חוק הגנת השכר - שומר על ההכנסה שלך!

עשור לאחר הקמת המדינה, חוקק חוק הגנת השכר במטרה להסדיר את תשלומי השכר לעובדים על ידי המעסיקים. עוד לפניו, חוקקה הכנסת בשנת 1951 את חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק חופשה שנתית. בשנת 1957 חוקק חוק הסכמים קיבוציים.

חוקים אלו הוגדרו כחוקי מגן ונחשבו כבר אז למתקדמים מאד ביחס לקיים בעולם. חוקי המגן, כשמם כן הם, נועדו להגן על עובד בעת שמתקיימים יחסי עובד מעביד. העובד אינו יכול לוותר מרצונו על הזכויות המגיעות לו כעולה מחוקי המגן.

הכנסת חוקקה את חוקי המגן לאחר שאישרה בחתימתה את התחייבותה לקיום אמנות העבודה הבינלאומיות ובהן: סעיף 8 לאמנה בדבר שעות עבודה בתעשיה, משנת 1919, סעיף 11 לאמנה בדבר שעות עבודה במסחר ובמשרדים, משנת 1930, סעיף 7 לאמנה בדבר חופשה שנתית, משנת 1936, הסעיפים 14 ו-15 לאמנה בדבר הגנה על השכר, משנת 1949.

שוק העבודה באותה תקופה עודנו צעיר ובתולי. משפחות מתפרנסות בדוחק. היצע העבודות מצומצם ולא מגוון. המעסיקים מודעים היטב לביקוש הגובר לעבודה גם בעקבות גלי העלייה לישראל ומנצלים לעיתים לרעה את ההזדמנות שנפלה בחלקם.

שכר העבודה נקבע באופן שרירותי. העובדים הועסקו שעות רבות מדי יום ולא תוגמלו על שעות נוספות ועבודה בימי חגים ו/או שבתות. הלנת שכר נחשבה לתופעה מקובלת ולא חריגה.

עובדים שלא היו מאורגנים ומיוצגים על ידי הסתדרות העובדים לא התלוננו, ולא השביתו את מקום העבודה במטרה לשפר את תנאי העסקתם. העובדים לא היו מודעים לזכויות שלהם ולא חשבו לפנות לערכאות משפטיות כדי לתבוע את מימוש זכותם הבסיסית.

אכיפת חוקי המגן על ידי המדינה לא הורגשה. המחוקקים לא צפו פני עתיד והחוקים לא סגרו את כל הפינות. נותרו פרצות רבות שנוצלו לרעה על ידי המעסיקים.

בתי הדין לעבודה נדרשו לפסוק לפי החוקים החסרים ולקבוע פרשנויות והלכות פסוקות שהכריחו את המחוקק לבצע תיקוני חקיקה, שיש בהם להגן על העובדים מפני המעסיקים.

על רקע זה נדרש בית הדין הארצי לעבודה לקבוע במהלך ערעור שהובא בפניו כבר בשנת 1972 (לב/32/3 ארצי, מרלן פרוימוביץ' נ דן בר אדון) בזו הלשון: "בית-הדין רואה חובה להפנות את תשומת הלב של הגורמים האחראיים לביצוע "חוקי מגן" שבמשפט העבודה, למצב העגום הקיים בתחום יישומם וקיומם של חוקים אלה.

בחוקים אלה ניתן ביטוי למדיניות סוציאלית מעבר לאינטרס של הפרט הנוגע בדבר, והם כוללים הוראות המחייבות סדרי רישום, תיעוד ופיקוח.

קיום הוראות אלה חיוני לצורך בירור תביעות משפטיות הקשורות בחוקים אלה. כמו-כן יתרום הדבר למניעת התדיינות מיותרת ויביא לפישוט ההליכים המשפטיים".

תיקון 24 לחוק הגנת השכר

המחוקק הקשיב לרוח הפסיקות המנשבות מכיוון בתי הדין לעבודה וערך מספר תיקוני חקיקה והתקין תקנות תחת חוק הגנת השכר.

מרבית התיקונים היו מינוריים וטכניים בעיקרם ותרמו את תרומתם הצנועה. התיקונים המהותיים והמהפכניים ביותר היו בשנת 2008 בסעיף 24 לחוק הגנת השכר.

התוכן של תלוש המשכורת השתנה לחלוטין. הוא לא מעורפל ומסתורי. אין יותר לוקשים וחורים שחורים.

הכול חייב להיות שקוף וברור. כל רכיבי השכר והניכויים חייבים להיות רשומים בצורה מפורטת, מובנת ובהירה. התלוש חייב להימסר לעובד עד ליום הקבוע בחוק ולא יאוחר ממנו.

מעסיק שלא יפעל לפי דרישות הסעיף צפוי לסנקציות פליליות ואזרחיות.

התיקון לחוק נחשב לסוג של צדק היסטורי עם העובדים המנוצלים, שהועסקו תחת הכיסוי השקרי של שכר גלובלי, שאילץ אותם לעבוד שעות נוספות מעבר למתחייב בחוק מבלי לקבל תשלום.

אותו שכר שגרם להם להפסיד בתביעות בבתי הדין לעבודה כי לא היה רישום מפורט בתלוש שניתן להציג בפני בתי הדין, העובדים נאלצו לנהל רישום עצמי לשעות העבודה שלהם, ואותו נדרשו להציג בהליך משפטי, אחרת לא זכו לסעד המבוקש. דוגמאות לא חסרות מהעבר הרחוק והקרוב.

באוקטובר 1972 פרסם בית הדין הארצי לעבודה את פסק דינו בערעור שהוגש לפניו על החלטת בית הדין האזורי בירושלים (לב/32/3 ארצי, מרלן פרוימוביץ' נ דן בר אדון). מחודש מאי 1965 ועד מרץ 1968 הועסקה מרלן פרוימוביץ במסעדת "מפגש שמשון".

המעסיק התחלף והעסק עבר לבעלות אחרת. הבעלים הקודמים החתימו את העובדת על קבלה לפיה היא מאשרת שקבלה את שכרה החודשי שכולל גם פיצויים וחופשות. הסכום לא נראה נכון לבעלה שהציע לה לתבוע את ההפרשים שמגיעים לה.

התברר במהלך הדיון בבית הדין כי בכל תקופת עבודתה לא קיבלה העובדת חופשה שנתית בשכר ולא נוהל במפעל פנקס חופשה. העובדת עבדה לעתים שעות נוספות, אך בית הדין האזורי לא ראה לאפשרי לקבוע את מספרן של השעות הנוספות.

העובדת עבדה גם בשבתות ובחגים ומשעבדה בימים אלה, שולמה לה תמורה מיוחדת אך לא מדויקת לפי מספר השעות בפועל כי לא היה רישום של השעות אצל המעביד.

בהיעדר רישומים מדויקים של השעות הנוספות, נאלץ בית הדין להתיישר לפי לשון החוק ולדחות את הערעור בסוגיה זו ולקבוע כי התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי עקרונות של שכר ראוי.

התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב.

בית הדין לא מתעלם מהקושי הרובץ על התובעת להוכיח את שהחוק מבקש ממנה ולכן הוא מנצל את התביעה שבפניו כדי לקבוע שהתרופה אינה בידי בית-הדין, אלא נדרשת התערבות ופעילות של האיגודים המקצועיים, ארגוני המעבידים ומנגנון הפיקוח על העבודה. 

במהלך השנים, מאז קביעה זו, נדרשו בתי הדין לפסיקות דומות שתכליתן לגרום למחוקק לשנות את חוק הגנת השכר.

כל ערכאה נדרשה להסתמך על תקדימי קודמתה. כך זה עובד. היו ערכאות שהרחיבו את יריעת הפרשנות והגמישו את הוראות החוק לטובת העובדים אך עדיין לא ניתן לפרוץ את גדרות החוק שהטילו את נטל ההוכחה על העובד שנדרש להוכיח מתכונת עבודה קבועה בתוספת של שעות נוספות ולא על המעביד.

לאחר התיקון לחוק הגנת השכר – מה קרה בבתי הדין לעבודה?

לאחר תיקון סעיף 24 לחוק הגנת השכר, פסקו בתי הדין לעבודה ברוח התיקון ובהמשך למגמה שעלתה מפסיקותיהם לפני התיקון, אז נאלצו להסתפק בקביעת הלכות שיועדו לעיני המחוקקים, שהגיע הזמן לתקן את החוק ברוח הפסיקות הקיימות.

עיקר הפסיקות לאחר התיקון בסעיף 24 לחוק טיפלו במעסיקים שלא הרימו את נטל הראיה המחייב אותם להמציא את רישום השעות העבודה בפועל של העובד שתבע אותם על אי תשלום מלוא השעות או חלקן.

לאקאו איאלאו הועסק כפועל ניקיון בתחנת כיבוי אש בירושלים במשך 6 ימים בחודש ספטמבר 2009. החברה המעסיקה: ש.א. יובל ניהול ואחזקה בע"מ. לטענת העובד הוא לא קיבל את כל השכר המגיע לו.

דרישתו מהמעסיק לא נענתה ולכן תבע אותו בבית הדין האזורי בירושלים (דמ"ר 6075/09). מדובר על תביעה בסכומים קטנים אך מפסיקת בית הדין ניתן ללמוד על השינוי במגמה בהתאם להוראות התיקון לחוק. התובע דרש 792 ₪ ודמי נסיעות בסך 70.8 ₪. הנתבעת טענה שמגיע לו רק 522 ₪.

במהלך דיון ההוכחות הגיש התובע רישום שעות עבודה בכתב ידו. בהתאם לרישום, עבד התובע 32 שעות במהלך שישה ימים. בנוגע לדמי נסיעות העיד כי נסע תמיד באוטובוס ציבורי. הנתבעים טענו אחרת וסתרו את גרסתו.

בית הדין החליט שעדות התובע אמינה עליו הואיל וגיבה אותה במסמך שנרשם בכתב ידו ולא נסתרה במסמך נגדי של החברה המעסיקה, כי הועסק בהיקף של 32 שעות עבודה.

בנקודה זו קבע עוד בית הדין כי בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, הנטל על המעביד להוכיח את שעות העבודה של העובד, מקום שלא הוצג פנקס שעות עבודה. משהנתבעת לא הציגה אף הודעה לעובד בדבר תנאי עבודה, מקובלת עליו טענת התובע.

באשר לדמי הנסיעה נפסק כי גרסתו של התובע אמינה ועקבית בדבר השימוש בתחבורה ציבורית. הנתבעת לעומתו לא ידעה לפרט מי הסיע את התובע למקום עבודתו מדי יום ולא הציגה כל רישום.

לאור האמור, חוק הגנת השכר נועד על שלל תיקוניו ותקנותיו לסייע לעובדים כנגד מעבידים שמנצלים אותם ומנסים להתחמק מהוראות החוק המפורשות.

בתי הדין לעבודה פתחו את שעריהם בפני עובדים אלו תוך הטלת נטל ההוכחות על המעביד ולא עליהם כפי שהיה נהוג בעבר וכעולה מלשון החוק ובניגוד מסוים לרוח הפסיקות.

אולם, במקרים בהם המעסיק פועל לפי הוראות התיקון לחוק ויש בידו לסתור טענות של עובד שמוכחות כמופרכות אזי בית הדין יפסוק לטובת המעסיק שפועל לפי החוק. כך קרה במקרה של לבטון שלי שהועסקה כמזכירה במרכז למחול בבעלות לאה דוכס.

לפי התביעה שהוגשה על ידי גב' לבטון לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נגד מעסיקתה (דמ"ר 1823/10) עולה כי התובעת החלה לעבוד בתפקיד בחודש 10/2009. היא קיבלה שכר עבור החודשים 10/2009 ו-11/2009. בתקופת עבודתה ערכה המעסיקה רישומים של שעות העבודה.

התובעת עזבה את העבודה בסוף חודש 11/2009 מבלי ליידע את הנתבעת שלא הייתה מרוצה כלל מתפקודה עד להתפטרות.

בכתב התביעה נתבע שכר עבודה בסכום של 1,631 ₪ עבור התקופה שמיום 1.12.2009 ועד ליום 20.12.2009 וכן החזר הוצאות נסיעה בגין 15 ימי עבודה בסכום כולל של 156 ₪ (10.40 ₪ x 15).

בית הדין שבפניו התבררה התביעה דחה את התביעה וקבע כי לאחר שתיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקפו הוא שינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום שכר עבודה, גמול בעד עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית. 

סעיף 26 ב לאותו חוק קובע גם בהקשר התביעה הנדונה כי: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו..."

במקרה הנדון המעסיקה הנתבעת הרים את נטל ההוכחה בניגוד לתובעת. הנתבעת והציגה בפני בית הדין דו"חות נוכחות של התובעת לחודשים 10/2009 ו-11/2009 ותלושי שכר לחודשים לצורך הוכחת תקופת עבודתה של התובעת ולא כנטען בתביעתה ואף העידה עליהם.

לאור המוצגים ועדות הנתבעת עובר הנטל לתובעת להוכיח כי עבדה גם בחודש דצמבר שאין עליו רישום שעות. לתובעת לא היה רישום אותנטי ואמין מטעמה להוכיח את טענתה.

לרשמת שישבה בדין לא נותר אלא לקבוע: "שוכנעתי כי דין התביעה להידחות משלא עלה בידי התובעת להוכיח שעבדה במהלך חודש 12/2009 ותישא בהוצאות הנתבעת בסכום 500 ₪". סוף דבר.

רוצים לשאול ולהתייעץ בנושא חוק הגנת השכר והתקנות?
ליחצו כאן והכנסו לפורום הגדול בישראל לדיני עבודה!