להפסיק להגביל את המוגבלים

לפני הרבה מאוד שנים בספרטה, ילדים שיצאו לאוויר העולם עם פגם כלשהו נזרקו לבור ונקברו בעודם בחיים. נשמע לכם אכזרי? גם לי. אך האם אי פעם עצרתם לחשוב מה היו הסיכויים של אותם תינוקות לשרוד כמבוגרים בחברה שבה אין שום חוקים ובטח שלא זכויות לאנשים שונים.

אז נכון, בעידן המודרני זה כבר לא קורה ומעבר לזה כולם יכולים לנשום לרווחה (או שלא), כיוון שהדת היהודית אוסרת המתה של תינוקות "פגומים", גם אם המוגבלות הפיזית או השכלית מתגלה עוד בעודם ברחם.

אבל – האם עצם זה שאתה לא זורק לבור תינוק שנולד עם מוגבלות כלשהי, אלא מאפשר לו להמשיך לחיות, באמת אומר שאתה נותן לו זכות שווה לחיים הוגנים כחלק שלם ועצמאי בחברה? הרשו לי להטיל ספק.

1 מתוך 5 אנשים הוא בעל מוגבלות

לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שבשביל לשרוד צריך כסף ובשביל כסף, כמעט תמיד, צריך לעבוד. העבודה היא נדבך חשוב ומרכזי בחיינו גם בהיבט הכלכלי, אבל לא פחות בהיבט הנפשי. אדם שעובד ומפרנס את עצמו בהכרח ירגיש מסופק יותר.

ברגע שאני יעיל ומישהו באמת צריך אותי, כלומר ברגע שאני תורם למערכת ומתפקד כעובד מן המניין בחברה כלשהי, הערך העצמי שלי עולה ומכאן הדרך לפיתוח אישי לא רק בקריירה נפתחת לרווחה.

אנשים במצב בריאותי תקין אולי יתקשו לעיתים למצוא עבודה, אבל בסופו של יום הסבירות שהם ישארו מובטלים, אם הם באמת יתאמצו וירצו לעבוד, נמוכה מאוד. אמנם, הפריבילגיה הזו שקובעת שכאשר יגעת מצאת לא תקפה כלל וכלל כשמדובר באנשים בעלי מוגבלויות.

המספרים מדברים בעד עצמם: 1 מתוך 5 אנשים בטווח גילאי העבודה 20-64, הוא בעל מוגבלות. הנתונים הללו בעייתיים מאוד לאור העובדה שנכון להיום במדינת ישראל, החוק היחידי להעסקת מוגבלים מספק פתרון רק לאחוז מצומצם מאוד מכלל אוכלוסיית המוגבלים וגם את זה צריך לקחת בערבון מוגבל.

עד לפני שנתיים לא היה שום חוק להעסקת מוגבלים, אלא רק חוקים צדדיים וחסרי רלוונטיות, כמו לדוגמא חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הסיבה העיקרית להיעדר הרלוונטיות של כל אותם חוקים הייתה שהם לא חלו על אף אחד. מה זה אומר?

זה טוב ויפה שיש חוקים שמחייבים מעסיקים של עובדים עם מוגבלות לתת להם שיוויון, אבל מה לגבי השלב המקדים והכל כך ברור מאליו – לחייב אותם להעסיק מלכתחילה את כל אותם מוגבלים. אם על המעסיקים לא חלה חובת ההעסקה, הרי שגם לא חלים עליהם שאר החוקים בנוגע למוגבלים.

זה יכול גם להיות הילד שלך!

ב-21.09.2014 חתם שר הכלכלה דאז, נפתלי בנט, על צו ההרחבה. צו זה מחייב מעסיקים מהמגזר הפרטי, הציבורי והממשלתי, שיש להם מעל 100 עובדים לקלוט 3% מכוח העבודה, של אנשים עם מוגבלויות פיזיות או נפשיות.

האם אי פעם עצרתם לחשוב, אם זה היה הילד שלי איך הייתי מצפה שיתנהגו אליו? סביר להניח שלא, כי עד שמשהו לא פוגע בנו חזק וקרוב, אנחנו לרוב נשארים אדישים אליו.

למען הסר ספק, אני לא במקום של הטפות מוסר ובאופן אישי אני גם די סולדת מכל יפי הנפש שמדברים הרבה ועושים פחות. מה שאני כן מוכרחה לומר ואין באפשרותי להתעלם ממנו, הוא שלא הגיוני שבמדינה מתוקנת, או לפחות מדינה שמתיימרת להיות מדינה מתוקנת, החוק היחידי להעסקת מוגבלים יהיה כל כך מוגבל.

מעבר לזה, לא הגיוני שבמשך שנתיים, בהן סוף כל סוף כבר יש איזשהו שבריר של חוק ותקווה, אף אחד לא באמת אוכף את החוק ואחוז המוגבלים המועסקים רק נמצא בגרף ירידה. 

שילובם של המוגבלים במעגל העבודה מאוד חשוב לנו כחברה, אבל קודם כל ולפני הכל, הוא חשוב לכל אחד ואחת מאיתנו ברמה הפרטית. אתם מוכרחים להבין שקיים סיכוי של 1:5, שהמוגבל הבא שיישאר מחוץ למעגל העבודה, יהיה מישהו מהקרובים לכם.

אני לא גאה בפסימיות שלי בנושא הזה ובפסימיות באופן כללי, אבל לצערי אני מאוד קטנת אמונה בכל הנוגע לשינויים חברתיים רחבים. דיבור במונחים כמו 'החברה שלנו', 'אנחנו', 'כולנו' והכללות נוספות, לא באמת מעורר את אלו מבנינו שצריכים להתעורר.

לכן, אני לא רואה אפשרות אחרת אלא לפנות לכל אחד ואחת ברמה האישית ולומר: זו לא עוד קלישאה שמטרתה לזעזע, מדובר בעובדות. אנחנו מוכרחים למצוא פתרון הולם לתעסוקת בעלי מוגבלויות באופן מידי, כי מחר זה יכול להיות הילד שלכם.

הגיע הזמן להרחיב את צו ההרחבה!

ישראל נמנית בין מדינות ה-OECD, אבל נכון להיום היא מפגרת אחריהן בפער ניכר בכל הנוגע להעסקת מוגבלים. להזכירכם בישראל החוק קובע שמעל 100 עובדים יחויב המעסיק לשלב 3% של בעלי מוגבלויות.

רק כדי לסבר את האוזן, החוק להעסקת מוגבלים בגרמניה קובע כי על כל 25 עובדים, יהיה חייב בעל החברה להעסיק 5% של עובדים בעלי מוגבלויות.

אני בטוחה שהגיע הזמן להרחיב את צו ההרחבה. החוק שקידם בנט לפני שנתיים צריך להתעדכן בדחיפות ויפה שעה אחת קודם. מוכרחים לשנות את החוק ולקדם הצעה חדשה, הוגנת וריאלית, שבאמת תוכל לספק פתרון, אם לא לכולם, אז לפחות לחלק גדול יותר מאוכלוסיית המוגבלים בארץ.

מעבר לזה, אני מאמינה שכמו בנוגע לכל חוק שאף אחד לא טורח לאכוף, גם כאן ובמיוחד כאן, אם לא תתבצע אכיפה מסיבית של החוק ולצד זה כמובן, אם לא יינתנו תמריצים לכל אותם בעלי עסקים למלא את החוק, לאף אחד לא יהיה אינטרס להעסיק את המוגבלים.

אפשר כמובן לסמוך על טוב ליבם של בעלי העסקים שיתנדבו להיות האנשים הטובים שממלאים את החוק, אבל הניסיון והעובדות בשטח מראים שעם כל הכבוד ויש כבוד, כשזה מגיע לכסף, אף אחד לא רוצה להיות זה שמפסיד ומשלם לעובד מוגבל, כשהוא יכול לשלם לעובד שאינו מוגבל.

מכאן עולה באופן חד משמעי, שאלא אם המדינה תיתן הטבות וקצבאות עידוד משמעותיות לכל בעל עסק שיעסיק מוגבלים בחברה שלו ובמקביל, צו ההרחבה ובשאיפה גם התיקון העתידי לחוק יאכפו כמו שצריך – לא יהיה שינוי ולא ימומש פתרון הולם לבעיה.

קידום האינטרסים של שני צדי המתרס

עד לרגע זה העליתי בעיקר נתונים מספרים והתהדרתי במה צריך וראוי להיעשות. אך חשוב לי לעצור לשנייה את הדיון ולהתייחס גם לבעיות שכרוכות בכל העניין.

אני מבינה שכל בעל עסק חושב קודם כל על טובתו ולמען האמת, אין לי תלונות כלפיהם באופן אישי. סביר להניח שכולם נמצאים פחות או יותר באותה נקודה שנסובה סביב הדילמה: גם אם אני בעד הרעיון באופן תאורטי, אם החוק יקודם וייאכף, סביר להניח שהעסק שלי יהיה זה שייפגע מזה.

גם לסוגיה הזו צריך לספק מענה ואם להיות כנים, בני האדם הם יצורים אגואיסטיים מטבעם, היינו כאלה וכנראה שנישאר כאלה כל עוד המין האנושי קיים. מכאן עולה, כפי שכבר הזכרתי קודם לכן, שהאפשרויות הריאליות שבהן שינוי באמת יוכל להיווצר הן:

• אם החוק באמת ייאכף.
• אם יהיה לבעלי העסקים אינטרס לתמוך ברעיון.
• אם חלילה הנושא יפגע בי או בכם באופן אישי.

אף אחת מהאופציות שציינתי לעיל איננה מספיקה כשלעצמה כדי לחולל מהפך.

אם נגרום לכל אותם בעלי עסקים להעסיק בכוח את המוגבלים ניצור תסכול בקרב שני הצדדים, גם המעסיקים יהיו מתוסכלים ויותר מזה, העובד המוגבל, יזהה וירגיש שהוא איננו רצוי ומועיל, מה שמפספס את המטרה שלשמה מלכתחילה הוצע החוק - שיפור העצמאות הכלכלית והנפשית של המוגבלים.

במקביל לכל השינויים והתיקונים שצריכים להתבצע, קודם כל בחוק ולאחר מכן בתפיסה החברתית ובהעלאת המודעות לנושא, אני חושבת שאין שום אלטרנטיבה אחרת, אלא לפעול למען התאמה של תפקידים ייעודיים בכל חברה לעובדים בעלי מוגבלויות כאלו ואחרות. מה זה אומר?

לדוגמא, מוגבלים בעלי פיגור שכלי יוכלו להיות רגישים וסבלניים יותר לחולי אלצהיימר שמספרים את אותו סיפור פעם אחר פעם, עיוורים יוכלו לשמש כמוקדנים טובים יותר, חירשים יוכלו לשמש כעובדי ארכיון מסורים יותר וכן הלאה.

הכוונה היא שמקביל לחוק ולאכיפה, תהיה גם התאמה של מקצוע ביחס ליכולות וחשוב מכך, בהתאם ליתרונות של העובד המוגבל. בעלי מוגבלויות כמעט תמיד יהיו עובדים חרוצים ומסורים יותר, כיוון שככל שמשהו בא לנו פחות בקלות, כך אנחנו יותר מעריכים אותו ויותר מתאמצים לשמור עליו.

ההתניה הזו תקפה אגב גם ביחס לעובדים ממעמדות מוחלשים בחברה, ששילובם במעגל העבודה עלול להיראות אולי כמעמסה, אבל בפועל, בעל חברה שיעסיק את אותן קבוצות מוחלשות, יזכה לנאמנות וחריצות, שהוא לא בהכרח יקבל מעובדים רגילים.

השינוי הזה בשאיפה יוביל למצב שבו המעסיקים ירוויחו גם קצבאות עידוד, גם עובדים נאמנים ומעבר לכל זה, כל בעל עסק ירוויח רגע קטן של חסד בזכות יציאה מתוך העצמי שממלא אותנו כל כך והענקת הזדמנות לחיים שווים עבור העצמי של מישהו אחר, שבאמת זקוק לכך.

קידום אינטרסים של שני הצדדים הוא קריטי לכל אחד ואחת מאיתנו ברמה האישית וכמובן ברמה החברתית. הגיע הזמן שבפתחה של שנת 2017, נצליח להתקדם צעד אחד קדימה מחוץ לבור הבורות והאטימות.

הגיע הזמן שאלו שאמונים על שלומנו ובמקביל כל אדם בביתו, יבינו שזה שבמדינת ישראל "הנאורה" לא משליכים תינוקות מוגבלים למצוא את מותם בבור, לא באמת אומר שאנחנו מאפשרים להם לחיות.

מוכרחים לספק פתרון וסיוע פרקטי מידי, כדי לאפשר לכל אותם מוגבלים לחיות בכבוד מחוץ לבור לאורך זמן. אנחנו אלו שצריכים לתת להם כלים כדי לשרוד כמבוגרים עצמאיים ושווים בחברה. אם אנחנו באמת רוצים שיפסיקו להלך בקרבנו אנשים חיים-מתים, הגיע הזמן להפסיק להגביל את המוגבלים!

לחצו כאן והכנסו לפורום הגדול בישראל לזכויות עובדים!