היי כולם, קוראים לי עלמה, בת 25, רווקה וגרה בתל אביב. אני עובדת כבר שנתיים במשרד פרסום בדרום העיר בתור תקציבאית ומיותר לציין שהעבודה היא מסביב לשעון, כמו ברוב משרדי הפרסום בארץ. בכל אופן, אני די מבסוטית מהתפקיד שלי וגם מרוצה מסביבת העבודה ובסך הכל העובדים במשרד חמודים, יש אווירה טובה, אני לומדת הרבה וגם המשכורת שלי ביחס לתפקיד בסדר. העבודה היא חמישה ימים בשבוע, תשע שעות לפי החוזה ולרוב אני נשארת הרבה אחרי, בלי שמשלמים לי על זה שעות נוספות. על זה לא התלוננתי, למרות שאני יודעת שיש לי אפשרות, אבל משהו אחד ממש מעצבן אותי ואני לא יכולה להמשיך להבליג על זה.
כל פעם כשאני יוצאת להפסקת צהריים, שאגב אורכת פחות מחצי שעה כי אני ממהרת לחזור לעבודה ולהספיק לסיים דברים דחופים, הבוסית שלי מחליטה שזה הזמן המתאים לפתוח איתי בשיחה ולא חלילה שיחת נפש על מהות החיים, אלא שיחה על דברים של העבודה. דברים שמן הסתם יכולים לחכות חצי שעה עד לפגישה הבאה שלנו, שבלאו הכי מתקיימת כל יום בשעות אחר הצהריים.
זה קורה תמיד ובמקרה הטוב יש יום אחד בשבוע שבו היא לא מגיעה ומפריעה לי באמצע שאני אוכלת. דיברתי עם חברה שעובדת איתי על הנושא והיא אמרה שאני צריכה למצוא דרך לדבר איתה על העניין, אבל אם להודות באמת אני די מפחדת שזה יגרום לה לשנוא אותי ושזה יוביל לשינוי היחס כלפיי או פגיעה בתנאים שלי בעבודה.
כך או כך, אני מרגישה שאני נמצאת בסיטואציה שאין לי איך לצאת ממנה בשלום. אם אני לא אגיד לה שום דבר היא תמשיך לאכול לי את הראש בזמן שאני אמורה לאכול את ארוחת הצהריים שלי ולנשום לכמה דקות של הפסקה בתוך המתח שיש סביבי במהלך יום העבודה, מצד שני, אם אני אגיד לה משהו, ההשלכות של זה יכולות להיות הרבה יותר גרועות.
התקשרתי לעורך דין של פורטל זכויות עובדים כדי להתייעץ איתו והתשובה שקיבלתי היא שאכן מדובר במצב בעייתי, אבל שאני לא יכולה להמשיך להתעלם מזה. הוא הזכיר את העובדה שלא משלמים לי על שעות נוספות (התנהלות לא חוקית כמובן) ואמר שאם אני מקדישה מעצמי כל כך הרבה במקום הזה, המינימום שצריך להיות זה שייתנו לי שקט בזמן הפסקת הצהריים שמגיעה לי. העצה שהוא נתן לי הייתה כאילו חבר טוב מקשיב לי, רק שבשונה מחבר טוב, עורך הדין הזה גם מכיר את כל התקנות וכבר שמע הרבה מקרים כאלו בעבר.
בהמלצתו נפגשתי עם הבוסית לשיחה אישית יום למחרת ולמרות הבושה אזרתי אומץ ושיתפתי אותה בהרגשה שלי. אמרתי לה שאני מתאמצת מאוד לתת את כל כולי בעבודה ושאני מאוד אוהבת את כולם ומסתדרת עם הקולגות ואיתה מצוין, שזה אגב באמת נכון, אבל שאני מרגישה שאני מוכרחה לקחת את החצי שעה של הצהריים כהפסקה שהיא רק שלי, שאף אחד לא מגיע להפריע לי בזמן שאני אוכלת. למרבה הפתעתי היא הגיבה ממש טוב ולא רק שהבטיחה שזה לא יקרה שוב, היא גם התנצלה ואמרה שלפעמים היא גם נכנסת ללופ של העבודה ושוכחת לעשות הפרדה בין החיים האישיים לעבודה.
אמנם השיחה עם העורך דין לא סייעה לי ברמה המשפטית, אבל זה פתאום פתח לי דלת לעשות משהו שהרבה זמן הייתי צריכה ופחדתי ועצם הידיעה שיש לי גיבוי ושאם חלילה יקרה משהו או שהמנהלת פתאום תתנהג אליי מוזר או תפגע לי בתנאים, הגב המשפטי של פורטל זכויות עובדים מאחוריי. אני ממליצה לכל מי שמתמודד עם סיטואציות כאלו או אחרות בעבודה לקבל ייעוץ ובכל אופן, לא לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שהמצב ייפתר מעצמו.
רוצים לשתף אותנו בסיפור שלכם? פנו אלינו ל-info@workrights.co.il ונפרסם בבלוג!
