כל מי שעובד מרגיש מדי פעם את הצורך הטבעי להתרענן במהלך יום העבודה למשך זמן קצר בן מספר דקות, וזאת מעבר להפסקה העיקרית שמכונה לרוב הפסקת צהריים, ואשר גם בדרך כלל מנוצלת לצרכי ארוחת צהריים.
הפסקות קצרות אלו בדרך כלל מנוצלות לצורך התאוורות, קפה ושתיה קלה, שירותים וכדומה. הדברים תקפים במיוחד למי שעובד דרך קבע בתוך מקום העבודה, להבדיל ממי שעובד מחוצה לו כמו סוכני מכירות ואנשי שיווק.
לפיכך, נשאלת השאלה מה דינן של הפסקות אלו. האם העובד זכאי לקבל אותן והאם יש לנכותן משכר העבודה שלו, או שהפסקות אלה הנן על חשבון המעסיק ובתשלום?
במסגרת הליך סע"ש 47739-02-13 זמסקי ואח' נ' תבניות כל בע"מ נדון מקרה בו, בין היתר, ניכה המעסיק משכר עובדיו תשלומים בגין 3 הפסקות עבודה שהם נהגו ליטול במהלך יום עבודתם.
הפסקות אלו כללו הפסקה אחת בת 40 דקות שהוגדרה כהפסקה מרוכזת, ושתי הפסקות בנות 10 דקות כל אחת שהוגדרו כהפסקות התרעננות, ובסך הכל שעת הפסקה.
העובדים טענו כי ניכוי שעת ההפסקה משכרם נעשה בניגוד לדין, שכן בזמן ההפסקה בת 40 הדקות הם היו מצויים בשטח המפעל, עמדו לרשות המעסיק ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפיו, ומעת לעת אף נקראו בזמן ההפסקה לביצוע עבודה, כך שבפועל היו זמינים ומכנים לענות לכל בעיה שתתעורר.
לגבי הפסקות ההתרעננות, הם טענו כי לא הוגדר כל זמן ספציפי להפסקות אלו, והמדובר בחלק משעות העבודה במהלכן היו נתונים לרשות המעסיק.
המעסיק טען כי ההפסקות שניתנו לתובעים אינן בגדר זמן עבודה, מאחר שהעובדים היו רשאים לעשות כל מה שרצו בזמן העבודה לרבות לצאת מן המפעל, כך שבפועל לא עמדו לרשות העבודה.
כמו כן לא היה כל הכרח בנוכחותם במפעל בזמן ההפסקות, מאחר שאין המדובר במפעל המצריך השגחה על מכונות או כי העובד ישאר במקום העבודה. העובדים גם מעולם לא נדרשו להישאר במקום העבודה, וכי גם אם לעתים נדירות נדרשו לבצע משימה בעת ההפסקה, הם קיבלו את הפסקתם מיד לאחר מכן.
באשר להפסקות באורך של 10 הדקות, טען המעסיק כי הללו ניתנו מדי יום, ובמהלכן העובדים היו רשאים לעשות כרצונם ואף לקחו לעצמם הפסקות ארוכות יותר.
סוגיית הפסקות העבודה מוסדרת במסגרת סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א 1951.
סעיף זה קובע כי מי שעובד ביום עבודה 6 שעות ומעלה, זכאי להפסקה למנוחה וסעודה בת 3/4 שעה לפחות, מתוכה לפחות חצי שעה רצופה.
במהלך ההפסקה בת החצי שעה העובד רשאי לצאת ממקום עבודתו, אלא אם כן נוכחותו במקום העבודה הכרחית לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה כזה יחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
לפיכך העובד זכאי להפסקה בת 3/4 שעה במהלך היום למנוחה ואוכל ואף לצאת במהלכה ממקום העבודה. אולם הפסקה זו אינה מהווה חלק משעות העבודה ועל כן יש לנכותה משכר העבודה, אלא אם כן הוא נדרש על ידי המעסיק להישאר במהלכה במקום העבודה, שאז הוא יהיה זכאי לקבל שכר עבודה גם עבורה.
ההכרעה בשאלה האם פרק הזמן שבו שהה העובד בהפסקה הינו חלק משעות עבודתו ועל כן אין לנכותו משכר עבודה, תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה.
כך נפסק על ידי בית הדין הארצי לעבודה במסגרת הליך ע"ע 131/07 גולדברג נגד אורטל שירותי כוח אדם בע"מ:
"המונח 'הפסקה' הקבוע בסעיף 20 לחוק תלוי במכלול העובדות של כל מקרה, ויש להעמיד כל מקרה במבחן 'עמידה לרשות העבודה', וזאת בשים לב לתפקידו של העובד, מקום עבודתו, חובת נוכחות במקום העבודה, מיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה ועוד.
יש מקרים בהם העובד ישן, נח או אוכל במקום העבודה בזמן 'הפסקה', אך רק לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ניתן להכריע האם מדובר בשעות עבודה אם לאו.
זאת ועוד, שעות העבודה לצורך יום עבודה אינן בהכרח כשעות העבודה לצורך הפסקה. בשעות שאינן שעות עבודה רגילות חופשי העובד לעשות כרצונו בלי להיות בקרבת המפעל או להיות מוכן לחזור למפעל.
בהפסקה של חצי שעה העובד לא אמור להיות מוגבל. עם זאת, נעיר, כי בהפסקה של חצי שעה שבמהלכה רגילים העובדים לאכול ארוחה במזנון המפעל, סביר שהעובד נמצא בשטח המפעל, ולא יוצא אותו, ואין בכך בלבד, כדי לקבוע האם מדובר בזמן 'הפסקה' אם לאו".
על מנת לבחון האם המדובר בהפסקה שהינה בגדר שעות העבודה ואשר מזכה בשכר עבודה או לאו, יש לשאול את השאלות הבאות:
-
האם רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד והיותו חופשי לעשות כרצונו בזמן זה, כאשר המעסיק אדיש לנוכחותו או לאי נוכחותו במקום העובדה
-
האם נוכחות של העובד היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו
-
האם המעסיק דרש מהעובד להישאר במקום העובדה בזמן ההפסקה
בנסיבות תיק זמסקי קבע בית הדין כי ההפסקה המרוכזת בת 40 הדקות של העובדים אינה בגדר שעות עבודה ועל יש לנכותה משכר עבודה, זאת להבדיל מהפסקות ההתרעננות הקצרות בנות 10 הדקות כל אחת, שהנן בגדר שעות עבודה ואין לנכותן משכר עבודה.
בית הדין קבע לגבי ההפסקה המרוכזת בת 40 הדקות כי לא הוכח שהעובדים נשארו במפעל במהלכה וכי לא היה הכרח שהם ישארו במפעל בזמן ההפסקה לצורך תהליך העבודה, והמעסיק אף לא דרש זאת מהם. לפיכך יש לראות בהפסקה זו כזמן הפסקה שאין הם זכאים בגינו לשכר עבודה.
לעומת זאת לגבי 2 ההפסקות בנות 10 הדקות כל אחת, נקבע כי המדובר היה בהפסקות לא מדווחות שנועדו לשתיית קפה, במהלכן העובדים לא היו משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל והם גם לא היו רשאים לצאת מתחומי המפעל.
העובדים פשוט נהגו ללכת במהלך ההפסקות האלו להכין להם קפה ולשתות אותו ולעיתים הם אף נהגו לשתות אותו ליד המכונות. לפיכך המדובר בהפסקות קצרות לצורך החלפת כוח ואוויר בלבד, אשר נכנסות תחת ההגדרה של שעות עבודה על פי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה:
"שעות עבודה" פירושו - הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א), חוץ מהפסקות על פי סעיף 20".
מכאן גם נובע כי העובדים זכאים לשכר עבודה עבור הפסקות ההתרעננות הללו, שהינן בנות 10 דקות כל אחת וסך הכל 20 דקות.
לגבי עישון יובהר כי החוק איננו מגדיר מתן הפסקות ספציפיות לצורך עישון ומכאן שעובד שמעוניין לעשן, זכאי לכאורה לעשות זאת במסגרת ההפסקות הניתנות לו על פי החוק ולא מעבר לכך.
יצאת להפסקה קצרה לעישון, קפה או התרעננות?
בית הדין לעבודה קבע בצורה מפורשת כי לעובדים מותר לצאת להפסקות קצרות לצורך החלפת אוויר התרעננות ו/או קפה, וזאת מבלי שזמן ההפסקה כאמור יקוזז משכרם.
עוד נקבע מפורשות כי כל עובד שעובד 6 שעות ומעלה ביום זכאי להפסקה יומית בת 3/4 שעה, מתוכה לפחות חצי שעה רצופה, כאמור בסעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה.
אם העובד רשאי לצאת ממקום עבודתו במהלך הפסקה זו והיה חופשי לעשות בה כרצונו, המדובר בהפסקה שאינה נכנסת לגדר שעות העבודה שלו, שאז יש לנכותה משכר העבודה. אם העובד נדרש על ידי המעסיק להישאר במקום העבודה, המדובר בהפסקה שנכנסת לגדר שעות העבודה שלו ואין לנכותה משכר העבודה שלו.
הפסקות קצרות לצרכי התרעננות כאמור, במהלכן העובד נשאר במקום העבודה תוך שהוא איננו משוחרר מחובותיו לעבודתו, נחשבות כהפסקות לצורך החלפת כח ואוויר, ואלה בהחלט נכנסות בגדר שעות העבודה, כאמור בסעיף 1 לחוק, שאז אין לנכותן משכר העבודה.