לשון הרע באינטרנט: הגדרה והגנות לפי חוק

חוק איסור לשון הרע הוא חוק לבר נזיקי, כלומר הוא בעל אופי נזיקי מובהק אבל חיצוני לפקודת הנזיקין. יש לציין שבפקודת הנזיקין קיימת עוולה דומה לזו המתוארת בחוק איסור לשון הרע ומדובר בעוולת שקר מפגיע.

המחוקק הכיר בכך שלשון הרע או הוצאת דיבה על אדם יכולים לגרום לנזקים גדולים מאוד. החוק קובע את האיסור בגין פרסום לשון הרע שיכולה לעלות כדי עוולת אזרחית ובכך מאפשר מתן סעד של פיצוי כספי ללא הוכחת נזק.

לחוק יש גם צד פלילי ולפיו פרסום לשון הרע יכולה להיות עבירה פלילית שדינה מאסר שנה, כאשר לשון הרע מפורסמת בכוונה לפגוע.

על פי הפן האזרחי של החוק, אפשר לקבוע במסגרת תביעה פיצויים בסך של עד 50,000 שח (צמוד למדד) בגין כל פרסום של לשון הרע ללא צורך להוכיח נזק. אם הוכח שהיתה כוונה לפגוע הפיצוי יהיה כפול. עם זאת, פעמים רבות הפיצויים אינם משקפים את הנזק האמיתי שנגרם לנפגע.

שיקולי בית המשפט בעת פסיקת הפיצויים מסתמכים על התנהלותו של המפרסם, כוונתו בפרסום (האם הוא התכוון לפגוע) והאם קיימת לו הגנה ובין היתר: הגנת אמת דיברתי במסגרתה עליו להוכיח שהפרסום הוא אמת והוא מהווה ענין לציבור, או הגנת תום לב כאשר עליו להוכיח שמדובר בהבעת דעה בהסתמך על עובדות וכולי.

המבחן של הפרסום הוא מבחן אוביקטיבי קרי, מבחן האדם הסביר, כלומר כיצד אדם סביר מבין את הפרסום.

מהי לשון הרע?

ביטוי מסוים עולה כדי פרסום לשון הרע כאשר מתקיימים התנאים הבאים:

• מדובר  בפרסום
• הדברים שפורסמו עולים כדי לשון הרע

הגדרת פרסום על פי החוק:

פרסום מהו
2. (א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

מכאן שפרסום הוא הפצה של ביטוי בכל דרך על פי החוק ומדובר בהגדרה רחבה שכוללת גם פרסום ברשת האינטרנט.

אם הביטוי נאמר בעל פה, עליו להגיע לאדם נוסף על מי שנפגע. אם  הפרסום נעשה בכתב צריך להוכיח שסביר על פי הנסיבות שהוא הגיע לאדם אחר. כלומר הביטוי המבזה צריך להגיע בכל צורה שהיא לאדם נוסף מלבד הנפגע, אז הוא מהווה פרסום כדרישת החוק.

מכאן, שפרסום לשון הרע הוא הפצה של ביטוי שהגיע, או שניתן להניח שהגיע לאדם נוסף מלבד מי שנפגע והביטוי מהווה פוטנציאל לפגוע בשמו הטוב של הנפגע.

הגדרת לשון הרע על פי החוק

חוק איסור לשון הרע מגדיר מה היא לשון הרע:

 לשון הרע מהי
1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

כלומר כאשר אמירה או ביטוי מסויים יש בהם יכולת לפגוע בשם הטוב, בעסק, בתפקיד וכולי מדובר בלשון הרע.

על פי חוק איסור לשון הרע, כאשר אדם מפרסם פרסום שיש בו לפגוע באדם אחר בכבודו, במקצוע שלו, בעסק בפרנסה, במראה, בתכונות וכולי, הפרסום עשוי להוות לשון הרע. פרסום לשון הרע באינטרנט ובכלל עלול לגרום לנזק גדול מאוד מבחינה כלכלית ונפשית.

במסגרת תביעת לשון הרע צריך להוכיח שהיה פרסום לשון הרע והנתבע אחראי על הפרסום. לפי סעיף 3 לחוק לא רק המילים עצמן חשובות אלא גם מה שמשתמע מהפרסום כלומר נסיבות חיצוניות:

דרכי הבעת לשון הרע
3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה.

לגבי הבעת לשון הרע, אין חשיבות לכוונה, למניע של הפרסום או לכך שלנתבע היה שם טוב בטרם הפרסום. כמו כן מספיק שהפרסום עלול לגרום להשפלה כדי שיחשב ללשון הרע.

חוק איסור לשון הרע והאינטרנט

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע רשימת אמצעי תקשורת כמו עיתון, רדיו, טלוויזיה שהעורכים שלהם אחרים לתוכן המפורסם באמצעים אילו.

כך קובע סעיף 11 לחוק:

אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת
11.(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
(ג) בחוק זה אמצעי תקשורת
עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור.
עורך אמצעי תקשורת - בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;
אחראי לאמצעי התקשורת - בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם.

רשת האינטרנט היא כיכר העיר החדשה

בית המשפט הגדיר את הרשת החברתית כהייד פארק וירטואלי או  במילים אחרות כיכר העיר, שבה כל אחד יכול לכתוב ולהביע את דעותיו להמונים בפוסטים שמפורסמים ברשת בתפוצת ענק.

בפרשת רמי מור רע"א 4447/07  רמי מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ עמד בית המשפט על החשיבות והמשמעות של השימוש ברשת האינטרנט:

"האינטרנט חולל תמורות נכבדות בהיבטים רבים של חיינו, ובכלל זה בתחום של איסוף מידע, היחשפות לו, תקשורת בין בני אדם והתבטאות חופשית. כך, למשל, ניתן בהחלט לומר כי חופש הביטוי של עידן האינטרנט אינו כחופש הביטוי של העידן הקדם-אינטרנטי) כפי שיש הסופרים את מניין השנים תוך הבחנה בין התקופה ה"קדם- גוגל" (BG ) לבין התקופה שלאחר גוגל AG .)) חופש הביטוי הפך לזכות מוחשית הרבה יותר.

אם בעבר היכולת להעביר מסרים בתפוצה רחבה, וליטול חלק משמעותי בשיח הציבורי, הייתה שמורה בפועל למתי מעט, ובעיקר לאמצעי התקשורת עצמם או לאלה שהיו בעלי גישה אליהם, בא האינטרנט ופתח את שעריו לכל. עמדה על כך כבוד השופטת מ' אגמון-גונן בבש"א 05/4995 (שלום – י-ם( פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ )טרם פורסם  28.2.2006):

"הרשת היא אפוא זירה טבעית להתפתחות שיח מבוזר, המאפשר למשתתפים רבים להתבטא באופן עצמאי וישיר במעין "הייד פארק" וירטואלי. לכך קיימת חשיבות עליונה, וכעת יכול אדם לממש בפועל את חופש הביטוי, שבעידן הטרום אינטרנט, היה נתון לו כמעט באופן תיאורטי בלבד"

האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות.

זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של "העכבר" מובילה את הכתוב לקצווי הארץ. הציבור אינו זקוק באותה מידה כבעבר לפלטפורמה שמעמידים לרשותו אחרים )ראו (V. Cahill, 884 .A .2d 451  (2005) Doe John.)כל אחד מבני הציבור רשאי ויכול ליצור "עיתון" משלו ולתת בבלוג דברו.

ייחודן של התגוביות הוא באלמוניותן, בספיחתן למאמרים כתובים בידי אחרים ובניצול פלטפורמות זמינות להשמעת דעות אינדיבידואליות. מדובר אפוא באמצעי נגיש, מיידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה. וכן – גם אנונימי".

פירסומי לשון הרע באינטרנט

האינטרנט ללא ספק גרם לשינויים מהותיים ומקיפים בכל הקשור להפצה של מידע אין סופי, לתקשורת פתוחה וקולחת ולמימוש חופש הביטוי. מדובר בכלי תקשורת ציבורי לכל דבר וענין עם מעלות ויתרונות רבים.

רשת האינטרנט מחברת עולמות, מקשרת בית אנשים ומאפשר חופש ביטוי והבעה כמעט ללא גבולות.

האינטרנט הביא מחד לצמיחה כלכלית ולהעצמה של חופש הביטוי. מאידך, נוצרה גם תופעה של חופש מוגזם בכתיבה משתלחת ולא מרוסנת, העברת ביקורת לא מרוסנת ושימוש במילים פוגעות, לשון הרע, ביוש, העלבה ופגיעה עסקית וכלכלית, שחושפת את הגולשים לתביעות לשון הרע.

השימוש באינטרנט מדגים את המאבק הבלתי פוסק הקיים בין שתי זכויות יסוד מנוגדות העומדות לו לאדם, הדרות בכפיפה אחת. מחד, הזכות לשם טוב ומאידך הזכות לחופש ביטוי.

כאשר חופש הביטוי מאבד את הרסן, עובר וחוצה את הגבולות ונותן דרור לפורקן מילולי אגרסיבי ופוגעני, הוא פוגע בזכות הבסיסית העקרונית של כל אדם לשם טוב, לפרטיות ולשמירה על כבודו כאדם.

חוק איסור לשון הרע מגלם את האיזון של הזכויות הללו, על אף שפעמים רבות המשקל נוטה לטובת שיח ציבורי חופשי ומימוש חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, המאבק ביניהם חי וקיים.

עידן האינטרנט העצים את חופש הביטוי. מאחר וקיים קושי אמיתי להגביל את חופש הביטוי ברשת קשה גם לאתר את מי שכתב גם לשון הרע נגד רעהו. הכתיבה באינטרנט היא אנונימית במקרים רבים, וזו הסיבה לקלות בה נכתבים דברי הפגיעה ולשון הרע.

טוקבקים, תגובות, דיונים חופשיים, סרטונים, עמודים עסקיים בפייסבוק, קבוצות ווטסאפ, דיונים וכתבות בלינקדאין, הערות, שיתופים וסימני הזדהות עם מה שנכתב - כל אילו עשויים לתת דרור ללשון הרע ולפגיעה בפרטיות.

לשון הרע יכולה להיות גם ביקורת שלילית ופוגענית על עסק בעמוד העסקי או בקבוצת פייסבוק, ביוש של אדם, פגיעה בפרטיות, הטרדה בכלל והטרדה מינית בפרט ואפילו איום. לא אחת ביטויים שונים במסגרת פורומים באינטרנט שמכילים השמצה או פגיעה בשם הטוב עולים כדי פירסום לשון הרע ולמרבה הצער לשון הרע ברשת נפוצה.

פירסומים באינטרנט שעולים לרשת תמיד מגיעים לפחות לאדם נוסף, בין אם מדובר בפייסבוק, טוויטר, ווטסאפ, אינסטגרם או רשתות חברתיות אחרות וכולי. לכן פירסום של לשון הרע באינטרנט עומד בהגדרות על פי החוק ומקיים את תנאי החוק.

ניתן להסיק זאת מסעיף 2 לחוק שקובע כי: "פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

התביעות המוגשות הן לגבי פירסומים בעיקר ברשתות חברתיות ופורומים שונים, שיח בקבוצות ווטסאפ, שיימינג בפייסבוק וכולי. בפסיקה נקבע שגם פעולת שיתוף SHARE או סימן LIKE כתגובה בפייסבוק, עלולים להוות פירסום לשון הרע ובכך נדון בהרחבה בהשמך.

"אבל זה באינטרנט..." לך תוכיח!

חשוב להסביר את הקושי המיוחד של התמודדות עם לשון הרע ברשת האינטרנט, לאור הזכות לאנונימיות כחלק מהזכות לחופש הביטוי כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת רמי מור רע"א 4447/07.

בפרשה זו קבע בית המשפט העליון בדעת רוב, שאין מסגרת משפטית דיונית מתאימה שיכולה לאפשר מתן צו להורות על חשיפת זהות של גולש אנונימי ברשת האינטרנט.

קיים קושי רב בהתמודדות עם לשון הרע באינטרנט. המשוכה העיקרית שצריך לעבור כדי להתמודד עם לשון הרע ברשת היא חשיפת זהות המפרסם. רשת האינטרנט מסתירה וממסכת את זהות הגולשים המפרסמים, האיתור כרוך במאמץ ולא אחת הוא גם נכשל או שאינו מדוייק בהכרח.

הבעיה העיקרית היא הזכות לאנונימיות של משתמשי רשת האינטרנט.

בית המשפט התמודד עם נושא האנונימיות של הגולשים והדרישה לחשיפת פרטיהם לצורך הגשת תביעת לשון הרע בין היתר בפרשת רמי מור הידועה, בהליך רע"א 4447/07 רמי מור נגד ברק אי טי סי (1995) החברה לשרותי בזק בינלאומיים, שנידון בבית המשפט העליון בפני המשנה לנשיאה א. ריבלין השופט א. א. לוי השופט א רובינשטיין ופורסם ביום 25.3.2010.

במקרה זה דובר בבקשה רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.4.07 שניתנה על ידי השופט ע. עמית. באותה פרשה פורסמו בפורום באתר אינטרנט הודעות אנונימיות בעניין המבקש, מטפל אלטרנטיבי במחלות עור, אשר טען שהכפישו אותו כדי לשון הרע.

המבקש ביקש לתבוע את המכפישים אולם נתקל בבעיית הזיהוי. הוא טען שאינו יודע מי פרסם את ההודעות ולכן, גמר אומר לתבוע את ספקית הגישה לאינטרנט וביקש שתאפשר לו לקבל את נתוני ה-IP של הגולשים אשר פירסמו את ההודעות הפוגעניות.

בית המשפט המחוזי בחיפה קבע שאכן מדובר בענין משפטי, אבל במקרה הזה אין אפשרות לקבל את הסעד המבוקש. התובע הגיש ערעור על החלטה זו וערעורו נדחה בבית המשפט העליון ברוב דעות ולמרות דעת המיעוט של כב' השופט רובינשטיין.

בית המשפט העליון דן במסגרת הערעור בהתנגשות בין הזכויות השונות. נקבע שהזכות לאנונימיות מגלמת את זכות היסוד לחופש הביטוי ולזכות לפרטיות. אנונימיות הנה בעלת תוקף בכל הנוגע לאינטרנט, אבל בו זמנית עלולה לגרום לפגיעה קשה בשם הטוב.

הזכות לשם טוב הנה בעלת משקל כבד והיא חלק מכבוד האדם, אולם לזכות לאנונימיות יש מעמד חוקתי ולכן לא ניתן לתת סעד לחשיפה פרטי הגולש.

בית המשפט קבע כי עד עתה דנו ערכאות השיפוט בחשיפה של פרטי גולש אנונימי ללא מסגרת מתאימה, שכן אין בנמצא חקיקה בקשר לכך.

אין מסגרת דיונית כללית ואין הסדרים פרטניים למתן צו לחשיפת פרטים ומדובר בסעד חריג. למעשה המערער מבקש שבית המשפט יאפשר חקירה לצורך חשיפת הגולש כדי שניתן יהיה לתבוע אותו והליך כזה צריך שיעשה בעזרת חקיקה.

בית המשפט מפנה את התובע לרשויות האכיפה, שכן היות ועוולת לשון הרע עולה גם כדי עבירה פלילית, יש לו אופציה להגיש תלונה והרשויות הממונות על האכיפה תחקורנה ותבדוקנה את זכות המעוול.

דעת המיעוט של כבוד השופט רובינשטיין קובעת שהעובדה שבחוק אין בנמצא עילת תביעה שיכולה לחייב ספקית אינטרנט למסור זכות וכתובת IP, אין פירושה שלבית המשפט אין דרך לסייע. אם יש לתובע עילת תביעה טובה נגד מי שעוול נגדו יש להורות על חשיפה וצריך לאפשר ולהשאיר לבית המשפט שיקול דעת בעניין.

אחריות על פרסום דיבה באינטרנט

לפרסום פוגעני ברשת אחראי מי שכתב ופירסם את המסר הפוגעני. במצבים מסויימים חלה אחריות גם על הגורם שעזר להפיץ את הפירסום הפוגע כמו עורך האתר, מנהל האתר או נציג קבוצה בפייסבוק וכולי.

החוק כאמור אינו כולל התייחסות מפורשת ישירה לרשת האינטרנט כאמצעי תקשורת. מכאן שיתכן ואפשר להניח שעורך אתר אינטרט אינו נושא באחריות לתוכן שכותבים גולשים ברשת.

למרבה הצער, החוק עדיין לא מתאים לעידן האינטרנט ועל כן בית המשפט שולל חבות ישירה ומידית של בעל אתר אינטרנט בכל הקשור לפרסומים באתר, אם ובמידה ולא פנו אליו להסיר את הפרסום הפוגעי. מצב כזה בהחלט יוצר קושי לא מבוטל לתבוע בעלים של אתר אינטרנט.

הצעת חוק לתיקון חוק איסור לשון הרע

הצעת החוק לתיקון חוק איסור לשון הרע עלתה עקב המצב הבעייתי שנוגע להטלת אחריות על בעלים של אתר אינטרנט לגבי פרסומים פוגעניים.

על פי הצעת החוק, שנשארה בגדר הצעה בלבד, יש לכלול בסעיף 11 לחוק (אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת), גם בעלים של אתר אינטרנט שיש בו לפחות 50,000 כניסות גולשים ביום כך שיהיו אחראים לתכנים פוגעניים.

מה האפשרויות העומדות בפני הנפגע מלשון הרע באינטרנט?

כאשר אדם מגיש תביעת לשון הרע בשל פרסום פוגע באינטרנט, יבדוק בית המשפט באמצעות חוק איסור לשון הרע את החבות של המפרסם אולם על הנפגע לפעול לאיתור המעוול ולהסרת הפירסום.

הסרת הפירסום

כאשר אדם נפגע מפרסום פוגעני ברשת עליו לדאוג לתעד את הפרסום (צילום או צילום מסך) ולאחר מכן לדאוג להסיר את הפרסום הפוגעני מהרשת, שכן בכל רגע נחשפים אליו רבבות של גולשים והפגיעה מתעצמת. על כן יש לפנות לאתר שבו התפרסמו הדברים הפוגעניים ולדרוש ממנהל האתר להסיר את הפרסום וחשוב להיעזר בשירותיו של עורך דין מומחה לעניין.

אם מנהל האתר לא הסיר את התוכן הפוגעני אפשר לפנות לבית המשפט בבקשה למצן צו עשה להסרת הפרסום.

כמו כן אפשר לפנות למפרסם אם יודעים את זהותו. אם הזהות אינה ידועה, ניתן לאתר את המפרסם באמצעות פניה או דרישה לאיתורו ממנהל האתר למסור את פרטיו או את כתובת ה-IP שלו. מדובר בחשיפת פרטים מזהים כמו מספר תעודת זהות, כאשר בעזרת מידע זה ניתן לתבוע את המפרסם של הפרסום הפוגע לתשלום פיצויים.

תביעה לפיצויים ניתן להגיש על פי חוק הגנת הפרטיות או על פי חוק איסור לשון הרע. הגשת תביעות לקבלת פיצויים בשל פרסומי לשון הרע ברשת מסייעות להקטין את התופעה הלא רצויה הזו, ויש בכך אינטרנס ציבורי.

הודעה והסרה

ההלכה הפסוקה בעניין זה קובעת כי על אדם אשר נפגע מפרסום באינטרנט לפנות למנהל האתר, לעדכן אותו ולבקש להסיר את הפרסום. במקרה כזה מנהל האתר מחוייב להסיר את הפרסום הפוגעני בתך זמן סביר, שאם לא כן תחול עליו עוולת הרשלנות.

אמנם כל אחד יכול לבטא את עצמו באופן אנונימי ללא זיהוי, אבל צריך להבין שלשון הרע שנכתבת בקלות כה רבה ברשתות החברתיות, בפייסבוק, בפורומים ותגובות עלולה להזיק מאוד, זאת משום שציבור רחב מאוד נחשף לביטויים העולבים.

זהו פרסום להמונים ומשום שקיים קושי לזהות מי פירסם, נקבע בפסיקה שיש להטיל אחריות על בעלי האתר ועל עורך התוכן באתר באופן שהאחריות מועברת לכתפי בעל האתר להסיר התוכן הפוגעני.

בתי המשפט מכירים באחריות של בעלי אתרים וגם של המשתמשים וקבעו לא אחת שמנהל קבוצה בפייסבוק אחראי למה שנכתב בקבוצה ולתוכן שפורסם, אם וכאשר התקבלה התראה לגבי הפירסום הפוגעני והוא לא הוסר ולא נמחק על אף שנדרש לעשות כן.

עם זאת, הפסיקה נזהרה מהרתעה גורפת ומוגזמת נגד מנהלי אתרים וזאת בגלל "אפקט מצנן" של חופש הביטוי ולכן בתי המשפט צימצו אחריות של ספקי שרותים ברשתות בנוגע לתכנים שמתפרסמים ברשת. הדוקטרינה של נוהל הודעה והסרה מפחיתה אחריות ממנהל אתר או קבוצה כאשר הנוהל מתקיים.

מכאן שנוהל הודעה והסרה הוא למעשה הגנה שעומדת למנהל של אתר באינטרנט או מנהל של פורום במקרה של תביעת לשון הרע ולפיה, מנהל האתר או הפורום לא ישאו באחריות לתוכן הפוגע שפורסם על ידי צד שלישי אם ובמידה התוכן הזה הוסר בתוך זמן סביר ממועד הפניה להסירו.

אדם שנפגע מדבר לשון הרע באינטרנט צריך ליזום את הפניה למנהל האתר או הפורום, מאחר ולא מצפים ממנהל אתר לבדוק את כל הפוסטים התגובות והתוכן שנכתבו בשל שיקולים כלכליים והפגיעה האפשרית בחופש העיסוק.

חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים בפייסבוק

הפייסבוק הוא בפלטפורמה נגישה וקלה לפרסומים ותגובות, שמשמשת לא אחת כר פורה לפרסומים פוגעניים. על פי הדין, חוק איסור לשון הרע חל על פירסומים בפייסבוק.

בפסק הדין בהליך רע"א 1688/18 סרנה נגד נתניהו ואח' אשר פורסם ביום 15.4.2018 דחה בית המשפט העליון (כב' השופט י. עמית) בר"ע שהוגשה על ידי העיתונאי יגאל סרנה, על החלטה קודמת אשר קבעה שיש לקבל תביעת לשון הרע שהגיש נגדו ראש הממשלה ורעייתו בעקבות פוסט פוגעני בפייסבוק.

נקבע כי לניזוק יש זכות תביעה גם במקרה של פרסום מיידי כמו בפייסבוק. הפייסבוק אינו פטור מהחלת חוק איסור לשון הרע והפרסומים בו אינם חסינים.

"הטענה של המבקש כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת איסור לשון הרע, עד כדי חסינות לכל מפרסם ולכל פרסום, היא גורפת ומרחיקת לכת לטעמי. אציין כי לפחות חלק מהמאפיינים של זירת הפייסבוק, כוחם יפה אף ביתר שאת לזירת הטוויטר, שהציוץ הוא לכאורה כצל חולף, אף פחות מרפרוף של כנפי הפרפר שבקע מהגולם בפייסבוק. אם נלך לשיטת המבקש, גם כל פרסום דיבתי בזירת הטוויטר צריך לזכות בחסינות למפרסם. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרווחת לפיה גם פרסומים במרשתת ובפייסבוק כפופים לאיסורי לשון הרע בשינויים המחוייבים.

אל מול המאפיינים של הפייסבוק, שנמנו על ידי המבקש, ניתן להציב את הנגישות, הזמינות וההפצה המהירה של הפרסום בפייסבוק. גם הטענה כי פרסומים בפייסבוק ימיהם קצרים והם נבלעים ונעלמים כאדווה קלה בשצף הפרסומים מבלי שניתן לאתרם במנועי החיפוש, אינה מדוייקת. רוצה לומר כי מתן חסינות לפרסום בפייסבוק מפני איסור לשון הרע, משקפת גישה רומנטית-משהו כלפי כיכר השוק הוירטואלית על ההמולה השוררת בה, ריחותיה וצבעיה.

קבלת גישתו של בא כוח המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל".

לשון הרע בפייסבוק משתווה כמעט להוצאת דיבה בפומבי. הפייסבוק היא פלטפורמה פופולרית שנמצאת בשימוש ההמונים ובשל כך, לא אחת מוגשת תביעת הוצאת דיבה בפייסבוק ובתי המשפט אכן פוסקים פיצויים לנפגעים.

חשוב לזכור כי כל תגובה של גולש בפייסבוק שפוגעת באחר ובשמו הטוב, עשויה להוביל להגשת תביעת דיבה ודרישה לתשלום פיצויים גם ללא הוכחת נזק.

Like על פוסט פוגעני או שיתוף דיבה בפייסבוק

מאחר והרשת החברתית היא דינאמית ומאפשרת תגובות, הבעות דעה ופעולות אחרות שקשורות לשיח שמתקיים בה, נשאלת השאלה האם סימן ה-LIKE הפופולארי, שהוא סוג של הזדהות או הסכמה, או שיתוף של פוסט פוגעני, עולים בעצמם לכדי לשון הרע ואיפה עובר הגבול?

הנושא נדון בבית המשפט המחוזי אשר דן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתיק ניידילי נגד שאול בענין האחריות שחלה על מי שמשתף או מגיב בסימן LIKE לתוכן משמיץ ופוגעני. התיק הגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון בהליך רע"א 1239/19 שאול ואח' נגד חב' ניידלי תקשורת בע"מ ונדון בפני כבוד השופטים ברק ארז, מזוז ווילנר. פסק דין החשוב והמעניין ניתן ביום 8.1.20.

בבסיס הפרשה, התובעת שהיתה מוציאה לאור של מקומון בגבעתיים ורמת גן נפגעה מפוסט פוגעני, והגישה תביעה נגד נתבעים ששיתפו את הפוסט הפוגעני והגיבו בסימן לייק, זאת לאחר שלא הצליחה לאתר את כותב הפוסט.

בית משפט השלום קבע, שהפרסומים עצמם מהווים לשון הרע, אולם שיתוף שלהם או סימן LIKE אינם בגדר פירסום כנדרש בחוק איסור לשון הרע ואין בהם יסוד של ביטוי לשון הרע.

התובעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על קביעה זו. המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי בלבד וקבע ששיתוף מהווה פרסום אבל סימן LIKE אינו עולה כדי פרסום. על החלטה זאת הוגש בר"ע לבית המשפט העליון שקיבל את תגובת היועץ המשפטי לממשלה, אשר התקבלה גם על ידי בית המשפט המחוזי.

תגובת היועץ המשפטי לממשלה הדגישה את הצורך בחופש הביטוי באינטרנט. עם זאת נקבע, שאין בכך פטור מאחריות בלשון הרע למשתמש ברשת וכי המפיצים המשניים של התוכן, אותם גולשים ששיתפו או הגיבו בלייק,  אינם פטורים מאחריות בגין לשון הרע.

בחוות דעתו הדגיש היועץ המשפטי לממשלה כי יש צורך בהתאמה של המשפט לעידן האינטרנט.

בית המשפט אימץ את הגישה הזו כאשר הוא חוזר על כך שהרשת האינטרנט היא  בגדר כיכר העיר החדשה ופלטפורמה למימוש חופש הביטוי. עם זאת יש להתאים את הפסיקה לעידן הטכנולוגי החדש הזה.

שיתוף בפייסבוק, טוויטר, לייק בפייסבוק או באינסטגרם וכולי, נעשים באופן תדיר ברשת החברתית ולגולשים עומדת האפשרויות לבחור האם להגיב או להתעלם. מחד יש להגן על השם הטוב של אדם גם ברשת החברתית ומאידך, קיים האינטרס שלא להציף את בתי המשפט בתביעות לשון הרע בגלל כל LIKE שיכול להיות גם מקרי לחלוטין.

האם יש הבדל בין LIKE לבין פעולת שיתוף של פוסט פוגעני?

נקבע כי קיים הבדל מהותי בין לייק ובין שיתוף של פוסט פוגעני.

הסימן LIKE הוא הליך שמכוון למפרסם הפוסט והוא מהווה הבעת רגש בלבד כלפי המפרסם. אין כאן חשיפה או העברה של הפוסט לציבור נוסף. מדובר בסוג של אהדה בלבד. סימן ה-LIKE הוא רק לחברי המפרסם של הפוסט. אם נקבע שהבעת רגש כמו לייק מהווה פרסום הדבר יוביל לאפקט מצנן ויגביל שיח חופשי באינטרנט.

לעומתו השיתוף SHARE, הוא למעשה  פירסום, העברה והפצה של המסר לציבור נוסף של חבריו של המשתף. פעולה כזו מרחיבה את הפרסום הפוגעני. אם אין תגובה אחרת השיתוף מביע כוונה של מי ששיתף להגדיל ולהקיף ולתמוך בכתוב.

וכך נקבע בעניין זה בפסק הדין של בית המשפט העליון:

"פעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום העוולתי אשר יוצג לחבריו או עוקביו של המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים – בדרך כלל, מי שמצוי ברשימת החברים או העוקבים של המשתף, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי.

באופן כללי ניתן לומר כי פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה )ובכך לתרום להפיכתו ל"ויראלי"(, מעבר למה שהיה מקבל לולא שותף. כך למשל ייתכן כי מפרסם של פוסט מסוים שיש בו משום לשון הרע אינו בעל חברים או עוקבים רבים, וכך הפרסום המקורי אינו צפוי להיחשף בתפוצה רחבה, אולם כאשר משתמש אחר בעל עוקבים רבים משתף אותו הוא מגדיל את תפוצתו בהרבה באופן שמעצים את הפגיעה בשם הטוב של הנפגע, או לכל הפחות פוגע באותה מידה.

מנגד, קשה לראות בסימון לייק יצירת "עותק" של הדברים וחזרה עליהם. אכן, לעתים האלגוריתם של הרשת החברתית מוביל לעדכונם של משתמשים נוספים ברשת בדבר התרחשותה של הפעולה, וכפועל יוצא מכך משתמשים אלו נחשפים גם לפרסום המקורי מושא הלייק. אולם, במצב דברים זה אין לומר שהמשתמש עצמו – אשר לא ביקש ליצור עותק של הפרסום המקורי – הוא שחוזר עליו בפני משתמשים אלו, אלא אך משפיע בעקיפין על פעולת האלגוריתם של הרשת החברתית".

לאחר שבית המשפט בדק את האחריות שחלה על מי ששתף את הפוסט, הוא בודק אם עומדת לו הגנה חוקית, לפי סעיף 19(1) לחוק איסור לשון הרע שעוסק בפרסום חוזר של לשון הרע.

הקלות
19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

התנאי להגנה למשתף התוכן הוא שהחזרה של הדברים תהיה לגבי מה שנכתב או נאמר ויציינו את המקור של המפרסם. בית המשפט קבע כי המשתף של התוכן הפוגעני כביכול נושא אחריות פחותה יותר ממי שפרסם את הפוסט המקורי.

אם הפרסום נראה כדבר אמת יש למשתף התוכן גם הגנה מכח סעיף 14 לחוק הקובע את הגנת אמת דיברתי:

הגנת אמת הפרסום
14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

ובנוסף או לחילופין גם הגנת הבעת דעה על פי סעיף 15(4):

הגנת תום לב
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

במקרה שבו מי שמשתף מוסיף מצידו תגובה וסולד מהפירסום עומדת לו הגנה לפי סעיף 15(10) לחוק:

הגנת תום לב
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

שיקולים נוספים כהגנה הם שיקול של חובה חברתית וחוקית במסגרת פרסום באינטרנט (סעיף 15(2) לחוק) בהשלכה על פרסום ברשת החברתית:

הגנת תום לב
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

פרסום לשון הרע ב-Whatsapp

חוק איסור לשון הרע חל גם על פרסומים פוגעניים באפליקציית הווטסאפ. פרסום פוגעני במסגרת קבוצת ווטסאפ יכול להיחשב כלשון הרע מאחר והוא מופץ מעבר לנפגע עצמו לאחרים בתוך הקבוצה.

כאשר ההתכתבות היא אישית מול הנפגע  בלבד, היא לא תהווה עילת תביעה בלשון הרע מאחר ולא הגיעה לאדם נוסף.

למי אמרת נוכל?

בפסק הדין בהליך תא"מ 7224-10-18 זכאי נגד אדרי אשר נידון בפני כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר ופורסם ביום 1.12.19, דן בית המשפט בתביעת לשון הרע לגבי מה שנאמר בקבוצת ווטסאפ מתווכי נהריה.

הפרסום כלל קללות ואיומים ובין היתר נכתבה בו המילה נוכל נגד הנתבע. בית המשפט קבע שגידוף לא נחשב ללשון הרע, אבל לכינוי נוכל אין לגיטימציה. הכינוי הזה פוגע ביושרה המקצועית ונחשב ללשון הרע.

בשל העובדה במקרה זה לא הוכחה הגנת אמת דיברתי ולא הגנת תום לב או הגנות אחרות ומאחר ולא הוכח שנגרם לתובע נזק כלכלי, נקבע פיצוי בסך 12,000 ש"ח.

כך נקבע בפסק הדין המעניין:

"יחד עם זאת ובסוגיה בה עסקינן, מצאתי לאמץ את הגישה הרווחת בפסיקה, לפיה קללות  וגידופים אינם מהווים לשון הרע, שכן למרבה הצער, מדובר בנורמה חברתית שכיחה, וביתר  שאת בפלטפורמת התקשורת הדיגיטלית בוואטסאפ. לו האדם הסביר היה מתייחס לקללות  ולגידופים כאל עובדות ייתכן וניתן יהיה לומר שמדובר בלשון הרע. אולם, פעמים רבות  קללות וגידופים נאמרים במצב של עידנא דריתחא - מתוך כעס רגעי".

לגבי משמעותה של המילה נוכל בקבוצת Whatsapp נפסק:

"לא מצאתי בנסיבות העניין לתת לגיטימציה לאמירה זו של "נוכל" גם אם נאמרה ב"עידנא  דריתחא". בשונה מהקללות, התרשמתי מעדות הצדדים כי השימוש במילה "נוכל" מהווה  אמירה עובדתית הנוגעת לעבודתו של התובע ונועדה להטיל ספק ביושרו המקצועי של התובע )כפי שאפרט בהמשך). אשר על כן, אני קובע כי הקשר הדברים והאופן בו נאמרה המילה  "נוכל", ומועד הפרסום ביחס לעסקאות שהתייחס אליהן הנתבע בהגנתו ושהיו לאחר  הפרסום, מביאים למסקנה שאמירה זו הנתבע להבדיל מהגידופים הינה בגדר פרסום המהווה לשון הרע".

האשמת שווא באלימות בקבוצת ווטסאפ

מקרה אחר ומעניין לא פחות עולה מפסק הדין בהליך תא"מ 35328-10-17 מוניץ נגד שמידט שהתנהל בפני כבוד השופט אודי הקר בית משפט השלום בתל אביב והתפרסם בתאריך 20.5.2019, קבע בית המשפט כי דיירת שייחסה במסגרת קבוצת ווטסאפ של דיירי הבנין, איומים באלימות לעורך דין של דיירת אחרת (בעוד שלא היו כאילו כלל) והשמיצה את עורך הדין במסגרת קבוצת הווטסאפ של הבניין תתנצל ותשלם פיצוי בסכום של 8500 ש"ח.

בפסק הדין נקבע מפורשות כי האשמת שווא שאדם הוא אלים מהווה לשון הרע:

"25. הודעות ה WhatsApp שפרסמה הנתבעת בקבוצת דיירי הבניין בוודאי מהוות "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק...
27. האשמת שווא של אדם באיום באלימות, היא ודאי בגדר לשון הרע, כהגדרתו הרחבה בסעיף 1 לחוק. יש בפרסום זה כדי לבזות ולהשפיל את התובע ואף לפגוע במשלח ידו ובעיסוקו כעורך דין".

פרסום פוגעני בווסט אפ משפחתי

מה דעתך לגבי מקרה של פרסום תוכן פוגעני בקבוצת ווטסאפ משפחתית? כמה זה לא מפתיע, אבל מקרה כזה נדון בפני השופט דוד גדעוני בהליך ת"א 35855-03-17 ביטון נגד מזרחי, שהתפרסם ביום 11.6.18.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי הנתבע יפצה את דודו אשר טען כי נפגע ממנו במסגרת ויכוח משפחתי, זאת לאחר שהנתבע ייחס לתובע התנהגות מושחתת, מרמה והבטחות שווא. בית המשפט שקל את התפוצה של הדברים לאור העובדה שמדובר היה בקבוצת משפחתית, ופסק פיצוי בסך 3,000 ש"ח בלבד ולמרות חומרת הדברים שנכתבו בקבוצת ה-Whatsapp.

כך נכתב בפסק הדין המעניין:

"יש לשקול גם את תפוצת הדברים. הדברים נכתבו בקבוצת ווטסאפ משפחתית. מדובר  בתפוצה מצומצמת. התובע לא חלק על כך (ס' 3.6 לסיכומיו). כל הנמענים הם בני משפחה המכירים את התובע שנים רבות. הדברים נכתבו על רקע חילוקי דעות ובקשר עם ויכוח טעון שהעסיק את המשפחה באותה עת. ממילא יש להניח כי המשקל שיתנו בני המשפחה הנמענים לדברים שכתב הנתבע ביחס לתובע ומידת השפעת הדברים על עמדת ביחס לתובע - מוגבלים".

ביקורת צרכנית לגיטימית או שיימינג שעובר את הגבול?

האם ביקורת צרכנית וחוות דעת של לקוח באינטרנט עלולה להוות פרסום לשון הרע ואיפה עובר הגבול בין הבעת דעה לשיימינג פרוע ופוגעני?

ביקורת צרכנית המתבססת על עובדות ונעשית באופן הוגן היא אינטרס ציבורי. אם הביקורת אינה כוזבת היא יכולה לקבל הגנה בחסות של הבעת דעה. בית המשפט קבע תנאים לביקורת צרכנית ברשת ובין היתר את הלגיטימציה של מי שנפגע להגיב גם להבעות דעה ותגובות של צרכנים.

ביקורת צרכנית בפייסבוק חשובה מבחינה חברתית וציבורית

ביום 6.9.2019 פסק השופט אייל דורון נין בהליך ת.א. 16799-10-16 נאמן נגד קרובצ'יקוב אשר נדון בבית משפט שלום חיפה. במסגרת ההליך דובר בתביעה שהגיש ירקן נגד פוסט בפייסבוק שכתב הנתבע, אשר נהג לקנות אצלו פירות וירקות וטען לגבי "טעויות" במחירים וחיוב כפול באשראי.

התובע טען שהפרסום מכפיש אותו והנתבע טען שמדובר בביקורת הוגנת. בית המשפט דחה את התביעה וקבע, שאמנם הפוסט מהווה פירסום ונראה שמבחינה אוביקטיבית יש בו לשון הרע, אבל צריך תמיד לבדוק את האיזון של האינטרסים בין חופש הביטוי וזכות האדם לשם טוב.

בפסק הדין המעניין נקבע כי המדובר על ביקורת צרכנית ואילו ביקורת כזו חשובה מבחינה חברתית וציבורית. הפרסום נחזה להיות מעין לשון הרע אולם לנתבע עומדות הגנת תום הלב ואמת בפרסום. וכך קבע כבוד השופט אייל דורון בפסק הדין:

"לעניין חשיבותה של ביקורת צרכנית חופשית יפים דבריו של נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, כבוד השופט א' אברהם, בע"א 18-02-5001 פוגרבנוי נ' חמו (2018.10.31)(להלן: "עניין חמו") בפסקה 13: "בתי עסק המציעים את מרכולתם לציבור הצרכנים חושפים עצמם  לביקורת, גם שלילית, ולעיתים אף קשה, מצידו של ציבור הצרכנים. לציבור זה, המשקיע את מיטב כספו ברכישת מוצר או שירות, נתונה  זכות מלאה להביע את דעתו על המוצר או השירות שרכש.

בהבעת דעה זו ייצא הציבור כולו נשכר: ציבור הצרכנים יֵידע לכלכל צעדיו בכל הנוגע  לבית העסק או המוצר והשירות הניתנים בו; ובעליו של בית העסק יוכל, על רקע הביקורת שהוטחה בו, לשפר את המוצר או השירות שהוא נותן. אין צריך לומר, החירות להביע דעה ולמתוח ביקורת אין משמעה זכות  להשתלחות פרועה או ביקורת צרכנית שאינה תמת לב והוגנת, בכך לא  יימצא ציבור הצרכנים יודע יותר אודות המוצר או השירות הנדונים, ובעל העסק לא יוכל לדעת כיצד ישפר את מרכולתו, כאשר הביקורת אינה עניינית כי אם משתלחת".

הדברים נאמרו בהקשר של 'עניין ציבורי' ביחס להגנת תום הלב, אך נכונים גם בהקשרים אחרים. לכן, כאשר מדובר בביקורת צרכנית, אזי על אף האפשרות המתבקשת לפטור את המפרסם מאחריות באמצעות ההגנות הקבועות בחוק ככל שהן מתקיימות, ראוי להקדים ולשקול בכובד ראש האם כלל נכון וראוי לראות בפרסום בעל אופי שלילי משום לשון הרע.

ביקורת שלילית על עסק לא בהכרח מהווה לשון הרע

בית המשפט קבע כי כאשר הלקוחות מוזמנים לפרסם ביקורת לגבי שירות מסוים, אפשר להניח שיפרסמו גם ביקורת שלילית ולא מיד תהיה זו ביקורת שהיא בחזקת לשון הרע, משום שביקורת שלילית על בית עסק לא בהכרח תגרום ללעג או לבוז כלפי בית העסק.

אפשר למצוא דוגמא מעניינת בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת אפרת בוסני בהליך ת.א. 57398-11-16 בעניין סולו איטליה בע"מ ואח' נגד בוטגה אשר פורסם ביום 12.1.2020, שם נקבע כי לביקורת צרכנית חופשית יש חשיבות חברתית.

במקרה הזה דובר בתביעת לשון הרע שהגישה חברת נסיעות, מומחית בטיולים באיטליה ומנכ"ל החברה המדריך, שטענו שפוסט שפרסמה הנתבעת בפורום באתר תפוז מכפיש אותם ומהווה לשון הרע. התביעה נדחתה.

בית המשפט פסק כי לשון הרע נבחנת במבחן אובייקטיבי. פוסט ברשתות חברתיות מהווה "פרסום" על פי החוק וגם פרסום בפייסבוק וברשתות כפוף לחוק איסור לשון הרע, אולם את החוק צריך להכפיף לשינויים שכרוכים בפרסומים באינטרנט.

האיזון שבין חופש הביטוי לזכות האדם לשם טוב נוטה במשקלו לטובת חופש הביטוי וחופש הביטוי ברשתות החבריות נמצא ברף גבוה.

התבטאות של צרכנים באינטרנט בקשר לשירותים היא לגיטימית ונקודת האיזון נוטה יותר לעבר חופש הביטוי. ביקורת צרכנית חופשית היא חשובה מאוד ויש לה יתרונות לציבור בפרט שהתובע יכול היה להגיב לפירסום.

השמצה של מנתח פלסטי בפייסבוק אינה לגיטימית

בפסק דינו של כבוד השופט אבישי קאופמן בהליך ת.א. 63127-12-17 בענין ניר גל אור נגד אלן דניאלי שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה נקבע כי השמצה של מנתח פלסטי בפייסבוק אינה ביקורת לגיטימית.

בית המשפט קיבל את התביעה אבל פסק פיצוי נמוך ממה שהתבקש ונקבע שדברי הנתבעת עולים כדי לשון הרע, שכן היא הציגה את התובע בשליליות וגרמה לבוז מצד קוראי הפוסט. בית המשפט דחה את הגנת תום הלב לה טענה הנתבעת וקבע כי לשון הרע היא בעיקר בתגובות של הנתבעת לפוסט.

כך נפסק:

"לדעתי, אמירותיה של הנתבעת, הן בפוסט המקורי ובמיוחד בהמשך בתגובותיה, מהוות לשון הרע. האמירות מציגות את התובע באור שלילי, שנועד ליצור כלפיו בוז מצד הקוראים. הפרסום יוצר רושם אצל האדם הסביר כי התובע אינו מקצועי בעליל, היחס במרפאתו גרוע ועדיף לא לפנות אליו  לשם קבלת טיפול...

עם כל ההבנה למצוקתה של הנתבעת, לא אוכל לקבל עמדתה. הגנת תום הלב, לה טוענת הנתבעת מכוח סעיף 15 (4) לחוק, נועדה לחול במקרים בהם קיים אינטרס חשוב במתן האפשרות להתבטאות חופשית , עד כדי הצדקת הגנה למפרסם גם כאשר מדובר בביטויים שאינם אמת.

אף אם נניח כי הפוסט מהווה הבעת דעה אישית על החוויה שעברה הנתבעת, לא ניתן לומר דברים  אלה על אמירותה שנאמרו במסגרת התגובות. קריאה להזהיר מפני "ד"ר טל נחליאלי וכל הצוות  שלו הם חלאות אדם" אינה יכולה להתקבל כדעה לגיטימית החוסה תחת ההגנות שבחוק. הבעת  תקווה "אולי הוא יפסיק לעבוד תשתפו שיגיע מדן ועד אילת..." והצהרה כי תתבע אותו בהמשך אך "קודם אכפיש אותו עד עפר..." אינן הבעת דעה, אלא הבעה של רצון לפגוע בתובע".

בית המשפט הוסיף וקבע בפסקי דין רבים כי במקרים בהם תחרות עסקית נחזית להראות כביקורת צרכנית, פעמים רבות מדובר בפרסומים כוזבים ויש בהם פגיעה שאינה לגיטימית. במקרה כזה הפרסום לא יהיה מוגן.

קריאה נוספת: מקרים של לשון הרע במקום העבודה