חשיפת שחיתות במקום העבודה - החוק מגן עליך!

חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין) התשנ"ז – 1997 נועד להגן על עובדים שחשפו שחיתויות במקום עבודתם ועקב כך חשופים להתנכלות / פיטורים מצד מעסיקיהם.

החוק מעניק סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לפסוק פיצויים, וכן להוציא צו מניעה נגד פיטורים או כל פגיעה אחרת בתנאי עבודתם, בכפוף לתנאי החוק.

תחולתו של החוק הינה רחבה ביותר, הואיל והוא חל הן על גופים ציבוריים והן על גופים פרטיים, הן על המעסיק והן על הממונה מטעם המעסיק, וכן הן על העובדים חושפי השחיתויות והן על עובדים אחרים שסייעו להם בהגשת התלונה על השחיתות.

על פי הפסיקה, תכליתו של החוק היא כפולה: להגן על העובד חושף השחיתות, ולעודד עובדים לחשוף מעשי שחיתות.

כך נקבע לדוגמא על ידי בית הדין הארצי לעבודה, במסגרת הליכים לדוגמא: ע"ע 256/09 רפי רותם נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, ע"ע 300204/07 דוד מוצפי נ' עיריית אור יהודה, ע"ע 502/05 אסף גרטי נ' מדינת ישראל, וע"ע 48067-10-11 משה חזות נ' רכבת ישראל.

במסגרת הליך ע"ע 1504/04 ד"ר פלונית נ' מכבי שירותי בריאות, חזר והבהיר בית הדין הארצי לעבודה את מטרת החוק, כדלקמן:

"הוראות החוק בכללותן מורות על תכליתו החקיקתית ועל מטרתו: ביצור שלטון החוק תוך קביעת נורמות המגלמות את האינטרס הציבורי של שמירה על טוהר המידות ב"גוף ציבורי";

ביסודו של אינטרס זה הגנה על זכותו הבסיסית של אדם לעבוד במקום עבודה נקי משחיתות; על מילוי חובתו כאדם, כעובד וכאזרח בדיווח לממונים עליו על מעשה שחיתות במקום העבודה; ובהימנעותו מלקחת חלק פעיל או סביל במעשי שחיתות במקום העבודה...

ודוק. אין המדובר בחוק דקלרטיבי או בנורמות הצהרתיות בלבד. כדי שלא להותיר את החוק בבחינת אות מתה ומתוך החשיבות הציבורית והערכית הגלומות בו, העניק המחוקק לעובד ולחברו המסייע בידו את הזכות להגיש תלונה נגד המעביד. 

זכות זו כרוכה בחובתו של המעביד שלא לפגוע בהעסקתו של העובד ושלא להטיל מורא עליו ועל חבריו במפעל, בבחינת "יראו וייראו".

הזכות להגשת תלונה מבלי שיאונה רע לעובד המתלונן היא פרי יצירתו של החוק. ההגנות והתרופות שהחוק מעניק לעובד אינן ניתנות להתניית הצדדים.

אין המעביד יכול להתנות על הגשת תלונה נגדו בפגיעה בתנאי עבודתו של העובד; ואין העובד יכול להסכים מראש לפגיעה בתנאי עבודתו ובמעמדו אם יממש את הזכות שהקנה לו החוק להתלונן כנגד מעשי שחיתות במקום העבודה".

וכך קובע סעיף 2 לחוק, אשר כותרתו הנה הגנה על מתלונן:

(א) לא יפגע מעסיק בענייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או נגד עובד אחר של אותו מעסיק, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור.

(ב) לא יפגע ממונה מטעם המעסיק בענייני עבודה של עובד, ולא יגרום לפגיעה בענייני עבודתו או לפיטוריו, בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או נגד עובד של אותו מעסיק, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור.

ענייני עבודה מוגדרים בסעיף 1 לחוק ככל אחד מאלה: תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורים או פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה.

יצויין כי בצד חוק זה, קיימים חוקים נוספו אשר נועדו לעודד עובדים לדווח על מקרי שחיתות ולהגן עליהם, כגון  החוק לעידוד טוהר המידות בשירות הציבורי, התשנ"ב-1992, אשר נועד לעודד עובדי ציבור לחשוף מעשי שחיתות במקום עבודתם.

בנוסף לכך קיים כן מבקר המדינה, התשי"ח-1958, המעניק למבקר המדינה סמכות להוציא צווי הגנה זמניים או קבועים נגד פיטורין למי שחשף שחיתויות, להורות על ביטול הפיטורים ולפסוק פיצויים.

התנאים להגנת העובד

סעיף 4 לחוק קובע מהם התנאים המצטברים לפיהם העובד יהיה זכאי לקבל את ההגנה והסעדים שעל פי החוק.

על פי סעיף זה, על העובד להגיש בתום לב תלונה לרשות המוסמכת לטפל בתלונה, בגין הפרת חיקוק במקום העבודה או בקשר לעבודת במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעסיק, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין.

ההגנה והסעדים הניתנים לעובד

במישור האזרחי – עובד שהתלונן כדין ועקב כך פוטר או שהתנכלו לו בניגוד לאמור בסעיף 2 לחוק, יכול להגיש תביעה אזרחית כנגד המעסיק או הממונה מטעם מעסיק שהפרו כלפיו את החוק, בפני בית הדין האזורי לעבודה, וזאת תוך 12 חודשים ממועד יצירת עילת התובענה.

נטל ההוכחה בתיק זה יועבר למפר החוק, באופן לפיו עליו להוכיח שלא הפר את החוק, וזאת במידה שטרם חלפה שנה ממועד הגשת התלונה על ידי העובד, וכן במידה שהעובד הוכיח כי מפר החוק פגע בתנאי עבודתו או פיטרו כאמור בסעיף 2 לחוק, וכי לא הייתה כל סיבה לכך.

בית הדין לעבודה רשאי לפסוק לטובת העובד את הצווים הבאים:

• צו לפיצויים ללא נזק ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.
• צו פיצויים לדוגמא, ללא הוכחת נזק, עד לסך של 50,000 ₪, ובמקרים חמורים עד לסך של 500,000 ₪, וזאת בשל חומרת ההפרה או נסיבות ההפרה, לרבות התנהגות המפר, או היותה הפרה חוזרת.
• כאשר מדובר במעסיק שהוא גוף ציבורי, או שהינו גוף פרטי אך מעסיק יותר מ-25 עובדים - צו מניעה או צו עשה, לרבות צו המבטל פיטורין או צו המורה על העברת העובד למשרה מתאימה אחרת, וזאת במקרה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת. לשם כך יש להתחשב גם בהשפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה וגם באפשרות שעובד אחר ייפגע.

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי במידה ויתברר שתלונת העובד לא הייתה מוצדקת כי אם תלונת שווא, וזאת בנסיבות שהתובע ידע על כך או שהיה עליו לדעת על כך, אזי לא יורה בית הדין על מתן הצווים הללו.

ואם הסתבר שהתלונה לא רק הייתה תלונת שווא, אלא גם הוגשה שלא בתום לב, אזי בית הדין רשאי לחייב את התובע, לאחר שנתן לו הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו לענין זה, בתשלום פיצויים למעסיק או לעובד אחר שנגדו הוגשה התלונה.

במישור הפלילי – מעסיק או ממונה מטעם מעסיק שהפרו את סעיף 2 לחוק, צפויים למאסר 3 שנים או תשלום קנס כאמור בסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין.

במסגרת הליך ע"ע 17365-11-11 ז'קלין סוויסה נ' עירית יהוד, נדון מקרה ארוך שנים לפיו התובעת פוטרה מעירית יהוד בשנת 2008 לאחר 26 שנות עבודה, בהן מילאה שורה של תפקידים, האחרון בהם עוזרת סגן ראש העיר לענייני איכות הסביבה ואחראית על קבלני הגינון ועל מנהל מחלקת הגינון.

בין השנים 2008-2004 הגישה התובעת מספר תלונות נגד בכירים בעירייה, כולל ראש העיר דאז יוסי בן דוד,  בגין העסקת מקורבים, עבירות בניה, מתן שוחד ועוד.

לטענת העובדת, מהיום שבו נודע לעירייה על תלונותיה היא פעלה במרץ להביא לפיטוריה.

הניסיון הראשון לפטר אותה סוכל בהוראת בית הדין לעבודה, אולם היא הוחזרה לתפקיד דווקא אצל עוזר ראש העיר, שנגדו הגישה תלונות. לאחר תקופה שבה לטענתה לא אפשרו לה לעבוד כראוי, ובמהלכה ניהלה הליך משמעתי, היא לבסוף פוטרה סופית.
 
העובדת פנתה לבית הדין האזורי לעבודה וטענה שפוטרה בשל השחיתויות שחשפה, אך נדחתה, ולכן ערערה לבית הדין הארצי. בתגובה לערעור טענה עיריית יהוד שסוויסה היא מתלוננת סדרתית המטיחה האשמות שאין להן אחיזה במציאות.

בית הדין הארצי קיבל את טענתה של העובדת כי היא פוטרה שלא כדין, וקבע כי התלונות היוו בסיס להרעה בתנאי עבודתה: נפתחו נגדה הליכים משמעתיים, ניסו לפטרה, כפו עליה לעבוד תחת מי שהתלוננה נגדו ולבסוף פיטרו אותה.

עוד קבע בית הדין: "עובד אינו בובת משחק על לוח השחמט. עובד הוא בשר ודם, הוא צד לחוזה עבודה, הוא נשכר לביצוע תפקידיו בשירות המעסיק. כמו למעסיק, כך גם לעובד יש אינטרסים".
 
בית הדין הוסיף שאמנם "הסגנון המשתלח" של סוויסה תרם רבות להסלמה ביחסי העבודה, אך הפגמים שבהתנהלותה, רבים ככל שיהיו, אינם מצדיקים את האופן שבו נהגה העירייה.

לבסוף נקבע כי נוכח חלוף הזמן והיחסים העכורים בין הצדדים, לא ניתן לבטל את פיטוריה ותחת זאת נפסקו לה פיצויים בסך של 120 אלף ₪.