מותר לנכות עלות נזק לרכב משכר העובד/ת?

במקומות עבודה רבים נהוג להעניק לעובד זכות לשימוש ברכב החברה, אם כחלק מההטבות שניתנות לעובד ואם ככלי עבודה לצורך ביצוע עבודתו, כגון כאשר מדובר בנהג אוטובוס, או טכנאי שנותן שירות ללקוחות החברה במשרדי הלקוחות.

מטבע הדברים, גם עובדים שנוהגים ברכב חברה עלולים לגרום לתאונות דרכים ועקב כך לגרום נזקים לרכב החברה. במקרה כזה מתעוררת השאלה האם החברה רשאית לנכות משכרו של העובד את דמי ההשתתפות העצמית במסגרת הביטוח המקיף שלה או את עלות הנזק כולה.

ככלל, לפי הפסיקה, במידה והעובד גרם נזק לרכב של המעסיק, או כל נזק אחר למעסיק, אזי ניתן לחייבו באחריות לאותו הנזק רק במידה והוא גרם לנזק במכוון ובזדון או עקב רשלנות חמורה.

מפסיקת בתי הדין לעבודה עולה כי במידה והעובד השחית בכוונה את רכב החברה, או במידה שהוא גרם לתאונת דרכים עקב ביצוע עבירת תעבורה חמורה על ידו.

דוגמא: במקרה בו הוא נהג ברכב החברה בהיותו שיכור או במקרה בו הוא נהג ברכב החברה במהירות מופרזת באופן משמעותי ביותר וכדומה לעומת זאת, במידה ומדובר בנזק שנגרם על ידי העובד בשוגג, ואף עקב רשלנות סבירה, לא ניתן לנכות את סכום הנזק או סכום ההשתתפות העצמית משכרו של העובד, אלא אם כן העובד נתן את הסכמתו בכתב לניכוי סכום הנזק משכרו.

במסגרת הליך ד"מ 10712/05 קאסה זנבה נ' מוקד סקיוריטי קבע בית הדין האזורי לעבודה כי אין זה מתקבל על הדעת כי כל עובד יהא חשוף לקיזוזים ולתביעות בגין נזקים אשר הוא גורם למעסיקו במהלכה הרגיל של עבודתו.

לו היה מדובר ברשלנות חמורה או בנזק אשר נגרם בזדון, הרי שאז ניתן היה לקבוע כי המעסיק זכאי לשיפור בגין הנזק. אך במקרים בהם הנזק נגרם במהלך העבודה הרגיל ולכל היותר עקב רשלנות סבירה, אין כל הצדקה לחיוב העובד בסכומים אלה. 

הסכמת העובד בכתב לניכוי סכום הנזק משכרו יכולה להינתן מראש, לפני קרות הנזק ובמסגרת חתימתו על חוזה העבודה שלו, או בדיעבד, לאחר קרות הנזק ובמסגרת חתימתו על התחייבות אישית לשאת באחריות לנזק ולנכות את סכום הנזק משכרו. 

בנוסף, יש גם לשים לב האם מדובר בניכוי משכרו השוטף של העובד אשר מתרחש במהלך יחסי העבודה של הצדדים, או שהמדובר בניכוי משכרו האחרון של העובד, ועם סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

במקרה הראשון, לפיו הניכוי נעשה משכרו השוטף של העובד, כאשר יחסי העבודה בין הצדדים עדיין מתקיימים, יחול סעיף 25א(6) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1968 אשר מתיר לנכות משכרו של העובד "חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה".

כלומר, אסור שניכוי סכום הנזק יעלה על יותר מרבע השכר החודשי של העובד. מדובר בסעיף קוגנטי, שאין להפר אותו, גם אם העובד הסכים לכאורה שינוכה יותר מרבע השכר החודשי שלו. 

במקרה השני, לפיו הניכוי נעשה משכרו האחרון של העובד וכאשר יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לקיצם, יחול סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, אשר קובע כי "על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

כלומר, במקרה כזה ניתן לנכות את מלוא סכום הנזק משכרו האחרון של העובד.

יחד עם זאת, הפסיקה קבעה לגבי שני הסעיפים הללו שניתן לנכות מהם רק סכום שהינו קצוב, כלומר, סכום שניתן לחשב אותו באופן אריתמטי פשוט, וכן סכום שאינו שנוי במחלוקת כלומר, סכום שהעובד מסכים לאחריותו לגביו.

במידה והנזק שנגרם לרכב אינו סכום קצוב, ו/או המדובר בנזק ששנוי במחלוקת, מאחר והעובד טען  שהוא לא היה אחראי כלל לתאונת הדרכים שבה ניזוק הרכב, אזי לא ניתן לנכות אותו משכרו של העובד.

במסגרת הליך עב 42013/04 אלטשולר נ' שחר-צח שרותי הסעות בע"מ אף נקבע כי לא מספיק שהעובד הביע בכתב את הסכמתו להתיר למעסיק לנכות את סכום הנזק משכרו של עובד בהתאם לסעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, אלא שעל המעסיק גם להוכיח שהתאונה אכן נגרמה באשמתו של העובד או להציג קביעה של קצין הבטיחות שהתאונה נגרמה באשמת העובד, וכן להוכיח את גובה תשלום ההשתתפות העצמית שהוא נשא בה בשל אותה תאונה.  

לפיכך, גם אם העובד חתום מראש על הסכמה לשאת באחריות לנזק שנגרם על ידו ולניכוי סכום הנזק משכרו, אזי במידה ובעת קרות הנזק, העובד טוען שאינו אחראי לנזק וכי הוא מתנגד לניכוי, לא ניתן לנכות את סכום הנזק משכרו.

במקרה כזה, יהא על המעסיק להגיש תביעה נפרדת כנגד העובד ולהוכיח במסגרתה את טענתו לפיה העובד הוא שאחראי לנזק.

קראו בהרחבה: המדריך המלא בנושא הוצאות רכב