תביעת עובד לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות

בפסק הדין שלפניך דן בית הדין לעבודה בתביעתו של נהג הסעות שטען כי פוטר מעבודתו, לא שולמו לו פיצויי פיטורים, הוא לא קיבל הודעה מוקדמת כנדרש על פי חוק ומעסיקו לשעבר לא הפריש כספים לפנסיה על פי דין.

עיקר פסק הדין המעניין עוסק בשאלה: האם התובע פוטר או שהתפטר ממקום עבודתו בחברת ההסעות ומכאן עיקרי המחלוקת.

בית הדין הכריע בשאלת הפסקת העבודה לפי בחינה מדוקדקת של גרסאות הצדדים, כפי שהוצגו בפניו, ובחר להאמין ולקבל את גרסתו של התובע, למרות סתירות שנתגלו במהלך עדותו מול בית הדין.

לקריאה נוספת: ההשלכות החוקיות בגין אי מתן הודעה מוקדמת

להלן פסק הדין המלא:

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת ס"ע 26857-07-13

לפני: כב' הרשמת  ד"ר רויטל טרנר

התובע: גדעון כליפה ע"י ב"כ מר אלי אבוטבול

הנתבעת: י. רווה הסעות בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אשרף שדאפנה
       
חקיקה שאוזכרה:

• חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963: סע'  1
• צו הרחבה משולב לפנסיה חובה 2011

פסק דין

1. בפני תביעה לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת והפרשות פנסיוניות.

רקע עובדתי

2. הנתבעת הינה חברה המבצעת הסעות, והתובע עבד עבורה כנהג החל מיום 1.12.2009 ועד ליום 13.6.2013.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע עבד כעובד יומי במתכונת של שישה ימים בשבוע, וכי שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו הינו בסך 4,070 ₪.

עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי יום העבודה של התובע התחלק לשניים: בין השעות 6:00 ל- 9:00 לערך היה התובע מבצע את הסעות הבוקר (כגון הסעת ילדים למוסדות חינוך), לאחר מכן היה חופשי לחזור לביתו, ואת זמנו החופשי הקדיש בין היתר לארוחה המותאמת לצרכיו כחולה צליאק.

לקראת השעה 13:00 היה התובע חוזר לעבודתו להסעות הצהרים ואחר הצהרים (כגון החזרת ילדים לבתיהם או איסוף עובדים ממפעלים והסעתם הביתה).

המחלוקות בין הצדדים

3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום העבודה.

לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו על ידי מנהל הנתבעת, מר שמעון רווח, כאשר האחרון הודיע לו כי עבודתו בנתבעת הסתיימה וזאת לאחר וויכוח שהתנהל בין השניים בנוגע לסירוב התובע לכאורה לבצע הנחיות שקיבל ממר רווח.

לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שהודיע למר רווח כי אינו מעוניין להמשיך בעבודתו, ומשכך הביא את יחסי העבודה לידי סיום.

4. בכל הנוגע להפרשות הפנסיוניות, התובע טוען כי הנתבעת הפסיקה בחודש פברואר 2012 להעביר לקופת הפנסיה את חלק המעביד ואת חלק העובד לתגמולים.

הנתבעת מצידה מודה כי היא חבה בחלקו של העובד אשר נוכה משכרו ולא הועבר לחברת הביטוח, אך טוענת כי אינה צריכה לשלם את חלק המעביד כיוון שאין מקור נורמטיבי אשר מחייב אותה לבצע הפרשות אלו.

5. בתיק התקיים דיון מוקדם ביום 23.1.14, ומאחר והצדדים לא הגיעו לידי פשרה, נקבע התיק להמשך הוכחות. התובע הגיש תצהיר מטעמו, ומר רווח הגיש תצהיר מטעם הנתבעת. ביום 4.5.14 התקיים דיון ההוכחות, ולאחריו הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

האם התובע פוטר או התפטר?

6. כידוע, היסוד העיקרי שבסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), הוא שהעובד "פוטר".

נטל השכנוע לעניין קיום כל התנאים שבסעיף 1 האמור הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, כרך ל(1) 57).

במילים אחרות, על התובע מוטל הנטל להוכיח את פיטוריו ואת זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים מכוח החוק.

7. הלכה פסוקה היא כי ביסוד פיטורים או התפטרות, הצד הפועל נתן ביטוי אשר אינו משתמע לשני פנים לכוונתו להביא את יחסי העבודה הקיימים בין השניים לידי סיום (דב"ע ל/1-3 זמל הרמן נ' דואיב גילה, כרך ג(1) 11).

בענייננו, אף אחד מבין הצדדים לא נקט פעולות פורמאליות לעניין סיום יחסי העבודה. התובע לא הגיש מכתב התפטרות, והנתבעת לא נתנה בידי התובע מכתב פיטורים.

במצב דברים זה יש ללמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה, בעיקר מהתנהגות הצדדים בפועל, שהיא בעיקרה מצב עובדתי. עלי לאמוד את ההתנהגות של הצד אשר לו מייחסים את הכוונה לסיים את יחסי העבודה, ולקבוע האם התנהגות זו אינה מותירה כל ספק לגבי הכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום.

לצורך כך, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלבנטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ  נ' "אתא", חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב 41).

8. על רקע דברים אלה מתעוררת השאלה - מי מבין הצדדים הניצבים בפני היה חפץ בניתוק יחסי העבודה ונתן לכך ביטוי חד משמעי לצד שכנגד? על מנת לענות לשאלה זו, עלינו לחזור ולבחון את העובדות המוסכמות ואת הגרסאות השונות של הצדדים.

9. אין מחלוקת כי בבוקר יום 13.6.13, לאחר שסיים את הסעות הבוקר, נסע התובע עם אחד מרכבי הנתבעת אל מוסך הנמצא בעפולה (מוסך משארקה) לצורך תיקון הרכב וזאת בהתאם להוראותיו של מר רווח.

התובע השאיר את הרכב במוסך ויצא לדרכו. זמן מה לאחר שעזב את המוסך, התקשר מר רווח אל התובע והודיע לו כי עליו לחזור למוסך ולקחת את הרכב למוסך אחר הנמצא באשדות יעקב.

10. בשלב זה נחלקות הגרסאות: לטענת התובע, השיב למר רווח כי יחזור לקחת את הרכב למוסך באשדות יעקב לאחר כשעה-שעתיים, שכן הוא צריך לשוב קודם לביתו ולאכול כיוון שלא אכל משעות הבוקר המוקדמות, ובתשובה, התפרץ מר רווח ואמר לתובע כי הוא אינו עובד יותר, וניתק את השיחה.

מאוחר יותר באותו היום או למחרת, הגיע מר רווח לביתו של התובע והחזיר לו את חפציו האישיים שנותרו ברכב הנתבעת, שאז חזר מר רווח על דבריו כי התובע אינו עובד יותר עבור הנתבעת.

11. מנגד, טוען מר רווח כי כאשר התקשר אל התובע והודיע לו כי עליו לחזור ולקחת את הרכב למוסך באשדות יעקב, סירב התובע לבצע זאת ואמר לו כי הוא אינו רוצה להמשיך ולעבוד, וכאשר הגיע אל ביתו של התובע באותו ערב כדי להחזיר לו את חפציו, הציע לו להמשיך בעבודתו אולם התובע סירב.

12. המחלוקות העובדתיות, אם כן, נוגעות לתוכן השיחה הטלפונית בין התובע לבין מר רווח במהלך בוקר יום 13.6.13, ולתוכן השיחה שהתנהלה בין השניים כאשר הגיע מר רווח להחזיר את חפציו של התובע.

13. אקדים את המאוחר ואומר כבר בשלב זה כי לנוכח מכלול העדויות שהובאו בפני, מצאתי כי הנתבעת היא זו אשר הביאה את יחסי העבודה לסיומם. את נימוקיי אחלק לשניים, תחילה ביחס לשיחה הטלפונית בין הצדדים ולאחר מכן ביחס למפגש בביתו של התובע.

14. במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל התובע לנסיבות סיום עבודתו (עמ' 14 שורות 16-25):

"ש. למה סירבת לקחת את הרכב לאשדות יעקב?

ת. התחלתי לעבוד משעה 05:30 יצאתי מהבית, התחלתי לעבוד בשעה 06:00. אני עבדתי עד שעה 09:00 והוא אמר לי לקחת את הרכב למוסך, הוא חיכה לי שם, אחרי שהלכתי בדרך, הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה שאקח את הרכב לאשדות יעקב ואמרתי לו "תשמע שמעון, אני מהבוקר עובד בלי הפסקה, אני צריך לאכול משהו ויותר מאוחר אין בעיה", הוא אמר לי "לא", הוא התעצבן, "אתם לא רוצים, כולכם אותו דבר" וניתק לי את הטלפון בפנים.

הגעתי הביתה, לקראת הצהריים התקשרתי אליו שאלתי אותו מה קורה לגבי הרכב, הוא אמר לי "אתה לא עובד אצלי" למחרת הוא הגיע אלי עם הרכב, הוריד לי את כל הציוד שהיה ברכב."

15. גרסתו של התובע כי הודיע למר רווח כי אינו יכול לחזור מיידית למוסך בשל רצונו להגיע הביתה ולאכול וכי בתגובה מר רווח כעס עליו בגין סירובו לחזור למוסך וניתק את השיחה – הייתה עקבית לאורך כל החקירה וההליכים בתיק.

עיון מדוקדק בכתב התביעה, בפרוטוקול הדיון המוקדם (עמ' 2 שורות 12-16) ובתצהירו של התובע מצביע על עקביות בעדותו של התובע לעניין זה.

16. למעשה, מר רווח בעדותו אישר כי התובע ביקש לחזור הביתה לאכול ולחזור  בחזרה למוסך כדי לקחת את הרכב לאשדות יעקב (עמ' 19 שורו 26-27, עמ' 20 שורה 1):

"ש. זאת אומרת שביקשת מהתובע, אמרת לו שייקח את הרכב לאשדות יעקב ואז הוא אמר לך שהוא אוכל ואמרת לו שימשיך לאכול, שיש לו שעה, שעה וחצי שיגמור את הסידורים שלו ואז יבוא לקחת את הרכב?

ת. כן."

17. במילים אחרות, מעדותו של מר רווח לעניין השיחה הטלפונית עולה כי התובע אומנם סירב לחזור למוסך משארקה מיידית כדי לקחת את הרכב למוסך באשדות יעקב, וזאת בשל רצונו לחזור הביתה תחילה ולאכול, אך התובע לא הודיע למר רווח כי הוא מתפטר מעבודתו אלא נהפוך הוא – לדבריו של מר רווח עצמו התובע הודיע לו כי יחזור למוסך לאחר שיסיים את הסידורים שלו, ואין בהודעה זו משום הבעת רצון כלשהי מצד התובע לסיים את יחסי העבודה עם הנתבעת.

18. התמונה המצטיירת עד כה היא כי בשיחה הטלפונית בין התובע לבין מר רווח לא הודיע התובע על רצונו הברור והסופי להתפטר מעבודתו.

זאת ועוד, עולה מעדויות שני הצדדים כי השיחה האמורה עוררה כעסים הדדיים, כך שגם אילו הייתי מגיעה למסקנה כי התובע הביע את רצונו לעזוב את עבודתו, או כי מר רווח דווקא הוא שהודיע לתובע על סיום עבודתו בנתבעת, הרי שלא היה בכך כדי לחייב את הצדדים באותו שלב וזאת לאור ההלכה הידועה כי התבטאות של עובד או מעביד "בעידנא דריתחא..." אינה מלמדת על גמירות דעת לסיים את יחסי העבודה (דב"ע ל/10-3 פנחס כהן נ' ורמוס אברהם, פד"ע א 100, דב"ע לב/3-26 דניאל חיים נ' אהרון ושות', פד"ע ד 149).

19. הואיל והגעתי למסקנה כי התובע לא התפטר במסגרת השיחה הטלפונית עם מר רווח, אעבור כעת לבחון את שהתרחש בין הצדדים כאשר הגיע מר רווח לביתו של התובע, והאם היה בחילופי הדברים בין השניים או בהתנהגותם בבחינת התפטרות או פיטורים.

20. כאמור, מוסכם על הצדדים כי זמן מה לאחר השיחה הטלפונית, הגיע מר רווח לביתו של התובע והחזיר לידיו את הציוד האישי שלו שנותר ברכב של הנתבעת עליו נהג התובע (כאשר קיימת מחלוקת האם פגישה זו התרחשה באותו היום או למחרת).

לטענת התובע, באותה פגישה הודיע לו מר רווח כי הוא אינו עובד יותר עבור הנתבעת וכי עורך הדין שלו כבר 'יטפל' בו.

לעומת זאת, טען מר רווח כי ניסה לשכנע את התובע לחזור לעבודה אולם התובע סירב לעשות כן. לאחר בחינה מדוקדקת של העדויות לעניין מחלוקת זו, אני מעדיפה את גרסתו של התובע על פני גרסתו של מר רווח, כפי שיוסבר כעת.

21. התובע מסר את גרסתו לתוכן המפגש עם מר רווח בארבע הזדמנויות – בכתב התביעה, בדיון המוקדם, בתצהירו ובחקירה הנגדית – ובכולן חזר בעקביות על טענתו כי מר רווח הוא שהודיע לו במהלך הפגישה בפתח ביתו כי עבודתו בנתבעת הסתיימה. כך הסביר התובע במהלך הדיון המוקדם (עמ' 2 שורות 17-19):

"אחר כך בערב הוא הגיע אלי הביתה, הוא התקשר וביקש שאני ארד למטה, מסר את החפצים שלי מהאוטו, לקחתי את החפצים, אמרתי לו מה קורה איתי, הוא אמר שאני לא עובד יותר ושהעו"ד שלו יטפל בזה.

למחרת התקשרתי אליו, בסביבות 09:00–10:00 שאלתי אותו מה קורה, אתה מחזיר אותי לעבודה, אז הוא אמר לא, אתה לא עובד יותר. אמרתי לו טוב אם אני לא עובד אני הולך להסתדרות. אחר כך התקשרתי אליו עוד פעם, אמרתי אולי הוא התרכך קצת, אחרי 4–5 ימים, הוא אמר שהוא לא מחזיר אותי לעבודה".

ולדבריו של התובע במהלך החקירה הנגדית (עמ' 15 שורות 5-11):

"ש. אתה ניסית לחזור לעבודה לאחר שאתה טוען שהוא פיטר אותך?

ת. כן, בטח, התקשרתי אליו, גם הקלטתי אותו שהוא אמר לי עוד פעם שהוא לא רוצה אותי בעבודה.

ש. מתי הוא אמר לך עוד פעם?

ת. התקשרתי אליו למחרת עוד פעם ואמרתי לו שיחזיר אותי לעבודה והוא אמר שהוא לא מקבל אותי לעבודה והקלטתי אותו. הוא אמר לי שעוה"ד שלו יטפל בי.

ש. ומאז ניתקת אתו קשר?

ת. מאז כן, ניתקתי אתו קשר, אמרתי לו שאני הולך לתבוע אותו בהסתדרות."

ובהמשך החקירה, חזר התובע בעקביות על טענתו (עמ' 15 שורות 18-21):

"ש. יומיים שלושה אחרי הפסקת העבודה, שלחת אליו מכתב, אחרי שבוע, חודש, שאתה רוצה לחזור לעבודה?

ת. דיברתי אתו פעמיים או שלושה, אמר לי שאני לא עובד, שהוא לא רוצה שאחזור."

וכאשר נשאל על העניין בפעם השלישית, חזר התובע שוב על עמדתו (עמ' 16 שורות 14-17):

"ש. חוץ מזה הוא אמר לך עוד משהו?

ת. אמר שעוה"ד ייטפל בי. אני פעם ראשונה עומד בבית המשפט.

ש. שמעון אמר לך אתה מפוטר?

ת. כן. אמר לי אתה מפוטר, עוה"ד שלי ייטפל בך."

22. לעומת זאת, גרסתה של הנתבעת לעניין חילופי הדברים לא היתה עקבית: בכתב ההגנה, נטען כי מר רווח ניסה לשכנע את התובע לחזור לעבודתו אולם התובע סירב לעשות כן.

אולם בתצהירו, טען מר רווח כדלקמן: "לאחר שהתובע הודיע כי אינו מעוניין יותר לחזור לעבודה, אספתי את הדברים והחפצים שלו מהרכב עליו עבד והחזרתי לו אותם בערב אותו יום... הנני מצהיר כי מעבר למשכורת אשר דרש יום למחרת הרי התובע לא ביקש לחזור לעבודה כלל וכלל" (סעיפים 14-15 לתצהיר).

גם במהלך הדיון המוקדם, הסביר מר רווח כך: "כשהגעתי אליו בערב לא דיברתי איתו שום דבר, אמרתי לו שאם אתה לא רוצה לעבוד קח את הדברים שלך..." (עמ' 3 שורות 17-18), ובחקירה הנגדית חזר ואמר: "באתי אליו בערב, נתתי לו מה שהיה ברכב, אפילו לא דיבר איתי, שאל אותי רק מה עם המשכורת ואמרתי לו שהוא יקבל במועד" (עמ' 20 שורות 25-26).

22. מדברים אלו עולות שתי מסקנות: ראשית, טענת הנתבעת בכתב ההגנה כי מר רווח ניסה לשכנע את התובע לחזור ואילו התובע סירב – נסתרה בעדותו של מר רווח אשר אמר מספר פעמים כי השניים כלל לא שוחחו על ענייני העבודה אלא הוא רק החזיר לתובע את חפציו.

לפיכך, ניתן לקבוע גם על בסיס עדותו של מר רווח עצמו כי התובע לא התפטר מעבודתו במהלך המפגש בין השניים.

שנית, עדותו של מר רווח מצביעה על כך כי 'נתפס' לכך שהתובע סירב לבצע את הוראותיו בנוגע להעברת הרכב למוסך באשדות יעקב ובחר לראות בסירוב כאקט של התפטרות, אף שכאמור לעיל הודה בחקירה הנגדית כי כוונת התובע היתה לחזור למוסך לאחר הפסקת האוכל.

במילים אחרות, מר רווח פעל, או בחר לפעול, על בסיס ההנחה השגויה כי התובע התפטר כבר קודם לכן במסגרת השיחה הטלפונית בין השניים.

אולם, מאחר והתובע כאמור לא התפטר מעבודתו במהלך השיחה האמורה, הרי שהגעתו של מר רווח לביתו של התובע על מנת להחזיר לו את חפציו האישיים והפסקת שיבוצו של התובע לעבודה הינם בבחינת אקט המעיד כי הנתבעת היא שבחרה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים.

23. הנתבעת הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לסתירות שעלו מעדותו של התובע ומן הגרסאות אשר נמסרו במסגרת כתב התביעה והדיון המוקדם. אכן, סתירות אלו לא נעלמו מעיני.

כך למשל, בכתב התביעה, טען התובע כי נסע עם מר רווח למוסך בעפולה, ואילו במהלך הדיון המוקדם, כאשר נשאל התובע על ידי בית הדין לנסיבות סיום עבודתו, השיב כי הגיע למוסך בכוחות עצמו ואת מר רווח פגש שם. בכתב התביעה, טען התובע כי לאחר שהרכב הושאר לטיפול במוסך, הסיע אותו מר רווח בחזרה לעיר.

בחקירה הנגדית, לעומת זאת, טען כי הלך ברגל למוסך סמוך, שם טופל באותו הזמן רכב של בתו. כמו כן, בכתב התביעה, טען התובע כי בשעות הערב של יום 13.6.13 הגיע מר רווח לביתו וביקש שלא יגיע יותר לעבודה.

לעומת זאת, בתצהירו טען התובע כי מר רווח הגיע לביתו רק למחרת בשעות אחר הצהרים.

24. אני סבורה כי אין בסתירות אלו כדי לפגום במיהמנות עדותו של התובע ביחס לתוכן שיחותיו עם מנהל הנתבעת, במיוחד לאור העובדה כי מר רווח עצמו אישר למעשה בחקירתו הנגדית את גרסתו של התובע לפיה היה מעוניין בהמשך עבודתו בנתבעת.

זאת ועוד, כבר נפסק בעבר, כי סתירות בפני עצמן אינן מקעקעות את כל מסכת העדויות אשר משמשת  אסמכתא לקביעות בית הדין (ראו למשל דיון (ארצי) נג/0-127 המוסד לביטוח לאומי נ' יעל קרני, פד"ע כו(1) 520).

במקרה הנדון, הסתירות האמורות אינן יורדות לשורש העניין ואינן נוגעות למחלוקות המהותיות שעניינן כאמור הדברים אשר נאמרו בין הצדדים.

בכל הנוגע לתוכן השיחות עצמן, עדותו של התובע היתה עקבית וברורה, והוא הותיר רושם מהימן ביחס למחלוקות המהותיות בין הצדדים.

דווקא עדותו של מר רווח היא שהכריעה את הכף כאשר היוותה תימוכין הן לגרסת התובע לגבי תוכן השיחה הטלפונית בין הצדדים ולגבי כך שהתובע למעשה לא ביקש להתפטר מעבודתו בנתבעת, והן לגרסת התובע כי לא התפטר במסגרת הפגישה המאוחרת בין השניים.

לא התרשמתי מעדותו של מר רווח כאמינה והוא אף התפרץ במהלך חקירתו כלפי התובע באומרו כי "אם אתה נכנס בי באופן אישי, אני גם אכנס בך באופן אישי" (עמ' 17, שורה 7).

25. לא נעלמה מעיני גם טענת התובע במהלך החקירה הנגדית כי הקליט שיחה טלפונית נוספת עם מר רווח במהלכה ביקש לטענתו לחזור לעבודה ומר רווח סירב.

טענה זו עלתה בפעם הראשונה במהלך החקירה והתובע לא הציג בפני בית הדין את ההקלטה, וכידוע אי הבאת ראיה נזקפת לרעתו של הנמנע מהבאתה.

יחד עם זאת, פגם זה אינו משנה את התרשמותי ממכלול הראיות והנסיבות, במיוחד מאחר ועלה כאמור בבירור מחקירתו של מר רווח עצמו כי התובע לא הודיע על התפטרות במהלך השיחה הטלפונית ביום 13/6/13 או במהלך הפגישה בין השניים, ולאור המסקנה כי התנהלותו של מר רווח כלפי התובע במהלך הפגישה בין השניים היוותה למעשה פיטורים.

26. חשוב לציין, כי התרשמתי גם כי לא הייתה לתובע כל מוטיבציה לסיים את עבודתו בנתבעת. כפי שהסביר התובע בתצהירו וכפי שעולה מן המסמכים הרפואיים המצורפים, כחודשיים לאחר סיום העבודה, אמור היה התובע לעבור ניתוח להסרת גידול מהלבלב (ניתוח אשר על פי עדותו אכן התרחש בפועל).

במצב דברים זה, הגיונית טענתו של התובע כי לא היה בוחר להתפטר ולוותר על מקום עבודה בסמוך למועד הניתוח שכן ניתן היה להניח כי לא יעלה בידו למצוא מקום עבודה חלופי במצבו הבריאותי אותה שעה.

יש לזכור גם כי התובע הינו יליד 1966, כלומר במועד סיום העבודה היה הוא בן 47, ואין לו עבר תעסוקתי מגוון או השכלה מקצועית רחבה, וכפי שהסביר התובע בחקירתו הנגדית, מאז סיום עבודתו אצל הנתבעת לא עלה בידו למצוא מקום עבודה אחר, כאשר עדותו בעניין זה הייתה עקבית ומפורטת (עמ' 8 שורות 10-23, עמ' 9 שורות 23-25).

בנסיבות אלו, כאשר אפשרויות התעסוקה אשר עמדו בפני התובע בסיום עבודתו היו מצומצמות, הגיונם של דברים מצביע על כך כי לא התובע הוא שגמר אומר להביא את יחסי העבודה עם הנתבעת לסיומם.

27. עוד אציין כי התובע נחקר לעניין המניע האפשרי להתפטרות, וב"כ הנתבעת חזר ושאל אותו האם התפטרותו נבעה ממצב בריאותו, אולם עדותו של התובע בעניין זה הייתה עקבית וברורה (עמ' 8 שורות 8-14):

"ש. אתה יודע שעובד יכול להתפטר מסיבות רפואיות ולטעון שהוא כדין מפוטר, ידעת את זה?

ת. איזה אינטרס יש לי להתפטר כשאני עובד 3.5 שנים ואני הולך לניתוח, למה שאתפטר, על סמך מה?

ש. אולי בגלל המחלה שלך אתה לא יכול להמשיך לעבוד?

ת. לא, אני אמרתי שאני אעבוד, אמרתי שיש לי ניתוח ביום 6/8, וכמובן מן הסתם אהיה בחופשת מחלה."

ולאחר מכן, חזר התובע על עמדתו האמורה (עמ' 10 שורות 4-8):

"ש. יכול להיות שרצית להתפטר בגלל שיש לך סיבות רפואיות ולכן אתה בא וטוען שהוא פיטר אותך כי לא ידעת שגם מגיעים לך זכויות?

ת. איזה אינטרס יש לי?

ש. אתה חולה ועובר ניתוח בלבלב.

ת. לא קשור."

28. על בסיס מכלול העדויות שהובאו בפני, אני סבורה כי יש לתת אמון בגרסתו של התובע ביחס לחילופי הדברים בינו לבין מר רווח, וכי יש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובע מעבודתו.

29. הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים לגבי תקופת עבודתו של התובע ושכרו הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת, ומאחר והנתבעת לא חלקה על החישובים שהוצגו בכתב התביעה, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 14,245 ₪ ולתמורת הודעה מוקדמת בסך 4,070 ₪.

האם זכאי התובע לפיצוי בגין העדר הפרשות פנסיוניות?

30. בכתב התביעה נטען כי הנתבעת הפסיקה בחודש פברואר 2012 להעביר לקרן הפנסיה את חלקו של התובע בהפרשות לתגמולים.

בהתאם לכך, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין חלק העובד (5.5%) עבור 17 חודשים בסך 3,740 ₪, ולפיצוי בגין חלק המעביד (6%) עבור 17 חודשים בסך 4,151 ₪.

במאמר מוסגר יצוין כי על-פי המסמך שצורף לכתב התביעה, התריעה חברת הפניקס ביום 2.1.12 כי הנתבעת לא העבירה דמי התגמולים במשך ארבעה חודשים, ולכן ניתן ללמוד כי הפסקת העברת התגמולים ארעה לכאורה כבר בחודש ספטמבר 2011.

אולם מאחר והתובע הגדיר את דרישתו לפיצוי בגין התגמולים שאמורים היו להשתלם החל מחודש פברואר 2012 ועד לחודש יוני 2013 (כולל), לא ניתן לפסוק לטובתו מעבר לסכומים הנדרשים על ידו.

31. בכתב הגנתה, טענה הנתבעת כי העבירה את מלוא הסכומים לחברת הביטוח וכי במידה וקיים חוסר כלשהו לאחר בדיקה, הסכומים ישולמו לתובע, אולם במקביל הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי בכל מקרה התובע אינו זכאי לחלק העובד אותו הוא עצמו מחויב להפריש.

32. בדיון המוקדם, הודיע ב"כ הנתבעת כי מועד תחילת ההפרשות לקרן הפנסיה היה 1.2.2011 וכי החל מחודש פברואר 2012 ועד לסיום יחסי העבודה, לא העבירה לחברת הביטוח את חלקו של התובע ברכיב התגמולים אשר נוכה משכרו, ולכן הנתבעת מסכימה כי התובע זכאי לתשלום בסך 3,740 ₪.

לעומת זאת, הוסיף וטען ב"כ הנתבעת כי התובע אינו זכאי לחלק המעביד כיוון שאין מקור משפטי אשר מחייב את הנתבעת בסכומים הנתבעים, ומר רווח חזר על טענה זו בתצהירו (טענה אשר לא הופיעה בכתב ההגנה), לפיה התובע אינו מצביע על מקור משפטי המחייב את הנתבעת לשלם לו את הסכומים הללו בגין פנסיה.

במילים אחרות, עמדתה של הנתבעת היא כי מאחר והחוק אינו מחייב אותה להפריש בגין התובע 6% משכרו לתגמולים, הרי שאין הוא זכאי לסכומים הנתבעים על ידו.

33. יצוין, כי הנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה וכלל לא התייחסה לשאלת זכאותו של התובע לפיצוי בגין העדר הפרשות פנסיוניות.

על אף שהלכה פסוקה היא כי אין כל חובה לדון בטענה אשר נזנחה, מצאתי לנכון לבחון את טענותיה המוקדמות של הנתבעת בהקשר זה, ואני סבורה כי אין לקבלן.

גובה ההפרשות לקרן הפנסיה הנקובות בכתב התביעה, 6% חלק מעביד ו- 5.5% חלק עובד, לא הוכחשו בשום שלב על ידי הנתבעת.

זאת ועוד, מהודאתה כי התובע זכאי לסכומים הנתבעים על ידו בגין חלק העובד, נגזרת הסכמת הנתבעת כי במהלך התקופה בה הופרשו כספים לקרן הפנסיה, גובה הפרשות המעביד היה 6%.

34. הלכה למעשה, הואיל והסדר הפנסיה בין הצדדים כלל הפרשות מעסיק בגובה 6% משכר והפרשות עובד בגובה 5.5% מהשכר, ומאחר והנתבעת המשיכה וניכתה משכרו של התובע את חלקו בגובה 5.5% גם לאחר שהפסיקה להעביר סכומים אלו לקרן הפנסיה, הרי שהפרשות פנסיוניות אלו הפכו לתניה מחייבת בחוזה העבודה של התובע, אף אם מדובר בהסדר המטיב עם התובע בהשוואה לגובה ההפרשות הקבועות בצו ההרחבה לעניין פנסיה חובה.

כידוע, תנאי עבודה נלמדים לא רק מחוקי המגן או מנוסח של הסכם עבודה בכתב אלא הם נגזרים גם מהתנהגות הצדדים לאורך תקופת העבודה (ובתנאי שהתנהגות זו אינה מלמדת כמובן על הפחתת הזכויות אל מתחת למינימום הקבוע בחוק).

במקרה דנן, ההפרשות השוטפות לקרן הפנסיה כפי שבוצעו על ידי הנתבעת עצמה ולא הוכחשו על ידה, הפכו לתנאי מחייב ביחסי העבודה שבין הצדדים, ואין הנתבעת רשאית על דעת עצמה לחזור בה מהסכמות אלו מבלי לקבל את הסכמתו של התובע (ראו בג"צ 239/83 מילפלדר ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(2) 210, עסק (ארצי) 12-08 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ידיעות אחרונות בע"מ, מיום 14.2.11).

35. לפיכך, היה על הנתבעת להמשיך ולהפריש את חלקה לתגמולים בגובה 6% משכרו של התובע, ומשלא עשתה כן, זכאי התובע לפיצוי הנדרש על ידו בסך 4,151 ₪ (כאשר יוזכר כי הנתבעת גם לא הציגה כל חישוב חלופי מצידה בהקשר לרכיב תביעה זה).

סיכום

36. על בסיס כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת, והתובע זכאי לסכומים הבאים:

            א. פיצויי פיטורים בסך 14,245 ₪.

            ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,070 ₪.

            ג. הפרשות לפנסיה חלק מעביד בסך 4,151 ₪.

            ד. הפרשות לפנסיה חלק עובד בסך 3,740 ₪.

37. סך הסכומים הנקובים בסעיף 36 הנ"ל הינו 26,206 ₪, והתובע זכאי להפרשי ריבית והצמדה על סכום זה החל מיום 1.7.2013 ועד למועד התשלום בפועל.

יצוין כי התובע טען בסיכומיו כי הוא זכאי לפיצויי הלנה, אולם מאחר וטענה זו לא הופיעה כלל בכתב התביעה, אין התובע זכאי לפיצוי זה.

38. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, אחרת יתווספו לסכום זה הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד קבלת פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

39. לצדדים הזכות לערער על פסק הדין בפני בית הדין האזורי בנצרת וזאת תוך 15 ימים מהמועד בו יומצא להם פסק הדין.

ניתן היום, ט' אב תשע"ד, (05 אוגוסט 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.