חמישים גוונים של צדק

העובדות מדברות בעד עצמן: אחת מתוך אחת מהנשים בישראל בפרט ובעולם בכלל הוטרדה מינית לפחות פעם אחת בחייה. אין כל ספק שהטרדה מינית מכל סוג שהיא, היא עניין חמור שיש לתת עליו את מלוא חומרת הדין.

עד כאן כולכם ודאי מסכימים. אבל מה קורה ברגע שההגדרה להטרדה מינית היא כל כך מעורפלת עד שאפילו לנשים עצמן כבר אין מושג איפה עובר הגבול בין מישהו שמנסה להתחיל עם מישהי, מישהו שהייתה לו פליטת פה לא במקום ומישהו שהטריד מינית.

יותר מזה, מרבית הנשים שמוטרדות מינית במקום עבודתן, בדגש על חיי הלילה ועולם המסעדנות, מעדיפות "לטפל" בנושא בתוך כותלי המקום או כמו ברוב המקרים, מעדיפות לשתוק מחשש לפגיעה במקום עבודתן או מעמדן החברתי.

הבעיה מתחילה ברגע שסמכות השיפוט נלקחת מבית המשפט, בשל היעדר הגשה של תלונות למשטרה ועוברת למנהלי העסק או גרוע מכך, לבית הדין הסובייקטיבי לצדק, מי אם לא - הרשת החברתית פייסבוק.

"מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשׁוֹפֵט עָלֵינוּ" נכתב בספר שמות פרק ב' ואני שואלת: הכיצד ייתכן שהפכנו כולנו לעברייני מקלדת, טרוריסטים של צדק בשם הדמוקרטיה, שאין להם לא את הידע ולא את הכלים לשפוט את "עובדות" המקרה, שבלאו הכי מעוותות ומסולפות מכל כיוון.

המציאות הכואבת הזו מטשטשת את ההבחנה בין אמת לשקר והופכת את המתלוננות, הנאשמים והמעסיקים לבובות על חוטים שרוקדות לצלילי המחזה שההמולה התקשורתית ברשת החברתית מייצרת.

איך לכל הרוחות הדמוקרטיה שכולנו כל כך מתהדרים בה יצאה מכלל שליטה והפכה את הנושא הכל כך רגיש הזה, לדיון ציבורי חסר כל סדר וגבול. מתי זה הפך להיות לגיטימי לקחת לידיים שלנו את סמכות הצדק ואיך אפשר לקבוע לגבי טוב ורע כשהאמת היא כל כך סובייקטיבית.

השקרים שמאחורי האמת

ביום חמישי 13.10.16 העלתה דנית נינה בראון לפייסבוק פוסט חריף, שבו היא תוקפת את מנכ"ל רשת מסעדות "יומנגס", גל בכר, על כך שהחליט להשיב לעבודתו את השף שפוטר לפני כשנה בגין אשם בהטרדה מינית.

דנית חושפת בפוסט את סיפור ההטרדה המינית המילולית, שחוותה במהלך עבודתה כמנהלת מטבח במסעדת "יומנגס" בכפר סבא. לדבריה היא ועובדות נוספות במקום הוטרדו על בסיס קבוע על ידי השף הראשי, שכיהן כבוס שלהן דאז.

בפוסט קוראת דנית לשתף את המקרה שלה ולהחרים את מסעדת "יומנגס" לאלתר:

"גל בכר ומשפחת יומנגס על מנהליה, אני בזה לכם, שבחרתם להעסיק מחדש אדם שפל שכזה, לסלוח לו ולפרנסו. הרגשתי נבגדת ומושפלת. חשוב לי שיידעו מזה, שזה יגיע לכמה שיותר אנשים ושתצביעו ברגליים, אסור לנו לתת יד למקום שזה ה״אני מאמין״ שלו".

דנית מוסיפה ואומרת שצדק לא חייב להיעשות רק בבית משפט אלא גם באחווה חברתית, מה שאצלי באופן אישי מעורר תהיות קשות בנוגע לגבולותיו, אם בכלל, של השיח הציבורי בדבר ענייני מוסר וצדק.

אנחנו מדינת חוק וכל מי שמפר את החוק צריך להיענש, לגבי זה אין וויכוח. אבל כשעולה לדיון חברתי מקרה שכזה, שבו לא התבצעה חקירה מקצועית מטעם הסמכויות שאמונות על הסדר הציבורי, לעניות דעתי קשה עד בלתי אפשרי לתפוס עמדה.

השיח החברתי הזה, שמותיר לכל הקולות להישמע, שנותן מעוז לסובייקטיביות לגבי עניין כל כך רגיש ועדין בשם הדמוקרטיה, הוא זה שהורס את אותה דמוקרטיה מקודשת, הוא זה שמעודד שיימינג ומוציא באור רע מאוד גם את המתלוננת, גם את הנאשם וגם את הבעלים של העסק.   

בתגובה העלה גל בכר פוסט עוד באותו יום, שבו הוא מבקש להבהיר את פרטי המקרה ולדייק את ה"עובדות". מתגובתו עולה שמקרה ההטרדה שתואר היה מעוות מיסודו ושדנית בחרה להציג סיפור שלא די בכך שהוא לוקה בחסר - הוא גם שקרי.

לדברי גל, דנית נהגה לדבר באופן בוטה ומיני כלפי צוות העובדים ובפרט כלפי אותו שף, השיח היה פרוץ מיסודו והסיבה היחידה שבחר גל לפטר את השף ולא אותה הייתה כיוון שמעמדו של השף היה גבוה משלה.

עוד מוסיף גל שלא דנית היא זו שממנה הגיעו לאוזניו הדברים, אלא שהשף ניגש אליו וסיפר לו את המקרה במטרה לקבל טיפול. גל טוען שדנית נתבקשה לבצע עבודה מסוימת שלא רצתה בה ומשהדברים בינה לבין השף הגיעו לכדי וויכוח, השיחה הפכה להיות עוקצנית וחריפה:

"במהלך הבירור עלה, כי הסיטואציה הייתה מעט שונה, השעה הייתה 04:00 בבוקר, יום ארוך ודנית נתבקשה לבצע משימה נוספת בטרם תלך הביתה. הדבר הוביל לוויכוח ולחילופי דברים לא ראויים עד לנקודה בה העירה דנית בנושא איבר מינו וזה ענה לה".

לאחר בירור הוחלט לפטר את השף ובשבועות שחלפו לאחר מכן, בהן מילא גל את מקומו של השף, הוא טוען שנחשף לדיבור פוגעני ובוטה מצדה של דנית כלפי עובדים אחרים במסעדה. שבועיים וחצי לאחר פיטורי השף התפטרה דנית בטענה שהשעות מכבידות עליה ושם מבחינתו נגמרה הסאגה.

שנה לאחר מכן בפגישה מקרית עם השף, שבה הביע חרטה על אותו מקרה וסיפר לגל על השינוי שעבר ועל הלקחים שלמד, החליט גל לתת לשף הזדמנות נוספת ולהשיב אותו לעבודתו בהסכמה והבנה מוחלטת בין הצדדים שאין למקרה כזה מקום ברשת ובכלל.

הסיפור הזה עורר הרבה קולות משני צדי המתרס, כשהבעיה העיקרית היא שכל התגובות שנשמעו ועדיין נשמעות הן חסרות כל ביסוס רלוונטי ויותר מזה, הן נסמכות על אמת סובייקטיבית, הן מהצד הזה והן מהצד הזה.

מוסריות או נמות

בשלב הזה אני רוצה לפרוש מספר דילמות מהותיות, שספק אם ניתן להכריע לגביהן:

• כשאין משפט הוגן, מי מחליט מה אמת ומה שקר?
• אם הוחלט לפטר מישהו בשל הטרדה מינית, האם יש מקום לשאלה האם זו הייתה הטרדה או שמא ברגע שפוטר בדבר אישום שכזה אין מקום לדיון?
• האם יש רלוונטיות לסגנון דיבור וליחס של הצד השני או כשמדובר בהטרדות מיניות אישה שזורקת הערה מינית פוגענית היא גסה וגבר שמשיב הערה מינית פוגענית הוא מטרידן?
• מי אחראי למצב והאם לבעל העסק יש את הסמכות לקבוע מי צודק או שמא הנושא צריך לעבור לטיפול חיצוני?
• האם לציבור יש את הלגיטימציה להכריע בדבר הצדק בעניין בדיון פתוח ברשת?
• האם יש מקום לסליחה למי שהטריד מינית והביע חרטה עמוקה?
• האם פרטי המקרה מצדה של דנית מדויקים?
• האם פרטי המקרה מצדו של גל מדויקים?
• האמנם הכל שחור ולבן?

אם כבר בדיון חברתי עסקינן, השאלות הללו צריכות לפחות לעלות לתודעה הציבורית ולפני שאתם ממהרים לשפוט לכאן או לכאן, כדאי שתבררו בינכם לבין עצמכם אם אתם באמת מסוגלים לתת תשובה לכל אחת מן השאלות שהוצגו לעיל.

סביר מאוד להניח שעל יותר מחצי מהדילמות שהוצפו אין לכם תשובה וזה טבעי. ההכרעה בין טוב לרע ובין אמת לשקר היא מיסודה מוטלת בספק, שכן דברים שרואים מכאן לא רואים משם ולהפך.

האפור שמשבש את הלבן

החיים שלנו מורכבים מאינסוף צמתים, פניות ומסלולים. המגוון העצום של האפשרויות מוליד עמו הרבה בעיות, שאת חלקן אנו יכולים לפתור לבד ואת חלקן לא.

ענייני שיפוט, מוסר וצדק הם מטבעם נושאים רגישים, בעייתיים, שנויים במחלוקת ופעמים רבות לא חד משמעיים ובלתי ניתנים לפתרון.

זילות מילולית זה אחד הדברים הכי קשים שאנחנו כחברה נדרשים להתמודד עמם.

מקומות עבודה כמו ברים ומסעדות הם מראש מקומות שמועדים לפורענות בנושא הזה ואני אחדד את כוונתי: בחורות צעירות ובחורים צעירים, עבודה אינטנסיבית לתוך השעות הקטנות של הלילה, אלכוהול, אווירה יותר משוחררת ומתירנית ממקומות אחרים ובעיקר היעדר קודים ברורים של מה מותר ומה אסור, כל אלו מאפיינים את רובם של הברים והמסעדות בישראל. 

ערבוביה בין דיבור מקצועי, דיבור חברי והשאלה בדבר היכן עובר הגבול, הם מה שהופך את העולם הזה לזירת קרב, שהחוקים בה מטושטשים והאפור בה משתלט על הלבן.

ברגע שאנשים לוקחים את הסמכות לידיים שלהם וכל אחד שופט לפי הקוד המוסרי שלו מתחילות להתעורר מחלוקות ובצדק. לראייתי אין מקום לאמירות פוגעניות לא של נשים ולא של גברים בשום מקום עבודה ובשום מקום שמחוץ לסביבת העבודה.

מעבר לפרטים שנחשפו ברשת אין לאף אחד מאיתנו יותר מידע ועל כן שגם אין לאף אחד מאיתנו יותר כוח או סמכות להכריע. הבעת דעה ברשת היא חלק מהדמוקרטיה אבל צריך לדעת להשתמש בכלי הזה בצורה נבונה, מפרה ומפתחת, מה שפעמים רבות יוצא מכלל שליטה.

לפני שאתם ממהרים לשפוט לכאן או לכאן בדבר הטרדות מיניות ובפרט בדבר המקרה המדובר, תשאלו את עצמכם בכנות האם האמת הסובייקטיבית שלכם היא לא מה שהורס ומחבל בדרך להשגת האמת של מישהו אחר ויותר מזה, האם גם לצדק יש חמישים גוונים של אפור?

לחצו כאן והכנסו לפורום הגדול בישראל לזכויות עובדים!