כידוע, ככלל, מחובתו של כל מעסיק לערוך שימוע לעובד שלו שהוא עומד לפטר, וזאת הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. יתרה מכך, עובד שפוטר ללא שימוע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין עקב היעדר שימוע.
אולם, האם המעסיק חייב לערוך שימוע גם לעובד שהודה בגניבה ממנו? זו השאלה שבה דן בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 53292-06-15 פינדיורין נ' זיסמן.
פירוט ההליכים המשפטיים המוקדמים
תיק זה עסק בעובד שכיר, שהועסק כנהג משאית בעסק פרטי להובלות של אב ובנו, במשך כ-7 שנים, ופוטר בשנת 2010 באופן מיידי, ללא שימוע, לאחר שהודה שהוא גנב מהם סולר בשלושה מקרים.
בגין מעשי הגניבה הללו הנאשם גם הורשע בשנת 2012 בביצוע עבירה פלילית של גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 לחוק העונשין, ונדון ל-6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 1,500 ₪.
בשנת 2013 הגיש העובד תביעה כנגד המעסיק שלו בבית הדין האזורי לעבודה, בסך של כ-415,000 ₪, וזאת בגין תשלומים שונים, שכללו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין עקב היעדר שימוע, פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ותשלומים בגין זכויות סוציאליות שונות כמו דמי הבראה, דמי פדיון חופשה ועוד.
המעסיקים הגישו כנגד העובד כתב תביעה שכנגד בסך של 540,000 ₪, שכלל פיצויים שונים, לרבות פיצוי בגין עוגמת הנפש שגרם להם עקב מעשי הגניבה והחזר דמי הגניבה.
בפסק דינו, קבע בית הדין האזורי שהעובד זכאי לכל התשלומים שתבע, חוץ מפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, אך כולל פיצוי בגין היעדר שימוע בסך של כ-8,000 ₪ (משכורת אחת). בית הדין האזורי קבע שאמנם, במקרה דנן, המעסיקים לא יכלו לערוך לעובד שימוע בעל פה בעניין עבירת הגניבה, וזאת כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה משטרתית, אולם היה עליהם לערוך לו שימוע בכתב או לדחות את עריכת השימוע למועד מאוחר יותר.
לגבי התביעה שכנגד, קבע בית הדין שעל העובד לשלם למעסיקים שלו פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שהוא גרם להם עקב מעשי הגניבה שלו מהם, תוך שהוא דוחה את טענתם בדבר החזר דמי הגניבה מאחר שהם לא הוכיחו את היקף סכום הגניבה מהם.
שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה:
-
העובד ערער, בין היתר, על דחיית תביעתו לפיצויי פיטורים ועל חיובו בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש למעסיקים.
-
המעסיקים ערערו, בין היתר, על חיובם בתשלום פיצוי לעובד בגין היעדר השימוע.
עובד שהודה בגניבה אינו זכאי לפיצוי בגין היעדר שימוע
בעניין ערעור המעסיקים על חיובם בתשלום פיצוי לעובד בגין היעדר השימוע, הבהיר בית הדין הארצי לעבודה שיש להבדיל בין עובד שנחשד בגניבה לבין עובד שהודה בגניבה.
כאשר מדובר בעובד שרק נחשד בגניבה ממעסיק, על המעסיק לערוך לו שימוע לפני פיטוריו ולתת לו זכות טיעון וזאת הן כדי לאפשר לעובד להתמודד עם החשד והן כדי לאפשר לו לנסות ולהגן על מקום עבודתו.
אולם, כאשר מדובר בעובד שהודה בגניבה, אין להקפיד עם מעסיק שנמנע מעריכת שימוע לעובד לפני פיטוריו, בגדרו לא ניתן כלל, בהיבט הנורמטיבי, לעסוק בעבירה המיוחסת לעובד כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה משטרתית.
בנוסף, גם אין כל חובה במקרה כזה לערוך את השימוע בכתב או לדחות את השימוע למועד מאוחר יותר, כפי שנפסק בפסק הדין של בית הדין האזורי, דבר שלמעשה מאריך את יחסי העבודה עם עובד שהודה בגניבות, בפרט שהעובד עצמו במקרה דנן העיד כי "זה ברור" שעובד שגונב יפוטר באופן מיידי וש-"ברור שצריכים לפטר אותי".
לאחר שבית הדין קבע שהמעסיקים לא היו חייבים לערוך לעובד בשימוע בנסיבות בהן הוא הודה שהוא גנב מהם, הוא גם ביטל את חיובם לשלם לעובד את הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין עקב אי עריכת שימוע.
עובד שגנב ממעסיק צריך לפצותו בגין נזק לא ממוני
בנוסף דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעור העובד על חיובו לשלם למעסיקים שלו פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם עקב מעשי הגניבה שלו מהם.
בית הדין הארצי חזר והזכיר את ההלכה שנקבעה על ידו לפיה על העובד מוטלות חובות נאמנות ואמון כלפי המעסיק שלו, מכח חובת תום הלב, והפרת חובות אלו בנסיבות חמורות בפיצוי בגין נזק לא ממוני וזאת גם אם לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו.
בסיכומו של דבר, ערעור העובד נדחה במלואו, בעוד ערעור המעסיקים התקבל בחלקו, באופן לפיו חיובם בתשלום הפיצוי בגין העדר השימוע בוטל כליל, ואילו סכומי התשלומים בגין הזכויות הסוציאליות שהם חוייבו לשלם לעובד הופחתו בחלקם.
קריאה נוספת בנושא: גניבת סוד מסחרי על ידי עובד