חוק הקופאיות - הזכות לעבוד בישיבה

חוק הזכות לעבוד בישיבה נחקק במהלך שנת 2007. לפני חקיקת החוק התחוללו סדרת מחאות במקומות עבודה שונים, נגד רשתות מסוימות אשר נהגו להעסיק עובדים, בעיקר קופאיות אך לא רק, לאורך משמרות ארוכות בעמידה בלבד.

מלבד העובדה שמדובר בתנאים מפרכים, על פניו יש בה כדי להזיק לבריאות העובד. בנוסף עלתה תרעומת על כך שחלק ניכר מהקופאיות באותן רשתות שיווק הן לא אחת נשים מבוגרות, מה שרק הוסיף לביקורת החריפה על תנאי ההעסקה.

הדרך לחקיקת החוק...

כאמור, הרעש התקשורתי נגד הרשתות המעורבות הוא זה אשר הביא למודעות ובהמשך אף גרם לחקיקת החוק.

בתחילה הגיעו תלונות לארגונים חברתיים ובמהרה החלו לזרום עוד ועוד מקרים, עד למצב שבו הסתמנה מחאה כוללת. המאבק החל על ידי ארגוני נשים ושאר ארגונים חברתיים, בליווי הסתדרות העובדים ובין מובילי המאבק היה עורך הדין יובל אלבשן.

בתחילה דווח על מקרים רבים בהם קופאיות התקשרו למוקדים של ארגונים חברתיים ודיווחו על שעות עבודה רבות, איומים בפיטורין וקציבת הפסקות מעטה מאוד.

דוגמא מייצגת להתנהלות הרשתות, הייתה התנהלותה של רשת סופר פארם אשר פרסמה מודעות ענק בעיתונים, תחת הכותרת עומדים לשרותכם. במודעה נטען שמדיניות העמידה טובה לבריאותן של העובדות ושעבודה בישיבה מסכנת אף היא את בריאותן.
 
יתרה מזאת, נוצרה תרעומת גדולה בשל העובדה כי האיסור החל על עבודה בישיבה, תקף לכל אורך שעות העבודה, אפילו בזמן שאין לקוחות.

יש לקחת בחשבון כי המדובר על עבודה בשמרות, שלעיתים נמשכות גם עד שתיים עשרה שעות עבודה ברציפות. חלק מהרשתות הסבירו כי הסיבה לכך שאותן קופאיות מועסקות בעמידה היא על מנת שהן יוכלו לדבר עם הלקוח בגובה העיניים ובזמנים שאין לקוחות, העובדות עוסקות בעבודה אחרת.

לגורמים הללו הייתה השפעה רבה על משרד התעשייה המסחר והתעסוקה הממונה על אכיפת דיני העבודה וגם על חברי הכנסת בכלל. תחילה היה ניסיון להעביר הצעת חוק על ידי חבר הכנסת אמיר פרץ, אך הניסיון לא צלח.

לבסוף, עברה הצעת החוק על ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ, שהייתה ממובילות המאבק הפוליטי בנושא, גדעון סהר ומרינה סולודקין זכרונה לברכה.

עיקרי חוק הזכות לעבודה בישיבה

החוק פותח בסעיף 1, המגדיר את ההגדרות הקבועות של הסכם קיבוצי, ארגון יציג וכיוצא בזה.

סעיף 2 לחוק קובע ומטיל חובה על המעסיק להעמיד לרשות עובד במקום העבודה כיסא. סעיף זה אף אוסר על מעסיק למנוע מעובד לשבת במהלך העבודה.

עם זאת, לכלל יש חריג המתבטא במקרים בהם העבודה המבוצעת אינה יכולה להיעשות בישיבה, כדוגמת משרת שמירה ואבטחה במתקנים מסוימים.

משמעות הסעיף בעיני המעסיק היא ברורה, הטלת חובת עשייה ומנגד, משמעות הסעיף כלפי העובד היא עקרונית, שכן היא קובעת בחקיקה ראשית את הזכות לעבוד בישיבה.

סעיף 3 לחוק מוסיף על סעיף 2, שכן הוא מחייב את המעסיק לא רק לאפשר עבודה בישיבה, אלא גם מטיל חובה לספק במקום העבודה כיסא או ספסל עם משענת גב.

זאת אומרת שהמעסיק אינו יכול לאפשר ישיבה על שרפרף, אלא עליו לדאוג לישיבה על כסא נח שיתמוך בגבו של העובד.

הסעיף קובע כי כיסאות וספסלים אמורים לשמש את העובד לישיבה ראויה בעת הפסקתו.

סעיף 4 לחוק קובע ומסדיר את סמכויות בית הדין לעבודה. ראשית, הסמכות הייחודית לדון בתובענות לפי חוק זה, שייכת לבית הדין לעבודה.

בין היתר, קובע הסעיף כי לבית הדין תהיה סמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, במקרים שהוא ימצא לנכון ובסכום של עד 20,000 ₪.

בנוסף הסעיף מקנה לבית הדין סמכות לתת צו מניעה או צו עשה לצורך תיקון הפרת החוק, למשל במקרים שבהם מוגשת תובענה לצו עשה בכדי להורות למעסיק לקיים את החוק.

סעיף 4 כולל גם סעיפי משנה, הכוללים אפשרות למתן סעדים נוספים. הסעיף מקנה לבית הדין את הסמכות לפסוק פיצויים, למשל פיצויים עונשיים בגובה של עד 200,000 ₪.

הסמכות להטיל פיצויים עונשיים מותנית בנסיבות העניין ובהתחשב בחומרת ההפרה או בנסיבותיה.

אחד מסעיפי המשנה של סעיף 4 קובע, כי הסכומים האמורים יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו בהתאם בכל חודש. משמעות סעיף 4 היא סנקציה קשה כלפי מעסיקים, זאת כחלק מהרצון להרתיע ולהגן על עובדים.

מנגד, המשמעות לעובד היא רבה, שכן הסעיף מאפשר קבלת פיצוי לעובד אשר נפגע כתוצאה מאי קיום התנאים ובשים לב לעובדה שניתן ליהנות מפיצויים בלא שעולה הצורך להוכיח כי נגרם לעובד נזק כלשהו.

סעיף 5 לחוק מונה את האנשים אשר זכאים לתבוע על פי החוק. זכות התביעה קיימת לעובד פרטי כמובן, לארגון עובדים יציג במקום העבודה - כלומר ועד עובדים ובנוסף, החוק מאפשר גם לארגון העוסק בזכויות עובדים להגיש תובענה, אך החוק מגביל זאת בהסכמה של העובד הפרטי אשר בשמו יתבע הארגון.

דוגמא לארגון העוסק בזכויות עובדים היא ההסתדרות או ארגון כח לעובדים.

סעיף 6 לחוק קובע את הפרדתו של החוק מחוקי עבודה אחרים. כלומר, סעיף 6 נועד להורות כי אין בחוק כדי לגרוע מזכותו של עובד לתבוע לפי חוקים אחרים ובנוסף אין בו כדי לפגוע בחקיקה קיימת אחרת.

בעגה המשפטית סעיף כגון זה נקרא סעיף שמירת דינים. לדוגמא, עובד יכול להגיש בתובענה אחת תובענה מכוח חוק שכר מינימום ובנוסף, פיצוי לפי חוק זה.

המשמעות של סעיף זה לגבי המעסיקים היא בעיקר במובן המשפטי, שכן הסעיף מונע ממעסיק לטעון לכפל פיצוי בנסיבות מסוימות. באשר לעובדים, משמעות הסעיף היא שמירה על מירב זכויותיהם מכוח כל חוקי העבודה.

סעיף 7 לחוק נועד להילחם בתופעה הידועה במשק כמיקור החוץ הלו היא תופעת עובדי קבלן. הסעיף מחיל את החוק גם על מי שמעסיק עובדי קבלן, שהם בעצם עובדים של אדם אחר, אשר עובדים פיזית אצל מזמין שירות.

משמעות הסעיף היא סוציאלית, שכן האוכלוסייה הפגיעה ביותר בשוק העבודה היא שוק עובדי הקבלן כגון מאבטחים, קופאים, עובדי ניקיון וכדומה. באשר למעסיקים, מדובר בתקדים משמעותי, שכן החוק מטיל חובה גם על מזמין השירות לדאוג לזכויותיו של עובד קבלן, על אף שהלה איננו נחשב כעובד ישיר של מזמין השירות.

בשים לב אף להוראות הסעיפים הקודמים, המשמעות האמיתית של סעיף 7 היא שאם עובד נפגע בהתאם לחוק זה, הוא רשאי לתבוע גם את הקבלן שלו וגם את מי שהזמין את השירות ולהיפרע משניהם ביחד ולחוד.

קביעה זו היא חשובה ומשמעותית למשק ולעובדים ובזמן שהיא שומרת על זכויותיהם היא אף מעבירה מסר חשוב מאוד למעסיקים אשר סבורים כי עובדי קבלן הם לא מעניינם.

סעיף 8 לחוק קובע כי דין המדינה כדין כל מעסיק אחר במשק. במילים אחרות החוק חל על המדינה, על כל רשויותיה, כך שגם המדינה כמעסיק צריכה לקיים את לשון החוק והיא חשופה כמעסיק לתובענות בגינו.

סעיף 9 לחוק מקנה לשר הכלכלה, מה שהיה שר התעשיה המסחר והתעסוקה כאשר החוק נחקק, סמכות בהתייעצות עם ועדת העבודה של הכנסת, להתקין תקנות לצורך ישום הוראות החוק. זהו סעיף סטנדרטי המופיע בחוקים רבים לפי העניין.

סעיף 10 לחוק קובע כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית מכוח אותו חוק, מה שנותן כוח רב לעובדים ומטיל אימה על מעסיקים, כך שקבוצה של עובדים יכולה להתארגן ולהגיש תובענה משותפת, אשר עשויה לעלות כסף רב למעסיק אשר הפר את החוק.

קיראו לדגומא: תביעה יצוגית נגד קסטרו

דוגמאות מפסקי דין

בהליך ס"ע ירושלים 31600-10-11 מחמד שלבי נגד מלון מצודת דוד, הוגשה תובענה על ידי עובד אשר עבד כצ'קר בבית המלון מצודת דוד, מכוח חוק הזכות לישיבה.

התובענה של העובד נדחתה משני טעמים, ראשית בית המלון הצליח להוכיח כי עבודת הצ'קר כרוכה בעמידה ובדיקה המחייבת הליכה תמידית ממקום למקום ובנוסף התובע חתם על מסמך בו הדבר הובהר לו ואף מאפייני התפקיד הובהרו לו.

אמנם בית המלון לא דאג בתחילה לכיסא בחדרו של הצ'קר, אך משהתובע התריע על כך העוול תוקן מיידית, כך שבית הדין קבע כי בנקודה זו הייתה הפרה אך היא מינורית והיא אף תוקנה באופן מיידי ולכן נדחתה התובענה.

בהליך דמ"ש תל אביב 2336-02-11 גבאי נגד קרביץ, תבעה העובדת את חברת קרביץ בטענה כי היא אינה מיישמת את החוק וכי אין כיסאות בחלק הקדמי של החנות בה היא עובדת ובנוסף אף טענה כי היא עובדת שעות רבות בעמידה וזאת בניגוד מוחלט לחוק.

קרביץ טענה כי היא מספקת כיסאות בחלק האחורי של החנות בו אין לקוחות. בית הדין דחה את הטענה של קרביץ וקבע כי יש לאפשר לעובדים לשבת בעת הצורך גם בחלק הקדמי של החנות. בית הדין פסק לתובעת פיצוי בסך 12,000 ₪ מכוח החוק. כמו כן, העובדת תבעה גם פיצויי הלנת פיצויי פיטורין וזכתה בסכום חלקי.

בהליך ס"ע ירושלים 3061-05-12‏ ‏רות בן עמי נגד סופר רמת השחר בע"מ, הגישה התובעת תובענה נגד הנתבעת מכוח החוק ובעילות נוספות.

היא טענה כי לא אפשרו לה עבודה בישיבה נוחה וכי כיסאות שהותאמו לה פגעו בה בשל מבנה גופה. בית הדין קבע כי הנתבעת לא הפרה חוק, אלא ניסתה לבוא לקראת העובד.

יחד עם זאת, ניסו לפתור את הבעיה אך בפועל היא לא נפטרה במשך שנים. בית הדין גם התייחס לכך שבסופו של דבר לא נגרם נזק בריאותי לעובדת. בית הדין קבע כי יש להעמיד את הפיצוי במקרה זה על 10,000 ₪.

בהליך ע"א תל אביב 9515-07‏ ‏ יעקב זואילי נגד דיזינגוף קלאב בע"מ, התובע הגיש תובענה נגד חדר כושר אשר משמש כמקום עבודתו, זאת מכוח החוק.

הוא טען כי בניגוד לחוק לא הועמדו כיסאות במקומות הקבלה. החברה הנתבעת טענה כי לא ניתן לאפשר עבודה בישיבה במקום עבודתה, משום שהעבודה היא עם לקוחות. בית הדין דחה מכל וכל את טענת החברה וקבע כי זו לא הוכיחה שום סיבה מדוע העבודה של פקידי הקבלה במקום לא תיעשה בישיבה.

בית הדין קבע כי המבחן לתכלית העבודה, על פיו יקבע האם אפשר לעבוד בישיבה או לאו, חייב להיות מבחן אובייקטיבי אשר במסגרתו תיבחן מהות העבודה. בית הדין פסק פיצויים בסך 100,000 ₪ נגד הנתבעת. אחת הסיבות לפיצוי הגבוה הייתה כי מועד ניתנת פסק הדין היה ממש לאחר כניסת החוק לתוקף, והמטרה הייתה ליצור הרתעה.

על מי החוק בא להגן?

עיון בהיסטוריה שאפפה את החוק וקריאה הדוקה של הוראותיו ועיון בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה מעלים את המסקנה הברורה כי החוק נועד להגן על עובדים וכלל עובדים בעמדות החלשות של המשק.

פקידים, מאבטחים, קופאיות, עובדים בבתי מלון במשרות זוטרות וכיוצא בזה. החוק נועד לענות ולקבוע זכות טריוויאלית שככל הנראה נשכחה מעיניהם של מעסיקים והיא הזכות לשבת.

ליחצו כאן לקבלת יעוץ משפטי מהיר מעורך דין מנוסה!