליות ומורדות הם מטבע הדברים מנת חלקו של חלק גדול מן העובדים במהלך עבודתם. לפיכך, אין המדובר בדבר בלתי צפוי או חריג ועל כן אין לראות בכך תאונת עבודה.
במסגרת הליך עב"ל 1434-04 זהבית עדה נ' המוסד לביטוח לאומי נדון מקרה אשר בו למרבה הצער העובד הצליח להתאבד, וזאת עקב יחס משפיל לו זכה במקום עבודתו.
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי התאבדותו של אדם על רקע משבר בעבודה או אירועים מיוחדים בעבודה סמוך להתאבדות נחשבת כתאונת עבודה, המחייבת את הביטוח הלאומי לשלם גמלת תלויים.
בנסיבות אותו התיק נקבע כי מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו המנוח מהווה את הראייה המהימנה ביותר לכך שההתאבדות אירעה עקב שני אירועים מיוחדים: האחד - קיפוחו של העובד בסמוך לפני התאבדותו בהשוואה ליתר העובדים במכסת השעות הנוספות, השני - האיסור שהוטל עליו במקרה מסויים לעזוב את העבודה בזמן העבודה לצורך בדיקה רפואית, וזאת לעומת ההיתר שנטל לעצמו הממונה עליו לעזוב את העבודה, לצורך טיפול שיניים לילדיו.
לפיכך נפסק כי המנוח נפגע עקב אירועי העבודה, ולכן יש להכיר באותה פגיעה כתאונת עבודה.
מאחר והוא נפטר בגינה של אותה תאונה בעבודה, זכאים תלוייו לגימלת תלויים על פי סעיף 130 לחוק.
כמה מילים לסיכום...
נזק נפשי יכול להוות תאונת עבודה וזאת בין אם הוא הביא לנסיון התאבדות ובין אם לאו. נזק נפשי איננו מוכר בפסיקה כנזק שנגרם עקב מיקרוטראומה.
לפיכך, על מנת שנזק נפשי יוכר כתאונת עבודה יש להוכיח כי הוא נגרם עקב אירוע חריג או מאמץ מיוחד. החשש מכשלון עסקי איננו מוכר כאירוע חריג, ועל כן נזק נפשי הנגרם כתוצאה מחשש כזה לא יוכר כתאונת עבודה.
בכל מקרה של נזק נפשי כתוצאה מאירועים הקשורים בעבודתך, מומלץ להקדים ולפנות לקבלת ייעוץ מעורך דין הבקיא בדיני עבודה. רק בחינת נסיבות העסקתך ומציאת קשר סיבתי ברור בין תנאי העבודה לנזק הנפשי, הם שיאפשרו לקבל הכרה מהביטוח הלאומי בתאונת עבודה.
קראו עוד בנושא: הכרה בפגיעה נפשית של עובד/ת כפגיעת עבודה