האיסור כללי ועקרוני החל בארץ על המעסיק להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מעוגן במסגרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, אשר נחקק על מנת להבטיח שוויון הזדמנויות לכולם.
סעיף 2(א) לחוק זה אוסר על המעסיק להפלות את עובדיו / דורשי עבודה מחמת שורה ארוכה של סיבות שונות, ולרבות מחמת ארץ מוצאם. סיבה זו רלוונטית במיוחד בארצנו, בהיותה כידוע קיבוץ גלויות של עולים רבים ממדינות שונות ברחבי העולם.
למרבה הצער הממצאים בפועל מצביעים על כך שישנם עדיין מעסיקים רבים אשר מתעלמים מהוראות החוק בעניין זה, כאשר נראה כי עיקר האפליה בשוק העבודה מופנית כלפי בעלי מוצא מזרחי וכן עולים יוצאי אתיופיה.
שכן, ממחקר שערכה ליאת ששון מהאוניברסיטה העברית, עלה כי מועמדים ממוצא אשכנזי זוכים ל-34% יותר תגובות מהמעסיקים, לעומת המועמדים ממוצא מזרחי ומנתוני סקר בנושא גיוון תעסוקתי שנעשה במשרד הכלכלה, עלה שהמעסיקים הכי פחות מעוניינים להעסיק את יוצאי אתיופיה, כאשר רק 5.6% מהמעסיקים הביעו רצון להעסיקם.
מעליהם נמצאו ערבים עם 7.4% וחרדים עם 8.7%.
במסגרת הליך תע"א 7757/09 דינה פישר נ' מרכז להכשרה מקומית תיכונית ותורנית נדון מקרה נוסף של אפליה על רקע עדתי, בדבר פיטורי מורה עקב מוצאה מחבר העמים, בריה"מ לשעבר.
נסיבות התיק עסקו במורה דוברת רוסית שמוצאה מחבר העמים, אשר עבדה במשך 8.5 שנים כרכזת ומורה למקצועות הומניים לעולים מחבר העמים, בבית הספר במושב נחלים אשר מופעל על ידי עמותה. עם זאת יובהר כי המורה לא הוסמכה ללמד מקצועות הומניים כי אם מוסיקה וריתמוסיקה.
המורה התקבלה לעבודה לאחר שהיא הציעה להנהלת בית הספר להקים מגמות לימוד שתפנינה לציבור התלמידים העולים מחבר העמים, ואף גייסה קבוצת תלמידים יוצאי חבר העמים ללמוד בבית הספר.
חלק ניכר מהתלמידים העולים מחבר העמים רוכז בכיתת מגמת קירור ומיזוג אוויר, שרמתה הטכנולוגית נחשבה לגבוהה יחסית לרמת הלימודים בשאר הכיתות בבית הספר.
עם השנים ובמהלך תקופת עבודתה בבית הספר, החלה המורה ללמד את המקצועות ההומניים גם בכיתות שכללו לא רק תלמידים יוצאי חבר העמים, אלא כלל גם תלמידים ילידי הארץ או תלמידים עולים ממדינות אחרות כגון אתיופיה.
המורה פוטרה לאחר כ-8.5 שנות עבודה בבית הספר ובהיותה בת 56. במכתב הפיטורים צויין כי פיטוריה נובעים "כתוצאה מירידה במספר התלמידים מחבר העמים בבית הספר, וסגירת מגמת קירור ומיזוג".
המורה לא השלימה עם הודעת הפיטורים ועתרה לבית הדין לעבודה בבקשה לקבל צו המורה על ביטול פיטורים או קבלת פיצויים, בעיקר מהטעם שפיטוריה לוקים באפליה פסולה על רקע מוצאה מחבר העמים, וכן בפגמים פרוצדוראליים קשים כגון היעדר שימוע כנדרש לפני פיטורי עובדת.
לדברי המורה היא לימדה בבית הספר גם תלמידים שלא מחבר העמים, כולל יוצאי אתיופיה וילידי הארץ. כמו כן, היא שימשה כמחנכת ומורה ללימודיים הומניים, כך שסגירת מגמת הקירור ומיזוג איננה רלוונטית לה בכל מקרה.
העמותה טענה שפיטורי המורה מפורטים במכתב פיטוריה ואין להם קשר למוצאה, מה גם שעל פי עמדת משרד החינוך, אין המורה כשירה ללמד ולהגיש תלמידים לבחינות בגרות במקצועות ההומניים, על אף שאין זו הסיבה לפיטוריה.
דומה כי במסגרת פסק דינו, ניצל בית הדין לעבודה את ההזדמנות שניתנה לו כדי לדון באופן מקיף במטרות האיסור על אפליה מחמת מוצא ורקע עדתי וזאת כפי שיפורט להלן.
בית הדין קבע כי לעקרונות איסור האפליה, לרבות אפליה מחמת מוצא, כפי שאלה מצאו ביטויים בחוק שוויון ההזדמנויות, ישנם מספר תכליות הנוגעות למישור הפרט ולמישור הכלל כאחד.
במישור הכלל, עקרונות אלה נועדו להביא לייצוג הולם של קבוצות באוכלוסיה שסבלו או סובלות מאפליה בשוק התעסוקה על כל גווניו ורבדיו. זאת על בסיס ההנחה כי יצוג מעין זה יביא להגברת הלכידות החברתית, ובה בעת ישדר מסר של קבלה חברתית בכל תחומי התעסוקה לאלה המשתייכים לקבוצות שהמחוקק ראה בהן טעונות הגנה וקידום.
במישור הפרט, מקובל שהטמעת עקרונות השוויון באופן שיאפשר לכל אדם להשתלב בשוק התעסוקה על כל רבדיו, בלא שהשתייכותו לקבוצה שסובלת מאפליה היסטורית ונחיתות תעסוקתית, תעמוד לו לרועץ, הינה חיונית לצורך הגנה על כבודו כאדם.
ביטוי לתפיסה זו ניתן למצוא בדבריו של בית המשפט העליון בהליך בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון:
"ביסודה של הפליה כזו [באותו עניין על רקע מין] עומד ייחוס מעמד נחות למופלה, מעמד שהוא פועל יוצא ממהותו הנחותה כביכול. בכך טמונה, כמובן, השפלה עמוקה לקורבן ההפליה... שהרי היא...משדרת מסר כי הקבוצה שעימה הוא נמנה היא נחותה, ובכך נוצרת לבנות הקבוצה ולבניה תדמית נמוכה. כך מתהווה מעגל קסמים המנציח את ההפליה. התדמית הנמוכה, שיסודה בשונות הביולוגית, או הגזעית, גורמת להפליה, וההפליה מאששת את הסטריאוטיפים המשפילים בדבר נחיתות המופלה. היסוד המרכזי, על-כן, בהפליה מחמת מין, גזע, או הפליה דומה הוא השפלת הקורבן".
ביטוי נוסף לקשר בין ההתנהגות המפלה ובין הכרסום בערך של כבוד האדם והפגיעה בלכידות החברתית ניתן למצוא גם בהליך בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו:
"אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".
כדי להשיג באופן אפקטיבי תכליות נעלות אלה, של הגנה על כבוד האדם ועל הלכידות החברתית, יש להתייחס לשני היבטיה של התנהגות המעסיק, האובייקטיבי והסובייקטיבי, על מנת להגדירה כמפלה.
ההיבט האובייקטיבי של התנהגות המעסיק כולל את התוצאות המיידיות שלה, מבחינת המציאות התעסוקתית האובייקטיבית, ואילו ההיבט הסובייקטיבי שלה, מהווה את האופן בו היא נתפסת בתודעתו של קורבן האפליה.
כלומר, להשפעת התנהגותו של המעסיק על תחושות ההשפלה, העלבון והפגיעה כפי שאלה נחוות על ידי קורבן האפליה, וככל שהמעסיק יכול לצפות על רקע הנסיבות ובאופן סביר כי העובד או המועמד לעבודה יחס התנהגות זו להשתייכותו לקבוצה המוגנת ויחווה בעטיה השפלה ופגיעה בדימוי העצמי.
ביטוי מובהק לכך יכול ויהיה בהצגת שאלות שאינן ממין העניין לעובד או למועמד לעבודה הנוגעות להשתייכותו הקבוצתית אף אם בסופו של יום אין אינדיקציה לכך שהייתה למידע שנמסר על ידי העובד, בתשובה להן, השפעה על החלטות המעסיק ביחס לאותו עובד או מועמד לעבודה. כך נקבע בהליך תע"א 9690/09 אבבה יצחק נ' א.א. מוקד 101 בע"מ.
איסור האפליה מחמת מוצא טומן בחובו גם מאפיין יחודי הקשור דווקא ליכולת ההשתחררות של בן הקבוצה מהשתייכות זו, ולעבור מקבוצת מיעוט תרבותית לקבוצת הרוב או להפך.
בנסיבות אותו תיק, קבע בית הדין כי ממכלול הראיות עולה כי המניע העיקרי להתקשרות עם המורה היה קשור במוצאה, וליכולתה לגייס תלמידים יוצאי חבר העמים לבית הספר, ובכך להביא להגדלת התקציב שיעמוד לרשותו.
זהו למעשה ההסבר הסביר היחיד לקליטת המורה כמורה למקצועות הומניים, למרות שהיא לא הוסמכה ללמדם. כלומר, העמותה לא הייתה רשאית מלכתחילה לקלוט את המורה כמורה במקצועות ההומניים, אולם היא קלטה אותה בכל זאת וזאת על מנת למתג את בית הספר כמי שמיועד ליוצאי חבר העמים.
נכון שהמורה הסכימה לכך, אולם מהעובדה שהמורה לימדה גם תלמידים שאינם יוצאי חבר העמים, ניתן ללמוד כי היא ראתה בכך רק כקרש קפיצה, שיאפשר לה ללמד את כלל התלמידים, ללא קשר למוצאם.
הסכמתו של עובד, המשתייך לקבוצה מוגנת, לקבלת יחס שונה גם אם יש לו חלק אקטיבי ביצירת הגילויים של יחס זה, איננה צריכה להיזקף בהכרח לחובתו בהקשר של דיני איסור האפליה.
במיוחד נכון הדבר שעה שניתן להסיק מן המכלול, באופן סביר, כי ההסכמה ליחס זה הינה פועל יוצא של מודעות העובד לנחיתות תעסוקתית הקשורה לשיוך קבוצתי, הנעדר רלבנטיות ללב העיסוק בו מדובר.
מה שהמורה לא ידעה והעמותה אף לא טרחה להבהיר לה במשך כל שנות העסקתה הוא שכל עתידה בעמותה תלוי על בלימה, ומותנה במוצאה ובהיותה מורה לתלמידים יוצאי חבר העמים, באופן בו היעדר ההשכלה המתאימה ישקל לחובתה רק כאשר אוכלוסייתם תצטמצם, והעמותה תסבור כי אין עוד באפשרותה של המורה לגייס לבית הספר תלמידים נוספים ממוצא זה.
התנהלות זו מהווה אפליה אסורה מחמת המוצא.
בית הדין לא הורה על מתן צו לביטול הפיטורים מאחר שהמורה לא הוסמכה ללמד לימודיים הומניים כאמור.
מאידך בית הדין פסק לתובעת פיצויים בסך של 50,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ופיטורים שלא כדין. כמו כן נפסקו לזכותה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח בגין אובדן השתכרות, בין היתר מאחר שהמורה מצאה עצמה בגיל מתקדם יחסית חסרת פרנסה הולמת.
הפלו אותך בעבודה בגלל מוצאך?