בית דין אזורי לעבודה בחיפה - 11 אוקטובר 2013
לפני:
התובעת: אורטל פנדוחי - ע"י ב"כ: עו"ד רונן גביש
הנתבעת: הזורם מערכות סולאריות בע"מ
פסק דין
1. התובעת (להלן – העובדת) הועסקה כעובדת שכירה אצל הנתבעת תקופה בת כשישה שבועות לטענתה, ובין התאריכים 3.8.11 – 16.9.11. בתביעה זו עותרת העובדת לחיוב הנתבעת (להלן – המעבידה) בתשלום שכר עבודה בהתאם לשכר המינימום השעתי בתוספת פיצויי הלנת שכר, וכן גמול בגין עבודה בשעות נוספות ודמי נסיעה.
2. מראיות הצדדים עולה התמונה העובדתית הבאה:
א. המעבידה מפעילה עסק לאספקת מערכות סולאריות, ובין השאר הפעילה בזמנים הרלוונטיים לתביעה חנות בחדרה, בה הועסקה העובדת.
ב. העובדת החלה עבודתה בחנות ביום 3.8.11.
ג. שעות העבודה הרגילות בחנות היו מדי יום בין השעות 9:00 עד 13:00 ושוב בין השעות 16:00 עד 19:00. בנוסף, טענה העובדת כי הועסקה מספר פעמים בשבוע מספר שעות נוספות בחלוקת פליירים.
ד. בין הצדדים הוסכם כי העובדת זכאית לשכר שעה בגובה שכר המינימום.
ה. יום עבודתה האחרון בפועל של העובדת היה יום 16.9.11, לאחר שהודיעה על התפטרותה באותו יום.
ה. במהלך תקופת העבודה שולמו לעובדת 600 ₪ על חשבון שכר העבודה, וסכום נוסף על חשבון הוצאות נסיעה.
ו. לעובדת לא נמסרו הסכם עבודה או תלושי שכר במהלך תקופת העבודה, שהשתרעה על-פני החודשים 8-9/11.
ז. טרם התחלת עבודתה של העובדת, וביום 17.7.11, הזמינה אמו של בן-זוגה של העובדת, הגב' וקנין, מערכת סולארית מאת המעבידה. הגב' וקנין התחייבה בתשלום בסך 3,000 ₪, מתוכם שילמה במזומן 470 ₪ במועד ביצוע ההזמנה. היתרה לא שולמה, ככל הנראה. הצדדים היו חלוקים בשאלה אם העובדת היא שאמורה לשאת בעלות המערכת הסולארית האמורה.
3. בכתב התביעה נתבעו סכומים בגין הודעה מוקדמת ופיטורים שלא כדין, ונטען כי "באי תשלום שכר העבודה פיטר הנתבע הלכה למעשה את התובעת בפטורים שאינם כדין" (סעיף 14 לכתב התביעה).
במסגרת הדיון המוקדם מיום 27.5.13 הסבירה התובעת כי לא פוטרה, וכי האמור בכתב התביעה לעניין הפיטורים הינו בגדר "אי הבנה" בינה לבין ב"כ. בהתאם, הודיע ב"כ העובדת כי הוא מוותר על התביעה להודעה מוקדמת. לפיכך, אין מקום לדון בתביעה להודעה מוקדמת ולפיטורים שאינם כדין, ויש לראות את העובדת כמי שויתרה על התביעה ברכיבים אלה.
4. המעבידה טענה, מנגד, כי במהלך התקופה הנטענת עבדה העובדת 15 ימי עבודה בלבד, כי לא בוצעה כל עבודה בשעות נוספות, וכי השכר לו זכאית העובדת בגין ימי עבודה אלה (בסך 2,314 ₪) נוכה כדין, וזאת משום שבסיום עבודתה נותרה העובדת חייבת סך של 2,530 ₪ בגין מערכת סולארית שסופקה "לבקשתה" על-ידי המעבידה ואשר תמורתו המלאה לא שולמה. באשר לדמי הנסיעה נטען כי אלה שולמו במזומן.
5. מכאן שעל בית הדין להכריע בשאלות הבאות: ימי ושעות העבודה בגינם זכאית העובדת לשכר עבודה ולגמול בגין עבודה בשעות נוספות, האם המעבידה פעלה כדין בניכוי של מחיר דוד השמש משכרה של העובדת, וכן הזכאות לתשלום דמי נסיעה וגובהם.
6. העובדת העידה מטעמה. מטעמה של המעבידה העיד מר מיכאל מזרחי, מנהלה.
שכר עבודה
7. לאחר שקילת גירסאות הצדדים באשר לשעות ולימי העבודה מצאתי לקבל את גרסת העובדת.
א. העובדת טענה בכתב התביעה לתאריכים מפורטים של תחילת וסיום העבודה (3.8.11 – 16.9.11), וטענה לכן לזכאותה לתשלום שכר עבודה בגין 6 שבועות עבודה בני 35 שעות שבועיות, היינו ל- 210 שעות עבודה.
המעבידה מצידה לא חלקה על תאריכים אלה אלא טענה כי במהלכם הופיעה העובדת לעבודה באופן חלקי בלבד, על מנת לעבוד בחנות של המעבידה במשך 7 שעות ביום (פרו: 1, ש: 29-30). עוד טענה המעבידה בכתב ההגנה כי העובדת כלל לא חילקה פליירים בלילות וכי אין לטענתה זו כל בסיס.
ב. נציג המעבידה העיד כי היה בידי המעבידה רישום של שעות וימי העבודה, וכי הרישום התבסס על דיווח יומי בעת הגעתה של העובדת לחנות. אלא שבדיון ההוכחות לא הוצג כל רישום כאמור. אין לקבל הסברו של מנהל הנתבעת כי הרישומים נמסרו לרואה החשבון הקודם של המעבידה, וכי זה מסרב למסור אותם לידי המעבידה בשל חובותיה אליו.
מדובר בגרסה מאוחרת שלא נזכרת בכתב ההגנה ואף לא נטענו בדיון המוקדם מיום 27.5.13. כמו כן, גרסתה של המעבידה באשר לימי העבודה בפועל לא היתה עקבית בעוד בכתב ההגנה נטען כי עבדה 15 ימים במהלך תקופת העבודה, הרי שמר מזרחי העיד כי עבדה 14 ימים "ולא יותר" (פרו: 6, ש: 23).
ג. בהיעדר דו"חות נוכחות בהם מפורטים שעות העבודה, ובמיוחד שעה שגרסת המעבידה אינה עקבית - יש להחיל את הכלל בדבר העברת נטל הראיה באשר לשעות העבודה השנויות במחלוקת אל המעביד, וזאת בהתאם להוראות סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. משכך – אני קובעת כי המעבידה לא עמדה בנטל להראות כי העובדת אכן לא ביצעה עבודה בשעות הנטענות על ידה.
ד. לאור האמור יש לקבוע כי בגין תקופת העבודה זכאית העובדת לשכר עבודה כאמור בכתב התביעה ובסך 4,628 ₪
ה. כאמור, אין חולק כי שכר כאמור לא שולם (אלא סכום חלקי בסך 600 ₪, כדברי העובדת בפרו: 2, ש: 14), ואף לא הופקו תלושי שכר בתקופת העבודה לחודשים 8-9/11. מכאן, שהעובדת זכאית להפרשי שכר עבודה בסך 4,028 ₪.
8. באשר לביצוע עבודה בשעות נוספות – מצאתי כי יש לדחות את התביעה ברכיב זה. בכתב התביעה (סעיף 8) טענה העובדת כי "שלוש פעמים בשבוע עבדה שעתיים נוספות בחלוקת פליירים פרסומיים לחברה בין השעות 19:00 – 21:00". לעומת זאת, בעדותה העידה העובדת כי "פעמיים בשבוע סיכמתי עם מר מזרחי לחלק פליירים אחרי שעות העבודה במשך שעתיים בכל יום" (פרו: 3, ש:18).
כלומר, העובדת כלל לא העידה כי ביצעה עבודה זאת בפועל, אלא רק כי סיכמה על ביצוע עבודה זו. כמו כן, גירסתה של העובדת באשר להיקף ביצוע העבודה אף היא לא היתה עקבית ועדותה לא תאמה את הנטען בכתב התביעה. לפיכך, התביעה לתשלום שכר עבודה וגמול בגין עבודה בשעות נוספות – נדחית.
החזר הוצאות נסיעה
9. העובדת טענה בכתב התביעה כי היא זכאית להחזר בסך 180 ₪ לכל אחד מהחודשים, אוגוסט וספטמבר 2011, המחושבים לפי מחירו של חופשי-חודשי לחודש. בכתב התביעה לא הוסבר כי שולם סכום כלשהו על חשבון דמי נסיעה, אך בעדותה הצהירה העובדת כי נמסרו לה על חשבון דמי נסיעה 20 ₪ או 40 ₪ (פרו: 3, ש: 22).
10. בכתב ההגנה נטען כי העובדת קיבלה תשלום עבור נסיעות במזומן. נציג המעבידה העיד כי נתן לעובדת סך של 200 ₪ במזומן בגין נסיעות (פרו: 6, ש: 32).
11. לאחר שקילת גירסאות הצדדים בשאלת הנסיעות מצאתי לקבל את טענת העובדת. כאמור, לא הופקו תלושי שכר והמעבידה לא הציגה כל אסמכתא לביצוע תשלום בסך 200 ₪ על חשבון דמי הנסיעה כנטען על-ידה.
היעדר כל רישום מתאים באשר לתשלום מקדמות על חשבון דמי הנסיעה (ובניגוד להוראות סעיף 24 וסעיף 8 לתוספת לחוק הגנת השכר, בחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 (להלן - חוק הגנת השכר), ראוי שיפעל לחובת המעבידה. לכך יש גם לצרף עוד את העובדה כי המעבידה לא נתנה כל פירוט שהוא בדבר מועד העברת תשלום חלקי זה, מה שיש בו כדי לפגום עוד בגרסתה.
12. לאור האמור, יש לקבל את גרסת העובדת, ולחייב את המעבידה בתשלום בסך 180 ₪ לכל אחד מחודשי העבודה, בקיזוז 40 ₪ שהעובדת אישרה כי קיבלה במזומן על חשבון הנסיעות. לפיכך, על המעבידה לשאת בתשלום בסך 320 ₪ בגין הוצאות הנסיעה.
ניכוי משכר העבודה
13. המעבידה טענה כי ביום 17.7.11 בוצעה הזמנה על-ידי העובדת "עבור משפחתו של החבר שלה" לאספקת מערכת סולארית. עוד נטען כי מחיר המערכת הסולרית הוא 3,000 ₪, מתוכם שילמה אמו של בן זוגה של העובדת, הגב' וקנין 470 ₪ במזומן בעת ביצוע ההזמנה. היתרה, בסך 2,530 ₪ לא שולמה לידי המעבידה. לפיכך טענה המעבידה היה מקום לנכות משכרה של העובדת את מחיר המערכת שהוזמנה על-ידה, סופקה, ומחירה המלא לא שולם.
14. העובדת אישרה כי ככל הידוע לה התמורה בגין המערכת הסולארית אכן לא שולמה במלואה וכי השיקים שנמסרו כתשלום לא נפרעו (פרו: 1, ש: 23), אלא שלטענה אין לראות בה ערבה לחוב של אמו של בן זוגה, ואין לאפשר למעבידה לנכות משכרה בגין חוב זה.
15. לאחר שקילת גירסאות הצדדים באשר לניכויי משכרה של העובדת מצאתי לקבל את גרסת העובדת, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:
א. זכאותו של עובד לשכר עבודה הנה זכות קוגנטית אשר דיני עבודה אינם מאפשרים להתנות עליה, למעט על פי האמור בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, הקובע רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן לנכות סכומי כסף משכר העבודה.
ב. באשר לניכוי משכר העבודה השוטף, הרי שעל-פי הדין ניכוי כאמור כפוף להתחייבות בכתב של העובד. המעבידה לא טענה כלל כי קיימת התחייבות בכתב של העובדת, ולפיכך לא היה מקום לנכות כלל משכרה של העובדת לחודש 8/11, שאינו חודש העבודה האחרון.
ג. לעניין ניכוי משכרו האחרון של העובד, סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר קובע "על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל העובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". אלא שבנסיבות תיק זה – המעבידה לא עמדה בנטל להראות כי מדובר ב"חוב שהעובד חייב" כלשון סעיף 25 (ב) לחוק הגנת השכר.
כאמור, הזמנת המערכת הסולארית בוצעה על-ידי הגב' וקנין, על-פי נספחי כתב ההגנה, עוד לפני שהעובדת החלה עבודתה אצל המעבידה, העובדת אינה מצוינת כמזמינה, לא מסרה את התשלום החלקי במזומן על חשבון ההזמנה וכן לא מסרה את ההמחאות לתשלום היתרה, אשר לא כובדו.
סוף דבר
16.
א. תביעתה של התובעת לתשלום שכר עבודה מתקבלת, ועל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,028 ₪ ₪ בגין שכר עבודה.
ב. תביעתה של העובדת לתשלום דמי נסיעה מתקבלת, ועל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 320 ₪ כהחזר דמי נסיעה.
ג. תביעתה על העובדת לתשלום שכר עבודה וגמול בגין עבודה בשעות נוספות- נדחית.
ד. הסכומים האמורים בסעיפים א' וב' לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.2011, הוא היום שבו היה אמור להשתלם השכר האחרון, ועד מועד התשלום המלא בפועל.
ה. בנוסף, תשלם הנתבעת פיצוי בגין הלנת שכרה של התובעת בסכום כולל בסך 3,000 ₪. בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בשיעורם המלא על-פי דין, בין השאר בהתחשב בזמן שחלף ממועד הגשת כתב התביעה ועד היום, עיכוב שנגרם בין השאר בשל מספר דחיות במועדי הדיונים לבקשת התובעת.
17. אין צו להוצאות, בהתחשב בכך שהתובעת היתה מיוצגת ע"י ב"כ מטעם הסיוע המשפטי.
18. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מהמועד שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין.
ניתן היום, ז' חשון תשע"ד, (11 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
יש לך שאלות לגבי תביעת שכר עבודה? רוצה לקבל סיוע אישי?
ליחצו כאן לקבלת יעוץ משפטי אישי מעורך דין מנוסה בזכויות עובדים!
