זכויות קניין רוחני במסגרת יחסי עבודה

פעמים רבות אנו נתקלים בשאלות של עובדים ומעסיקים לגבי הבעלות על זכויות הקניין הרוחני במסגרת יחסי עובד מעביד, ככל שהדבר נוגע לפיתוח חדש, פטנט, אמצאה או עיצוב חדשני שיצר עובד במהלך העסקתו במקום עבודה מסויים.

שאלות רבות מסוג זה הגיעו אף לפתחו של בית הדין לעבודה, ופסיקתו מעניינת וחשובה עבור כולנו. בסקירה שלפניך ננסה לעשות סדר ולהסביר למי שייכות הזכויות וכיצד נקבעים הכללים לגבי קניין רוחני ככל שהדבר נוגע לדיני העבודה שלנו.

ככלל, אין חולק כי זכות הבעלות על תוצרים אשר נושאים אופי חומרי מובהק שיוצר העובד מקום עבודתו, כגון פועל העובד במפעל לייצור תעשייתי, שייכת למעסיקו.

אולם, כאשר המדובר בתוצרים שנושאים אופי של קניין רוחני אזי נשאלת השאלה, האם תוצרים אלו, שהינם גם פרי מוחו של העובד ולאו דווקא פרי מעשה ידיו בלבד, שייכים אף הם רק למעסיק, או שמא המדובר בהסדר שונה במקרה זה.

על מנת לענות על שאלה זו יש לחלק תוצרים אלו לשני סוגים:

תוצרים המוגנים במסגרת דיני זכויות היוצרים – המדובר בתוצרים שהינם בגדר יצירה מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי, וכן תקליט, וזאת כפי שקובע סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007.

לדוגמא: צילומים, אתרי אינטרנט, מאמרים, חוות דעת מקצועיות, תרשימים, שרטוטים וכיו"ב.

תוכנת מחשב מוגנת אף היא במסגרת דיני היוצרים, הואיל ומוגדרת על פי החוק כיצירה ספרותית, וזאת לגבי כל צורה שבה התוכנה מבוטאת.

תוצרים המוגנים במסגרת דיני הפטנטים – כגון אמצאות טכנולוגיות וכדומה.

תוצרים המוגנים במסגרת דיני זכויות היוצרים

דיני זכויות היוצרים מקנים לבעלים של היצירה המוגנת על ידם שני סוגים של זכויות:

זכויות יוצרים – אגד זכויות אשר מקנות לבעליהן את הזכות הבלעדית לביצוע שימושים מסויימים ביצירה, בהתאם לסוגה, כגון לפרסמה, לבצעה בפומבי, ולהשכירה, ובמקביל מגנות עליו מפני שימוש ביצירה על ידי אחרים ללא הרשאתו.

זכויות היוצרים קיימות לגבי כל היצירות המוגנות ע"י החוק.

זכויות מוסרית - זכות היוצר כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין, המכונה גם זכות ההורות או זכות הקרדיט וכן הזכות כי לא יוטל פגם ביצירתו, ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר או כל פעולה פוגענית אחרת אשר יש בהם לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר, המכונה גם זכות השלמות.

הזכות המוסרית קיימת בכל היצירות המוגנות ע"י החוק, למעט בתוכנת מחשב ובתקליט.

עקרונית, ככל שהמדובר בזכויות היוצרים - אזי למעט מספר חריגים הקבועים בחוק, הכלל הוא כי היוצר של יצירה כלשהי, הוא הבעלים הראשון של זכויות אלה, וזאת כפי שקובע סעיף 33 (1) לחוק.

ברם, אחד החריגים לכלל זה, הינו כאשר המדובר ביצירה שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, שאז קובע סעיף 34 לחוק כי המעסיק הינו הבעלים הראשון של זכויות אלה בה, וזאת אלא אם כן הוסכם אחרת.

סעיף 37(א) לחוק קובע כי "זכות יוצרים ניתנת להעברה בחוזה או על פי דין ...", ואילו סעיף  37(ג) לחוק קובע כי חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב.

המסקנה ממכלול הסעיפים הללו הינה כי, מלכתחילה, זכויות היוצרים ביצירה שיוצר העובד תוך כדי עבודתו ולמענה - שייכת למעסיק.

יצירות שיצר העובד לפני תחילת יחסי עובד מעביד בין הצדדים, או לאחריהן, לאחר שהתפטר או פוטר, אינן שייכות למעסיק.

כמו כן, במידה והעובד והמעסיק מעוניינים להגיע להסכמה בדבר העברת זכות היוצרים ביצירה מן המעסיק אל העובד, באופן מלא או חלקי, אזי הדבר אפשרי, אלא שעליהם לערוך הסכם בכתב בקשר לכך, ולא להסתפק בהסכם בעל פה, ולציין זאת במפורש במסגרת הסכם זה.

נדגיש כי ראוי לכלול סעיפים ברורים ומפורשים בנושא קניין רוחני במסגרת כל חוזה עבודה חדש, ואם אין בחוזה סעיפים העוסקים בנושא, תמיד ניתן לפתוח את החוזה בהסכמת הצדדים ולערוך בו שינויים מתאימים על מנת שייתן מענה לשאלות הקניין הרוחני.

לעומת זאת, ככל שהמדובר בזכות המוסרית – אזי סעיף 45 (א) לחוק קובע כי הזכות המוסרית  ביצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב – הינה של היוצר.

כלומר, ככל שישנה זכות מוסרית ביצירה שנוצרה על ידי עובד לצורך עבודתו ובמהלכה, אזי זכות זו הינה של העובד.

כפי שצויין לעיל, בתוכנת מחשב ובתקליט לא קיימת מלכתחילה זכות מוסרית.

קראו בהרחבה: גניבת סוד מסחרי בידי עובד

יתרה מכך: סעיף 45 (ב) לחוק קובע כי הזכות המוסרית הינה אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים, או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.

כלומר, על פי החוק, הבעלים של הזכות המוסרית, ולרבות העובד, אינו יכול להעבירה לאחר.

יחד עם זאת, בשורה של פסקי דין נקבע כי הגם שלא ניתן להעביר את הזכות המוסרית לגורם אחר, עדיין ניתן לוותר עליה.

כלומר, להציג את היצירה ללא ציון שם היוצר עליה. כך נקבע, לדוגמא, במסגרת הליך ה"פ (ת"א) 1380/95 עטיה נ' עיריית תל-אביב, וכן בפסק הדין בהליך רע"א 1780/98 הונדט נ' קווים חברה לפרסום.

התוצאה הסופית הינה כי ככל שהמדובר ביצירה שנעשתה על ידי העובד במהלך עבודתו ולמענה, אזי זכויות היוצרים לגביה – שייכות למעסיק, אלא אם כן הוסכם ביניהם אחרת ובכתב, ואילו הזכות המוסרית – שייכת לעובד, והיא איננה ניתנת להעברה ממנו לגורם אחר, לרבות המעביד, אולם הוא רשאי לוותר עליה.

תוצרים המוגנים במסגרת דיני הפטנטים והמדגמים

ההסדר החוקי הקיים בעניין זה בדיני הפטנטים דומה למדי לגבי זה הקיים בדיני זכויות היוצרים.

סעיף 76 לחוק חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, קובע חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך.

אולם, סעיף 132 (א) לחוק זה קובע הסדר כי "אמצאה של עובד, שהגיע אליה עקב שירותו ובתקופת שירותו (להלן – אמצאת שירות), תקום לקנין מעבידו, אם אין ביניהם הסכם אחר לענין זה, זולת אם ויתר המעביד על האמצאה תוך ששה חדשים מיום שנמסרה לו ההודעה לפי סעיף 131".

סעיף 131 לחוק זה קובע כי "עובד חייב להודיע למעבידו בכתב על כל אמצאה שהגיע אליה עקב שירותו או בתקופת שירותו, סמוך ככל האפשר לאחר שהמציא אותה, וכן על כל בקשת פטנט שהגיש".

כלומר, במידה והעובד המציא המצאה כלשהי עקב עבודתו או בתקופת עבודתו, ולרבות במקרה והוא הגיש בקשה לרישומה כפטנט, עליו להודיע על כך בהקדם האפשרי למעסיקו.

במקרה כזה, הבעלות על האמצאה תהיה של המעסיק, אלא אם כן הוסכם ביניהם אחרת, או אם המעביד ויתר על האמצאה תוך חצי שנה מקבלת הודעת העובד אודותיה.

במידה והתעורר סכסוך בין העובד למעביד האם אמצאה כלשהי שהמציא העובד הינה בגדר אמצאת שירות, אזי הצדדים רשאים לפנות בעניין זה או לבית המשפט, או לרשם הפטנטים, שיכריע בעניין זה, וזאת כפי שקובע סעיף 133 לחוק.

במסגרתו של הליך ה"פ 37255-02-11 אוריין ש.מ. בע"מ נ' בונה נפסק כי הנטל להוכיח כי אמצאה כלשהי הינה אמצאת שירות, כאמור בסעיף 132 לחוק, מוטל על המעסיק, ואילו הנטל להוכיח כי בין הצדדים נערך הסכם אחר, כאמור בסעיף זה – מוטל על מי שטוען לכך.

יחד עם זאת, הגם שהבעלות על אמצאת השירות שייכות למעביד, עדיין העובד זכאי יהיה לקבל תמורה בעדה.

על פי סעיף 134 לחוק הפטנטים, סכום התמורה יכול להיקבע בהסכם בין הצדדים, או ע"י הוועדה לענייני פיצויים ותגמולים, אשר חבריה הינם שופט בית המשפט העליון, רשם הפטנטים וחבר נוסף מתוך חבר המורים של מוסד להשכלה גבוהה.

בהתאם לחוק, על הוועדה להתחשב בהחלטתה, בין השאר, בגורמים הבאים: התפקיד בו הועסק העובד, טיב הקשר בין האמצאה לעבודת העובד, יוזמתו של העובד באמצאה, אפשריות הניצול של האמצאה וניצולה למעשה, הוצאות סבירות בנסיבות העניין שהוציא העובד להשגת ההגנה על האמצאה בישראל.

בהתאם לשיקולים אלו, ככל שהקשר בין האמצאה לבין עבודתו של העובד הינו חלש יותר, כך הוא יהיה זכאי לתמורה גבוהה יותר, ולהיפך.

במסגרת הליך רע"א 3564/12 שבין ד"ר נמרוד בייר נ’ פלוראליטי בע"מ (בפירוק), קבע בית המשפט העליון כי יתכן שזכות העובד לקבלת תמלוגים על אמצאת השירות שלו הינה זכות קוגנטית, אשר לא ניתן להתנות עליה בהסכם בינו למעביד, וכי הגורם המוסמך להחליט בעניין זה הינה הועדה לענייני פיצויים ותגמולים.

ביום 4.5.2014 ניתנה החלטת הוועדה בסכסוך אחר שהובא בפניה, ברזני נ' ישקר בע"מ, ובו היא הביעה את עמדתה כי לדעתה אין המדובר בזכות קוגנטית, ועל כן העובד רשאי לוותר עליה בהסכם.

הוועדה נימקה זאת בכך שמבחינה עניינית, אין המדובר בזכות סוציאלית הנובעת מיחסי עבודה והטעונה הגנה מיוחדת, וזאת לרבות בהסתמך על האמור בספק הדין בהליך ת"א (ת"א) 1843/91 אס.ג'י.די. הנדסה בע"מ נ' ברוך שרון, שם נקבע כי אמצאת השירות אינה סוגיה של הגנה סוציאלית, כי אם סוגיה של זכויות באמצאה לפי חוק הפטנטים.

יש לך בעיה עם קניין רוחני ויחסי עבודה?

לא אחת, אנו זוכים לעסוק בפניות מעניינות ומתאגרות של עובדים ומעסיקים שהגיעו לכדי מחלוקת בנושא קניין רוחני שנוצר כביכול על ידי עובד שכיר, במהלך העסקתו.

לעיתים המדובר על סכסוכים שערכם הכלכלי רב ביותר וצופה פני עתיד.

לאור פסיקות בתי המשפט ולאור התקדמות הטכנולוגיה ודיני העבודה, מומלץ וראוי לבחון כל מקרה וכל סכסוך לגופו ולפי נסיבותיו הוא.

אנו ממליצים תמיד, לכל מעסיק ולכל עובד, לפנות לקבלת ייעוץ משפטי פרטני, על מנת למצות את הזכויות בקניין הרוחני ולהגן עליהן לפי החוק וברוח הפסיקה.

עורכי הדין שלנו עמודים לרשותך!

שאלות לגבי קניין רוחני ויחסי עובד מעביד?