תביעה בבית המשפט ולא בבית הדין לעבודה - אימתי?

כידוע, הסמכות לדון בתביעות עבודה בין עובד למעסיק מוקנית בדרך כלל לבתי הדין האזוריים לעבודה ולא לבתי המשפט האזרחיים, קרי, בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי.

כלל זה נובע מסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אשר קובע כך:

"בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

כלומר, המבחן לסמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק הוא מבחן העילה וזאת בשונה ממבחן הסעד אשר נוהג לגבי סמכות בתי המשפט האזרחיים.

אולם, סעיף זה גם מציין את החריג לכלל שלעיל, ולפיו הסמכות העניינית לדיון בתביעות נזיקיות בין עובד ומעסיק איננה מוקנית לבית הדין לעבודה, כי אם לבתי המשפט האזרחיים וזאת בהתאם לסכום התביעה.

במידה וסכום התביעה אינו עולה על סך של 2,500,000 ₪ היא תידון בבית משפט השלום. במידה וסכום התביעה עולה על סך של 2,500,000 ₪ היא תידון בבית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון גם את סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, אשר קובע שבית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון גם בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה.

סעיף 29 לפקודת הנזיקין עוסק בעוולת הסגת גבול במקרקעין, סעיף 31 עוסק בהסגת גבול במטלטלין, סעיף 62 עוסק בגרם הפרת חוזה שלא כדין ואילו סעיף 63 לפקודה עוסק בהפרת חובה חקוקה.

כלומר, אם נסכם, בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון בתביעות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, לא כולל תביעות נזיקיות, אך כן כולל תביעות נזיקיות לפי סעיפים 29, 31, 62, ו-63 לפקודת הנזיקין אשר עוסקות בסכסוך עבודה.

ההלכה בעקבות פסק דין רוחם

בית המשפט העליון התייחס לקו הגבול בין סמכות בית הדין לעבודה לבתי המשפט האזרחיים בכל הקשור לתביעות נזיקין בין עובד ומעסיק וזאת במסגרת הליך רע"א 2407-14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, שם צויין על ידו:

"נקודת המוצא היא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שעילתם ביחסי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לקבלה לעבודה ולסיומה, מסורים לסמכותו של בית הדין לעבודה. עם זאת, לכלל זה נקבע חריג: "למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

במסגרת פסק דין רוחם הנ"ל דן בית המשפט העליון גם בשאלה מהו היקפו של החריג שקובע שבית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעות נזיקין ובאופן ספציפי יותר, האם הוא חל גם על תביעות שעניינן גניבה ומעילה בכספי המעסיק.

כלומר, תביעות שמגיש מעסיק כנגד עובד בגין גניבת כספים ממקום העבודה, או פעולות אחרות שלא כדין שעשה העובד בנכסים או בזכויות כספיות של המעסיק.

הסיבה לכך הנה שמצד אחד, תביעות מסוג זה מבוססות בדרך כלל על עוולות נזיקיות כגון תרמית וגזל ועל כן, לכאורה, עליהן לידון בבית המשפט האזרחי.

מצד שני, אותם מעשים עצמם מהווים במקרים רבים גם הפרה של חוזה העבודה. כמו כן, לעיתים, מעשים שלגביהם טוען המעסיק כי הם מהווים תרמית וגזל, יכולים להיות כאלה שהעובד טוען כי הם חוקיים לחלוטין מאחר שהם נעשו מכוח הזכויות שהוענקו לו בחוזה העבודה, כך שהמדובר בהטבות שהיה מותר לו לקבלן מכוח יחסי העבודה.

במקרה כזה, לכאורה, עליהן לידון בבית הדין האזורי לעבודה.

עובדות המקרה שנידונו בתיק רוחם עסקו בעובדת שהועסקה כמנהלת חשבונות בחברה מסויימת. בעלה של העובדת סיפק לאותה חברה שירותי נקיון באמצעות עסק שבבעלותו.

לאחר סיום העסקתה של העובדת בחברה, הגישה החברה תביעה בסך של כ-800,000 ₪ נגדה ונגד בעלה בפני בית משפט השלום בירושלים, בטענה שהשניים עשו שימוש בכספי החברה שלא כדין ולתועלתם האישית.

בין היתר, החברה טענה שהעובדת ניצלה את האמון שנתנה בה החברה כדי לרכוש לעצמה מוצרים שונים לצרכיה האישיים על חשבון החברה, ושהיא שילמה לבעלה תשלום מופקע עבור מתן שירותי הניקיון שהוא סיפק לחברה, תוך ששניהם מסתירים מפני החברה את העובדה שהם נשואים.

עוד צויין שלאחר שנודע לחברה שהעובדת עושה שימוש שלא כדין בכספי החברה היא זומנה לשימוע ובסופו של דבר גם פוטרה.

כעבור חודש הגישה העובדת תביעה כנגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, וזאת לקבלת כספים שלטענתה מגיעים לה מכוח חובות כלפיה על רקע עבודתה ועקב סיום יחסי העבודה בינה לבין החברה.

חלק ניכר מהעובדות המפורטות בכתב ההגנה שהגישה העובדת במסגרת ההליך בבית משפט השלום, נכלל גם בתביעה שהיא עצמה הגישה בבית הדין לעבודה.

לגבי עניינים רבים שביחס אליהם החברה טענה שהעובדת מעלה בכספי החברה, טענה העובדת שמדובר בדברים שהובטחו לה בעל-פה ושהיו למעשה חלק מתנאי העסקתה.

בני הזוג הגישו בקשה לדחיית התביעה שהוגשה נגדם בבית משפט השלום מחמת חוסר סמכות עניינית, בטענה שמקומה של תביעה זו הנו בבית הדין לעבודה וזאת מאחר שכל הטענות בכתב התביעה של החברה נובעות מיחסי העבודה ששררו בין העובדת לחברה וכן בשל קיומה של תניית שיפוט בהסכם העבודה של העובדת שמקנה את הסמכות הייחודית לדון בסכסוכים הנובעים ממנו לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.

בית משפט השלום דחה בקשה זו בקובעו שתביעת החברה אינה מבוססת במישרין על יחסי עבודה, ומכאן שהסמכות לדון בה מסורה לבית המשפט השלום ולא לבית הדין לעבודה.

בני הזוג ערערו על החלטת בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי, אולם ערעורם נדחה גם על ידו. בני הזוג ערערו גם על החלטת בית משפט המחוזי, בפני בית המשפט העליון.

לטענתם, הסמכות לדון בתביעה נגדם נתונה לבית הדין לעבודה, מאחר שהמחלוקת בתביעה נובעת מיחסי עבודה וכן מאחר ששיקולי יעילות מחייבים לאחד את הדיון בתביעת החברה עם תביעת העובדת בבית הדין האזורי לעבודה, כדי למנוע פסיקות סותרות באותו עניין ולהסיר חשש לעיוות דין.

החברה התנגדה לערעורם של בני הזוג בטענה שהם עשו כלפיה מעשי רמייה וגזל, שאינם נוגעים ליחסי עבודה, אלא מבוססים על עילות נזיקיות מובהקות ועל כן אין התביעה שלה נגדם יכולה להיכנס בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה.

גם היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת החברה. לדבריו, קיימות בפרקטיקה דוגמאות רבות לתביעות שמבוססות על עוולות נזיקיות בין עובד למעסיק שנדונו בבתי המשפט האזרחיים, וזאת בהתבסס על ההכרה בכך שמומחיותם של בתי הדין לעבודה היא בתחום משפט העבודה ואילו בתי המשפט האזרחיים הם בעלי המומחיות בתחום דיני הנזיקין.

בית המשפט העליון קבע כי על מנת לברר האם סמכות הדיון מסורה לבית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, או לבית המשפט האזרחי, צריכים להתקיים שלושה תנאים:

זהות הצדדים, קרי, עובד ומעסיק

בית המשפט העליון עמד על כך שבמקרים מסוימים אי עמידה במבחן זהות הצדדים עשויה לגרום לפיצול הדיון בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט האזרחי וזאת למשל במקרה שבו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן זהות הצדדים של עובד ומעסיק, כמו במקרה של תיק רוחם, שבו תביעת החברה הוגשה גם נגד בעלה של העובדת, שאינו עובד החברה.

אולם בהקשר זה כבר נפסק שאין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות שונות, כאשר יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו.

עם זאת, פרשנות הוראותיו של חוק בית הדין לעבודה באופן שמונע את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו.

עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה

סכסוך שעילתו ביחסי עבודה הנו סכסוך שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה על זכויות וחובות הנובעות מן היחסים החוזיים שבין עובד למעסיק או מן החקיקה בתחום העבודה.

המקור העיקרי למענה על השאלה מהי עילתו של הסכסוך הוא כתב התביעה, אם כי במקרים מסוימים ידרש בית המשפט גם לעובדות הנטענות בכתב ההגנה על מנת להכריע אם עילתה של התביעה היא יחסי עבודה בין הצדדים.

זיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין

ככלל, יש לומר שעילת הסכסוך הינה בפקודת הנזיקין כאשר התביעה מושתתת על אחת העוולות שמופיעות בפקודה זו. לפיכך, כאשר העילה שבכתב התביעה הינה עילה נזיקית, כלומר, עילה שמבוססת על אחת מעוולות פקודת הנזיקין, הרי שדי בכך כדי לקבוע שהסמכות לעניין אותה עילה מוקנית לבית המשפט האזרחי.

אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים, ואפשר שקיימת גם עילה חוזית בצידה של העילה הנזיקית.

אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע. לפיכך, כאשר בכתב התביעה נטען במפורש כי העילה היא נזיקית, הרי שגם אם הנתבע טוען שלמעשה מדובר בטענה הנוגעת להפרת חוזה העבודה שלו, עדיין תהיה הסמכות מסורה לבית המשפט האזרחי.

עוד נקבע כי מקום שבו הוגשה לבית המשפט האזרחי תביעה שהצדדים לה הם עובד ומעסיק והיא נוגעת למערכת היחסים ביניהם, על התובע לציין ולהסביר במפורש כי עילות התביעה הן נזיקיות, וזאת כחריג לכלל שלפיו התובע אינו חייב לפרט מהי התשתית המשפטית המבססת את זכותו לקבל מן הנתבע את הסעד.

בהתאם לאמור לעיל נפסק שהתביעה שהחברה הגישה נגד העובדת ובעלה בבית משפט השלום לא תימחק על הסף. העילות נגד בעלה של העובדת והעילות נגד העובדת שאינן בסמכות בית הדין לעבודה, תישארנה על כנן.

יחד עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את העילות נגד העובדת שאינן עילות בנזיקין או שאינן בסמכותו של בית משפט השלום, כך שעל החברה להגיש לבית משפט השלום כתב תביעה מתוקן, אשר יכלול רק את העילות בסמכותו של בית משפט זה, כפי שפורט לעיל.

כמו כן, באפשרותה של החברה להגיש גם תביעה נגד העובדת לבית הדין לעבודה בעילות שאינן בסמכותו של בית משפט השלום.

עוד נקבע כי מאחר ששתי התביעות מתבררות במקביל, והתביעה של העובדת בבית הדין לעבודה נסבה על סוגיה מהותית זהה, ראוי שהיא תוכרע קודם, ואילו תביעת החברה בבית משפט השלום תעוכב עד אז, כך שהיא תמשיך להתברר רק לאחר הכרעת תביעת העובדת בבית הדין לעבודה.