היזהרו: לשון הרע במקום העבודה

ערב רב של תביעות לשון הרע נובעות מדברים שנאמרים במסגרת יחסי עובד מעביד. בין אם בין עובדים לקולגות, בין עובדים למעסיקים או מנהלים ולעיתים גם בין עובדים למעסיקים לשעבר ולהפך.

מטבע הדברים, גם במקום העבודה יכולים להיווצר חיכוכים בין אנשים, אשר במסגרתם יאמרו דברים קשים, לא נעימים ולא תמיד נכונים משני הצדדים.

אמירות בעיתיות אלה יכולות להוות לשון הרע ובמקרים מסוימים עשויות להקנות למי מהצדדים עילה מוצדקת להגשת תביעה בגין לשון הרע במסגרת בית הדין לעבודה.

מצד שני, בחוק איסור לשון הרע יש כמה וכמה הגנות וגם פסיקת בתי הדין לעבודה קבעה כמה סייגים הראויים להתייחסות, ולכן אל תמהרו לרוץ ולהגיש תביעה.

לא כל מקרה שבו נאמרים דברי גנאי או דברים קשים כלפי אדם בנוכחות עובדים אחרים מגיע לכדי הוצאת דיבה המאפשרת תביעה ופיצויי לפי חוק.

חשוב לזכור כי המדובר בתביעות בעילה נזיקית, שאינן פשוטות להוכחה, ולכן קיים צורך לפנות להתייעצות עם עורך דין בטרם קבלת החלטות לגבי הגשת תביעה אם בכלל.

החוק קובע שאסור - אז אסור!

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 קובע כי לשון הרע היא:

"דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

כלומר, על מנת שעילת תביעה בגין לשון הרע תתגבש יש צורך תחילה בפרסום, ושהפרסום יכלול דבר שמקיים את התנאים המנויים לעיל.

חשוב לציין כי החוק אינו נותן דגש מיוחד לעניין יחסים שבין עובד למעביד.

החוק מתיר להגיש תביעה ודרישת פיצויי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. לנתבע ישנן כמה וכמה הגנות המנויות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק כמו לדוגמא: הגנת אמת דיברתי, הגנת תום הלב ועוד מגוון הגנות אחרות.

לשמור על הפה (גם) בעבודה...

במקום העבודה ישנם אינטרסים רבים שגורמים לא אחת למריבות, לוויכוחים ואף לאלימות פיזית ומילולית בין עובדים לעובדים, בין עובדים למעסיקים, ובין עובדים למעסיקים לשעבר, כאשר שכל אלו עומדים כפסע בין ביקורות והבעת דעה אישית לבין אמירת דברי בלע שמהווים לשון הרע.

לא אחת בתי הדין לעבודה דנים בתביעות לשון הרע המוגשות על ידי עובדים שדיבתם הוצאה על ידי קולגות במקום העבודה. לעיתים דנים בתי הדין בתביעות שמוגשות על ידי עובדים לשעבר נגד מעסיקים ש"לכלכו" עליהם לאחר סיום יחסי העבודה כביכול.

זה המקום לציין כי למערכת בתי המשפט הרגילה נתונה הסמכות לדון בתביעות המוגשות בין עובדים לבין לקוחות של עסק קיים בו מועסק העובד או שהועסק בעבר.

אחריות שילוחית במקום העבודה

הכלל הוא כי למעסיק יש אחריות שילוחית על העובד. אחריות זאת מוגבלת אך ורק במקרים בהם העובד ביצע פעולה שנעשתה בזדון, קרי: בכוונה תחילה וביודעין.

כאשר עובד מבצע את עבודתו ובמסגרתה נוצרת סיטואציה שבה נאמרים דברי לשון הרע, ככלל המעסיק גם הוא יהיה חייב אלא אם העובד הפר באופן ברור ובכוונה את הכללים שהותוו בפניו ע"י מקום העבודה.

מדובר בשאלות שנבחנות בהתאם לנסיבות משתנות ובכל מקרה לגופו.

דוגמא לכך היא בתביעות לשון הרע נגד עיתונאים. התביעות הללו מוגשות נגד העיתונאי ונגד אמצעי התקשורת בו הוא עובד.

חלק מעבודתו של העיתונאי היא לחקור ולפרסם דברים גם אם בדיעבד מתברר כי הפרסום היה שגוי.

מכאן שגם על אמצעי התקשורת אחריות שילוחית לעבודת העיתונאי.

למען הסר ספק, למקום העבודה אחריות שילוחית לפעולות שמבצע העובד, גם בנזיקין וכפועל יוצא כאשר מדובר בביצוע עוולת לשון הרע.

מה קורה אחרי סיום יחסי העבודה?

לבית הדין לעבודה הסמכות ככלל לדון בתביעת לשון הרע אשר עילתה נובעת מיחסים בין עובד למעביד.

המבחן שיש לעבור על מנת להקנות סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעת לשון הרע שהיא בעצם תביעת נזיקין לכל דבר ועניין, הוא האם בעלי הדין מקיימים או קיימו יחסי עובד ומעביד.

כך גם קובע סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969:

"לבית הדין יש סמכות ייחודית לדון בתביעה בין עובד למעביד, ככל שהעילה נוגעת ליחסים בין עובד למעביד. כאשר מדובר בלשון הרע, עליה להיות קשורה ליחסי עבודה".

מכאן, שכאשר מדובר ביחסים בין עובד לעובד, הסמכות מוקנת לבית משפט רגיל, כאשר מדובר בעובד ומעסיק הסמכות העניינית הנה של בית הדין לעבודה.

גם שמדובר בתביעה המוגשת כנגד מעסיק בגין דברים שנאמרו לאחר סיום יחסי העבודה, הסמכות תהיה לבית הדין לעבודה.

כך לדוגמא הגיע לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה הליך סע"ש 19809-02/13 סופיה זנזורי נ' עיריית עכו, אוהד שגב, קובי שמעוני ואח'. במקרה זה נדחתה על הסף תביעת לשון הרע נגד כמה נתבעים בשל היעדר קיומם של יחסי עובד ומעביד.

עוד דוגמא ניתן להביא מפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתביעה המפורסמת בין אשת ראש הממשלה שרה נתניהו, לבין מי שהייתה אם הבית במעון ראש הממשלה, הגב' ליליאן פרץ.

העובדת לשעבר הגישה בקשה לדחות את התביעה שהגישה אשת ראש הממשלה נתניהו כנגדה בגין לשון הרע, בשל דברים שאמרה בתקשורת.

בבקשה שהוגשה טענה פרץ שהדברים שנאמרו נאמרו לאחר סיום מערכת היחסים שלהן כעובדת ומעסיקה. בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה וקבע שהדברים נאמרו על מערכת היחסים שלהן כעובדת ומעבידה, ולכן לבית הדין הסמכות לדון בתביעה.

המדובר בהליך ס"ע 1554-03/12 ליליאן פרץ ואח' נ' שרה נתניהו שהסתיים בסופו של דבר בהסדר פשרה בין הצדדים, אשר תוכנו נאסר לפרסום.

קראו בהרחבה: דחיית ערעור של עובדת שפוטרה מחברת טלפון בתביעת לשון הרע

הבעת דעה אישית או הוצאת דיבה?

המדובר על נושא שאינו ברור וחד משמעי. הגבול בין דעה אישית לדיבה דק ולאינו חד משמעי. כל מקרה צריך להבחן בצורה אוביקטיבית ולפי נסיבותיו הוא - על אחת כמה וכמה כאשר המדובר על סכסוכים בעבודה.

כפי שתואר לעיל במקום העבודה עשויות להיות אמוציות, ויכוחים, מחלוקות שכולם יחדיו עשויים לגרום לריבים עזים ואינטריגות מתמשכות.

לא כל הבעת דעה מהווה לשון הרע ולהיפך. כדי שאמירה מסויימת תתפס כלשון הרע יש להראות ולהוכיח כי היא עשויה לבזות, להשפיל ולפגוע במושא האמרה. יש להראות כי היא נאמרה שלא בתום לב ובפני צדדים נוספים.

ובלשון אחרת, לשון הרע עשויה להתפרש ככל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או חברה, לעשותו מטרה לבוז, לעג או שנאה ו/או לפגוע במקור פרנסתו, ככל שהדברים אמורים שיחסי עבודה.

על מנת שתתבצע עוולה, אין די בדברים הקשים שנאמרו או נכתבו, אלא יש הכרח שהדברים יפורסמו. לכן, דברי ביקורת קשים ככל שיהיו כלפי עובד או עובדת אינם בגדר הוצאת דיבה אסורה, כל עוד לא פורסמו על ידי המעסיק.

דוגמאות מפסיקת בית הדין לעבודה

הבאנו מתוך המאגר המשפטי כמה תקצירים של פסקי דין רלוונטיים לנושא.

כך לדוגמא, הליך ס"ע 12283-01/11 מפעלי האומן אדן-בכר (1990) בע"מ, ארז בכר, יורם אדן נ' אסתר שוורץ.

בהליך זה הגיש המעסיק תביעה נגד עובדת לשעבר בטענה שלקראת סיום העסקתה היא הפיצה מכתבים שנועדו להשמיץ את החברה ואת בעלי המניות בה.

העובדת טענה כי ספגה השפלות ואף הטרדה מינית. העובדת הגישה תביעה שכנגד בדרישה לקבלת זכויות סוציאליות שלא שולמו לה. במכתבים שנשלחו היו טענות לגבי תנאי העסקתה, והתנהגות מעסיקיה.

בית הדין קבע כי אכן הייתה לשון הרע במכתבים, אך בעוצמה נמוכה, במיוחד לאור העובדה שאכן העובדת היתה חשופה להתנהגות לא ראויה בעליל במקום עבודתה. בית הדין אומנם קיבל את תביעת לשון הרע, אך הפיצוי קוזז במלואו אל מול תביעתה של העובדת.

דוגמא מעניינת נוספת ניתן למצוא בהליך סע"ש 21606-09/12 אופיר גרינוולד נ' אלאורית בע"מ.

במקרה זה עובדת שפוטרה הגישה תביעה נגד מעסיקה בטענה שהפיץ בקרב העובדים שמועה לפיה היא גנבה ממקום העבודה. בית הדין דחה את התביעה מסיבה פשוטה, לפיה העובדת כלל לא הוכיחה את הדברים, העובדת לא הביאה עדים שיעידו על כך ולא הציגה מסמכים בנושא.

עוד נביא לפניכם את המקרה שנדון בהליך ת"ק 23912-10/13 אינגה פומיצ'וב נ' שרית איטח.

כאן הוגשה תביעה על ידי עובד נגד עובד אחר. העובד טען כי העובד השני השפיל אותו בפהרסיה וגרר אותו לעימות מילולי שלאחריו הוא פוטר ממקום העבודה.

מי שדן בתביעה היה בית המשפט לתביעות קטנות שכן המדובר בתביעה בין 2 עובדים, שכאמור אין ביניהם יחסי עבודה למרות שהועסקו על ידי אותו מעסיק.

בית המשפט דחה את התביעה משום שדובר על עימות מילולי הדדי בין 2 עובדים ולא בדברים שמהווים לשון הרע. אומנם בית המשפט קבע כי התובע נפגע באופן סובייקטיבי אך אין בכך כדי להוות עילת תביעה בנסיבות שתוארו בכתב התביעה.

קריאה נוספת: לשון הרע באינטרנט