כידוע, כאשר חברה נקלעת למצב של חדלות פירעון, אחת מקבוצות הנושים הכי פגיעות שלה הנה עובדי החברה, מאחר והם חשופים הן לאובדן מטה לחמם והן לאי פירעון חובות החברה כלפיהם, בגין שכר עבודה ותשלומים נוספים המגיעים להם, כגון פיצויי פיטורים, חופשה, הבראה, תשלומי ההפרשות לפנסיה וכו'.
המחוקק, בהיותו מודע למצבם הרגיש של עובדי החברה במקרה של פירוקה, נחלץ להגנת העובדים והתקין את פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 אשר כותרתו: "ביטוח זכויות עובדים בהליכי חדלות פרעון" המסדיר את זכויות העובדים בהקשר זה ומאפשר להם, בין היתר, לקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלה בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורים ותשלום לקופת גמל, שהחברה בפירוק חייבת להם, אך זאת עד לסכום התקרה המקסימלי הקבוע בחוק.
לשם קבלת הגמלה, על העובדים להגיש תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי וזאת בדומה לכל יתר הנושים של החברה, אשר אף הם נדרשים להגיש תביעת חוב במסגרת הליכי הפירוק של החברה.
ככל שתביעת החוב של העובד נבדקת ואושרה כדין, זכאי העובד לקבלת הגמלה בגינה מטעם המוסד לביטוח לאומי.
החל מיום 15.9.2019, נכנס לתוקפו חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 אשר חולל רפורמה בתחום חדלות הפירעון של תאגידים ויחידים, כאשר במסגרת החוק החדש הוחלו מספר שינויים מהותיים באותו פרק בחוק הביטוח הלאומי המסדיר את זכויות העובדים בהליכי חדלות פירעון.
שינויים אלו מצויינים במסגרת סעיף 369 לחוק חדלות פירעון אשר מכונה תיקון 201 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 377 לחוק חדלות פירעון שהנו הוראת שעה אשר תוקפה נקבע לשלוש שנים בלבד - דהיינו עד ליום 15.9.2022.
עיקרי השינויים במסגרת החוק החדש
בהתאם להוראות החוק החדש, מועד הגשת תביעת החוב הנו כבר לאחר מתן צו לפתיחת הליכים נגד החברה ובתקופת הוראת השעה אינו מותנה בצו פירוק.
טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש יוכלו העובדים לקבל את הגמלה רק לאחר ובכפוף לכך שניתן צו לפירוק החברה על ידי בית המשפט.
באותם מקרים בהם היתה החברה נכנסת להליכי שיקום / הבראה ובהמשך פעילותה נמכרת ללא שניתן כנגדה צו פירוק, היו העובדים נפגעים שכן בהיעדר צו פירוק לא היו זכאים העובדים לגמלה.
לעומת זאת, בחוק החדש נערך שינוי מהותי לטובת העובדים ונקבע כי הם יהיו זכאים לקבלת הגמלה כבר לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים כנגד החברה, דהיינו כבר עם הכנס החברה להליכי חדלות פירעון / שיקום ולא רק עם הינתן כנגדה צו פירוק.
שינוי זה נקבע במסגרת סעיף 182(1א) לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע כי:
"מבוטח יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם ניתן לגבי מעבידו של העובד המבוטח אחד מאלה, לפי הענין: ... לגבי מעסיק שהוא תאגיד - צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי פירעון ושיקום כלכלי שבו או אחריו הורה בית המשפט על פירוק התאגיד".
יחד עם זאת, בהוראת השעה הנזכרת לעיל נקבע כי בתקופת 3 השנים האמורות, הסיפא לסעיף 182(א1) לחוק המציין "שבו או אחריו הורה בית המשפט על פירוק התאגיד" לא יחול.
משמעות הדבר הוא כי בתקופה האמורה אין הכרח כי ינתן בסופו של יום צו לפירוק כדי לקבל את הגימלה ודיי בכך כי ניתן צו לפתיחת הליכים כנגד התאגיד.
בכך שונה והוטב כאמור המצב שהיה קיים בדין הקודם ולפיו הזכאות לגימלה היתה מותנית במתן צו לפירוק החברה, אלא שכפי שיובהר להלן, לצד הטבה זו בזכויות העובדים צומצמה באופן ניכר הגימלה המשולמת.
הגיונם של דברים נטוע בכך שמדיניות החוק החדש הנה להמשיך את קיום החברה ולא להורות על פירוקה ובהתאמה, משהעובדים יוכלו לקבל שכר עבודה בשיעור של עד פי חמש משכר הבסיס, ולהישאר בעבודתם, הרי שגדל תמריצם להישאר בעבודה ובכך תוגשם אף מטרת החוק לשיקום החברה ולא לפירוקה.
יש להגיש את תביעת החוב ישירות בפני המוסד לביטוח לאומי אשר לו שיקול דעת מוחלט ביחס לאישור התביעה.
הדין הקודם קבע שעל עובדי החברה להגיש את תביעת החוב שלהם למפרק החברה, או לכל גורם אחר שמונה על ידי בית המשפט לבדיקת תביעות חוב עובדים.
בפרקטיקה היה ממונה בדרך כלל מנהל מיוחד לצורך בדיקת תביעות חוב העובדים אשר מתפקידו היה לבדוק את תביעות החוב, לאשרן ולאחר מכן להעביר אותן למוסד לביטוח הלאומי, לצורך תשלום הגמלה.
בהתאם לפסיקה, ככל שפקיד התביעות במוסד לביטוח לאומי היה סובר כי החלטת המפרק / המנהל המיוחד שגויה, היה עליו לערער על החלטתו לבית המשפט המחוזי.
לעומת זאת, החוק החדש קובע שיש להגיש את תביעות החוב ישירות למוסד לביטוח לאומי, כך שהוא ישמש כעת כגורם היחידי המטפל בנושא זה, אשר גם בודק ומאשר את תביעות החוב וגם משלם אותן.
שינוי זה נקבע במסגרת סעיף 189(א) לחוק הביטוח הלאומי אשר קובע כי "הזכאי לגמלה לפי פרק זה יגיש תביעתו למוסד".
בנוסף בהתאם לסעיף 189(ב) לחוק הביטוח הלאומי נקבע כי הגמלה תשולם ככל שהתקבלה על ידי פקיד התביעות של הביטוח הלאומי.
בכך למעשה נמסר והועבר שיקול הדעת בהכרעה בתביעות מהמנהל המיוחד לפקיד התביעות בביטוח הלאומי. לא למותר לציין כי החלטת פקיד התביעות בביטוח הלאומי כפופה עדיין להליכי ערר וערעור.
יצויין בהקשר זה כי נכון לחודש דצמבר 2019, המוסד לביטוח לאומי טרם פירסם הוראות עדכניות לגבי הפרוצדורה של הגשת תביעת חוב של עובדים בפניו לפי החוק החדש וטרם עודכן טופס תביעת החוב המפורסם באתר הביטוח הלאומי ואשר תואם את הוראות התיקון. יש לקוות כי הביטוח הלאומי יעשה זאת בהקדם האפשרי.
עוד יוזכר שסעיף 189(ד) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "השר רשאי לקבוע פרטים שיש לכלול בתביעה ואת הטפסים להגשתה", אלא שעד כה אף שר העבודה והרווחה טרם התקין כל תקנות ויש לקוות שאף הוא יפעל בהקדם בעניין זה.
מכל מקום ובהנחה שההוראות העדכניות בעניין אופן הגשת תביעת החוב בפני המוסד לביטוח לאומי לא תהיינה שונות בהרבה מההוראות הקודמות בעניין זה.
יצויין כי בהתאם להוראות הקודמות, יש להגיש את טופס התביעה לתשלום החוב בצירוף שלושה תלושי משכורת אחרונים ממקום העבודה, מסמך שמעיד על גובה סכומי פיצויי הפיטורים העומדים לזכותו של העובד בקופת גמל במועד הפסקת עבודתו בחברה, אישור על רצף עבודה בחברה, שניתן להפיק באמצעות אתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי וכן שיק מבוטל לצורך אימות פרטי חשבון הבנק של העובד שאליו יש להעביר את תשלומי הגמלה.
הקטנת תקרת הגמלה במסגרת הוראת השעה ביחס לרכיבי שכר עבודה
סעיף 183 (א) לחוק המוסד לביטוח לאומי קובע שסכום הגמלה לעובד בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים שלא שולם יוגבל לתקרה של הסכום הבסיסי כפול 13 לכל עובד. הסכום הבסיסי לשנת 2019 הינו 8,778 ₪, כך שסכום התקרה הוגבל לסך של 114,114 ₪.
ברם, בהוראת השעה הנזכרת לעיל נקבע (במסגרת תיקון סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי) כי מכלל סכום הגימלה שתקרתה עומדת כאמור על הסכום הבסיסי כפול 13, יוגבל שכר העבודה כהגדרתו בחוק לסכום הבסיסי כפול 5 בלבד דהיינו לסך של 43,890 ₪.
משמעות הדבר הוא כי בתקופת חלותה של הוראת השעה לא ניתן יהיה לקבל גימלה על רכיבי שכר עבודה ובכללם חופשה, הבראה וכל רכיב אחר שרואים בו ע"פ דין כשכר עבודה, ככל שאלו עולים על הסכום הבסיסי כפול 5.
כל זאת בניגוד לדין הקודם במסגרתו היה למעשה ניתן לתבוע רכיבי שכר על מלוא תקרת הסכום הבסיסי כפול 13 ובלבד שהמדובר היה ביחס לתקופה של 12 חודשים שקדמו למתן צו הפירוק או ניתוק היחסים - ע"פ המוקדם. ברי כי שינוי זה משמעו הרעה ממשית בזכויות העובדים.
בנוסף, בהתאם להוראת השעה הורע אף התנאי המתייחס לתשלום רכיבי שכר ככל שאלו מתייחסים לתקופה של 12 חודשים שקדמו למתן צו הפירוק או ניתוק היחסים (ע"פ המוקדם), תוך שנקבע בסעיף 183(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי כי ככל ובית המשפט לא הורה על פירוק החברה במסגרת צו לפתיחת הליכים, הרי שסכום הגמלה ישולם רק עבור חוב "שכר עבודה" שלא שולם בעד תקופה שלפני חמשת החודשים שקדמו למתן צו פתיחת ההליכים.
גם במקרה זה מדובר בפגיעה מהותית בסכום הגמלה המשולמת, אלא שנראה כי המדובר בשינוי הגיוני וראוי שכן ככל ולא ניתן צו לפירוק החברה וזו שוקמה ו/או ממשיכה בפעילותה, יכול העובד להיפרע מהחברה ובנוסף שומר הוא על מקום עבודתו.
בדומה נקבע בהוראת השעה (בסעיף 183 (ב)(2)) כי ככל ולא ניתן צו לפירוק החברה הרי שפיצויי פיטורים ישולמו לעובד רק אם במסגרת אישור תוכנית לשיקום כלכלי של החברה ו/או במסגרת מכירת הפעילות העיסקית של החברה, לא המשיך העובד לעבוד בחברה ו/או בתאגיד שרכש את הפעילות העיסקית.
לא למותר להזכיר כי בהתאם לדין הקודם, ככל ולא היה ניתן צו פירוק לא היה זכאי כאמור העובד לקבל גימלה כלל.
לסיכום, חוק חדלות פירעון החדש מחיל שינויים מהותיים בכל הקשור לתביעות חוב של עובדים במסגרת הליכי פירוק לצורך קבלת הגמלה מהביטוח הלאומי שהעיקרי שבהם הינו אי התניית תשלום הגימלה במתן צו פירוק.
בכל מקרה, לעת הזו חשוב לזכור ולקחת בחשבון שהחוק החדש הנו חוק טרי מאד, שטרם נדון בפסיקה ואשר אף טרם פורסמו לגביו הנחיות עדכניות לגבי אופן ביצועו בפועל.
לפיכך, לא ניתן לדעת בשלב זה כיצד הוא ייושם בעתיד הלכה למעשה, אלא כתמיד, יש לעקוב ולבדוק בכל עת לפי הצורך, האם חל עדכון כלשהו לגביו בנושא זה.
